הנתיב העשרים ושלושה - נתיב היראה · א. היראה - מודד האמונה
הלא חידה סתומה היא, הכיצד יתכן שיחטא האדם לבוראו, הכי בשופטני או ברשיעי עסקינן, והלא יהודים מאמינים אנו, אמונת שכר ועונש מיסודות האמונה היא אצלנו, והיאך מעיז אדם לחטוא מול עיני המעניש, והלא אם יהא אדם מאויים מאיזשהו אדם אלים, יפחד וימנע מעשות מעשהו, על אחת כמה וכמה היאך לא ירא ממ''ה הקב''ה.
ואמנם כבר הרגישו בזה חז''ל ורמזו זאת בדבריהם שאמרו (ילקוט במדבר פרק ה') אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. אולם יש לבאר מה כחה של רוח שטות זו, והלא גם הגנב התאב ביותר לממון לא יעיז לגנוב מול עיני בני אדם פן יתפס ויענש, וכמו כן לא ילך אדם ערום וכיוצא מחמת בושתו מבני אדם, וגם בדברים שיהא מוכרח מאד לעשותם יבוש ויכלם מלעשותם לעיני בני אדם מחמת הבושה, ואף שיסבול מכך צער גדול, למשל הנצרך לעשות צרכיו הלא בודאי יתאפק ויעצור עצמו מלעשותם בגלוי ויחפש מקום מוצנע ואף שמצטער טובא, והטעם כי היראה והבושת מבני אדם הינה טבעית בטבע האדם, ואין צריך האדם לעבוד על עצמו להתבייש מבני אדם.
ואם כן תמיהה גדולה היא היאך יעיז אדם המאמין בשכר ועונש לקום מול עיני הבורא שבידו נפש כל חי להמית ולהחיות, למחוץ או לרפאות, להעני או להעשיר, ויעשה בחוצפה ללא בושה מול עיני המקום ברוך הוא כאשר יתאווה לבו, ולמה לא תהא הבושה והמורא מה' בטבע האדם?
העולם גורס לנקוט לקרוא לאדם החוטא בשם: אינו ירא שמים, אולם היא גופא, מאין לוקח החוטא אומץ כה עצום להיות אמיץ לב להסיר מורא שמים מעליו.
מה שכן אפשר לומר בזה, שהגורם הגדול לחטוא שממנו מתחיל מרד האדם בבורא, הוא חוסר בהירות באמונה הפשוטה, האמונה במלוא כל הארץ כבודו הינה שטחית, עמומה ומטושטשת.
והוא מה שמדוקדק בדברי הרמ''א (בסימן הראשון בשו''ע)
''שויתי ה' לנגדי תמיד'' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבור במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב''ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: ''אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה''', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.
הנה לנו מפורש בדבריו שמקורם מהרמב''ם (מורה נבוכים ח''ג פנ''ב), שהיראה היא תוצאה מתוך בהירות אמונה שהקב''ה מלוא כל הארץ כבודו, ועומד על האדם ורואה במעשיו. ולאחר שיוברר להאדם אמיתות ענין זה בבירור אזי: מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ובושתו ממנו תמיד.
ואם כן, הרוח שטות שקדמה לעבירה היא התעלמות מאמונת ''מלוא כל הארץ כבודו'', שהיא רוח שטות הנכנסת בלב החוטא המטשטשת לו מציאות זו.
הדרך להנצל מהחטא הוא להתמיד ולשנן בפשטות כי מלא כל הארץ כבודו
ועוד נפקא מינה לנו בידיעה זו להנצל מטעות גדולה שהעולם טועה.
לרוב בני אדם נדמה שיראת שמים נדרשת כאשר עומד אדם לפני נסיון של חטא, ואז דרוש יראת ה', שיגביר בלבו יראת ה' וימנע מלחטוא.
וזו טעות, יראת ה' נדרשת מהאדם תמיד, גם כאשר מדבר הוא עם חבריו, בשעת אכילתו והליכתו ויתר עסקיו, באופן מתמיד עליו להיות עם יראת ה' עליו בזכרונו שה' עומד עליו ורואה במעשיו, והעבודה על היראה צריך שתהא מתמדת, והדרך להתמדת היראה היא חיזוק האמונה ובהירותה במציאות ה' ועומדו עלינו תמיד, להתמיד בזכירה פשוטה זו שהננו עומדים לפני ה'.
ומתוך כך תצא לנו הארה נפלאה, דמאחר שאי אפשר להגיע להתמדת היראה אלא רק בהתמדת הזכרון במציאות ה', הרי שמי שלא ילך בדרך זו, כשיזדמן לו חטא לא תימצא לו היראה להמנע מהחטא, אחר שלא השתמש בדרך לקנותה, והוא בהירות האמונה ב''מלוא כל הארץ כבודו''.
הרי שהסיבה לחטא, הוא מפני אי יכולת להגביר היראה בשעת הנסיון, וזה נובע מתוך שלא שינן האדם אמונה פשוטה זו של ''מלוא כל הארץ כבודו''. ולכך כשבא לידו נסיון לעבירה, נשכח ממנו מציאות ה' ומוראו ולכך נופל בחטא.
יכול האדם להתחרט על מעשיו, לבכות על כשלונו, והרי העיקר הוא עזיבת החטא, אולם מה הדרך לעזיבת החטא והלא שוב יבוא יצרו עליו ויחטיאהו? ובכן היאך יוכל האדם להבטיח לבוראו לפחות שהינו נוקט בדרך ואמצעי להנצל מהחטא, וכי בזה שהתחרט יש בזה הבטחה שלא ישוב לחטאו שוב, והלא עתה מתחרט הוא, אולם למחר ישוב לכסלו, וכי מה נתחדש אצלו היום מאתמול שמעתה יהא סיכוי גדול יותר שלא יחטא כפי שחטא אתמול? והלא יראה זה מושג רגשי, והיאך יחזק אדם רגש זה בקרבו?
אחר שביארנו שיסוד החטא נובע מחוסר יראת ה', וחסרון יראת ה' נובע מכך ששוכח אדם את אמונת ''מלא כל הארץ כבודו'', ובכן אם יחליט האדם לקיים סעיף ראשון זה שבשו''ע ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', ויחזק לעצמו את האמונה במציאות ה' העומדת עליו, שהוא אינו ענין רגשי אלא שכלי ומציאותי, שבנקל יוכל האדם לשננו תמיד בכל מצב גם בשבתו בביתו במאכלו בדיבורו, אז יצליח שיראת ה' תעצרהו בשעת נסיון להרתע, אחר שהכין עצמו קודם הנסיון ליראת ה', מה שאין כן הממתין שיזכור יראת ה' רק בשעת הנסיון, קשה מאד שיוכל לקבל עליו עזיבת החטא שהוא עיקר התשובה.
הרי ש''סוד התשובה'' מונח בחיזוק אמונת ''אין עוד מלבדו'', והבא לשוב בתשובה שלימה עליו לחזק את האמונה הפשוטה במציאות ה' ועומדו עליו תמיד, ומכאן צריך להתחיל את מצות התשובה, וכשיתחיל מהתחלה זו אז תיכון תשובתו ותהא בר קיימא להבטיחו שלא יוכל יצרו שנית להחטיאו, ולפחות פועל הוא בכיוון הנכון והמועיל לעזיבת החטא.