הנתיב הרביעי - נתיב הקנאה
עוד עצה נפלאה המועילה ביתר שאת ויתר עוז להחלץ מכבלי היצר היא ללמוד מדרכי הצדיקים שכבשו יצרם, על מנת לקנאת - קנאת סופרים במעלתם ובאהבת הבורא אותם, לעיין בהנהגותיהם המובאים ב''ה בימינו בשפע גדול במגוון כל החוגים וקהילות הקודש המספרים על גדולי ישראל שחיו בקרבם, ומכך יבין גם דרכי הלחימה ביצר, ובודאי שמכך יבוא לקנאת סופרים לחמוד להיות כמותם. או להיות מתקרב אליהם כאשר יוכל.
ובאמת עצה זו הביאה הרמח''ל זצוק''ל בספרו ''דרך עץ חיים'' ושיבחה וקילסה לעצה זו במאד מאד, והנה לך לשונו:
הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממנו: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב''ה? ומה יהיה סוף עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה, ופריה רב - שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות, לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי.
ויבקשם בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו ע''ה? מה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו, מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו! אז יתורו מחשבותיו לדעת באיזה מצב הוא נמצא ועומד לפי הנרצה: בדרך אשר דרכו אנשי השם אלה אשר מעולם המה, ואם אין? ואם רב ממנו כח היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו?
כלל הדברים, האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאד להגיע לשלימות, והאדם החושב על זה קרוב אליה מאד.
וכאן יפעיל האדם את תכונת הקנאה שבו, לראות צדיקי וקדושי עולם היאך היו נאמנים לה', ומה הגיע אליהם בשביל כך.
ויקנא כמו כן בחבריו וידידיו שהוא מכירם, שכן הקנאה תפעל יותר בקרובים אליו, כי בכך לא ישיאנו יצרו לאמר: אכן היו פעם צדיקים וקדושים דור דור ודורשיו, אולם היום אנו בשפלות הדורות וכו', אלא יראה ויתבונן בחבריו שגדלו עמו, והינם מבני דורו, היאך בעמלם השיגו קרבת ה', יראה התלהבותם ולהיטותם בתורה ובתפילה. ויבין שכל זה זכו בעבור שקידשו עצמם.
וכמו כן יתבונן אם בעולם הזה נכבדים המה, וקדוש קדוש יקרא להם, על אחת כמה וכמה גדול יהא כבודם לעתיד, וכמו כן הכאב לעתיד שיהא לו מכוויתו מחופתם יהא כואב למאד, לפי ששם בעולם האמת העונגים והכבוד אינם שווים לכבוד והעונגים של עולם הזה שכולו הבל הבלים, ושם הקנאה היא קנאה עד אבדון תאכל, כמבואר במסילת ישרים (פ''ד).
ויצייר לעצמו היאך לאחר מספר של כמה עשרות שנים כבר הוא וחבריו בעולם האמת, ושם בישיבה של מעלה נהנים חבריו שקדשו עצמם מזיו השכינה, והוא צועק וצווח :''פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה'', גם אני רוצה ליכנס לחברי וידידי אלו שחיינו יחד בדור אחד, חברים ואוהבים היינו, תנו לי גם ליכנס אליהם להנות מזיו השכינה כמותם, ואז יענו לו: ''זה השער לה' צדיקים יבואו בו'', אין לך רשות ליכנס שם, אחר ששער זה אין נפתח אלא לחבריך הצדיקים שנזהרו לשמור עצמם מהחטא, נתבונן, הלא אז ינהם באחריתו, יצרח ויבכה ללא תנחומים.
מי ינחמנו לזה? מי יביט בעוניו של זה? הלא ישיבו לו: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח...
היש כאב כמכאוב זה, הלא זה כאב עמוק שאין לשערו, זהו כאב קשה יותר מהגיהנם, זהו כאב לנצח נצחים שלא ניתן לתיקון, כמובא בספר ''העיקרים'' שעיקר מהות הגיהנם הוא החרטה העמוקה מראיית הנפש לעתיד את גודל הפסדה.
ולכן ''איזהו חכם הרואה את הנולד'', החכם צופה מראש את גודל החרטה והכאב שצפוי לו ונשמר מכך.
וזהו כוונת ענין חשבון הנפש המבואר בדברי ''דרך עץ חיים'' לרמח''ל, שישב עם עצמו ויצייר לעצמו בציורים מוחשיים היאך תבואהו קנאה שאין לה תקנה, ולעומתה יצייר הכבוד והעוז שיש לצדיקים לעתיד לבוא, להיות זוכה לישב במחיצת הקדושים בעולם הבא אשר קורת רוח שם אין לה משקל בכל עונגי עולם הזה על כל גווניהם גם במשך אלף שנה.