הנתיב השמונה עשר - נתיב הפרישות · א. פרישות סייג לעבירה
מפורסמת היא דעת הראב''ד בספרו ''בעלי הנפש'', שהפוסק באמצע אכילתו ושובר רצונו בשעת חום תאוותו וחשקו באכילה - נחשב לו הדבר לתענית.
והוא ממעלת ה''מקדש עצמו במותר לו'', שבזה תלוי יסוד כל הנצחון את מלחמת היצר, והדבר הוא הן מצד הסברא והן מצד המציאות.
מצד הסברא, הוא כמבואר בדברי הראב''ד, שהפורש מן המותר אין לך גדר גדול מזה שמגדר הוא את עצמו מהחטא עצמו, כי אז יאמר לעצמו היאך אחטא בדבר האסור, אחר שאני אפילו בדברים המותרים מקדש עצמי מלהתענג בהם.
כך שבעצם זה שהינו מתקדש בדברים המותרים, זהו המוסר הגדול שנותן הוא לעצמו, דהיאך יעשה סתירה בנפשו: לאסור את המותר ולהתיר את האסור? ועוד היאך יסתור נפשו בנפשו לעשות מעשה שטות שכזה להתחסד במותר ולחטוא באסור, ועוד מחשבה תיכון בלבו לאמר: אם גבור אני כ''כ שגם במותר לי עוצר אני בנפשי לבלתי כלות תאוותי במה שמותר לי, וכי אין לי כח לעצור עצמי במה שאסור לי? הלא על מה שאסור ראוי שיהא לי יותר כח מצד שהדבר בעצם אסור, ובכך יאמין בכוחו להצליח והוא יסוד גדול לנצחון.
וכמו כן, מועילה עצה זו מצד המציאות, הרי המציאות מוכיחה שאדם המגשם עצמו, ואין מעצורים ובלמים לרצונותיו וחשקיו, ואינו מלומד לעצור בעד עצמו כאשר תאוותו מתלהטת בלבו, היאך יהא למוד לעצור עצמו בדבר איסור, הרי אחד שכזה אינו מסוגל לבלום עצמו, ומציאות נפשו נכפית ממש להשתעבד לרצונותיה מבלי כח להתנגד.
אי לכך העצה היעוצה היא ל''לוחם'' להיגמל מיצר תאות התאוות, הוא ''לשמור מרחק'', כי מי גיבור שיוכל להגיע עד ה''קו האדום'' ושם לעצור בעד עצמו, הלא לעולם לא יצליח אף אדם בכך לנצח את יצרו.
וצא ובדוק, הראית מימיך צדיק שניצח את יצרו מצד אחד, ומאידך בדברים המותרים כאכילה ושתיה נהג ברעבתנות, או ביתר ענייני החומר שהרבה מהם למלאות תאוותו? לעולם לא היה ולא יהיה צדיק כזה.
ונאריך בענין זה מעט ממה שהבאנו בספרנו ''בים דרך'' (מאמר נט, ויקרא קדושים א'), כי ממנו יסוד וממנו פינה לכבוש את היצר.