אור ברסלב

אור זרוע לצדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

חידושים

מאמר על מהות לשון הקודש

מצות עשה ולא תעשה

פרק א

מצות עשה ולא תעשה

עיין מכות [כ"ג א] תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני. ועיין הרמב"ן ומגילת אסתר בספר המצות [שורש א'] שאין במנין זה שום מחלוקת. ועיין בבעל הטורים [פרשת יתרו] שתרי"ג ושבע מצות בני נח הרי מספר כת"ר תורה. ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות [פרק ז' דחולין] ומשנה למלך [פרק י' מהלכות מלכים הלכה ד'] ד"ה כתב הרא"ש מה שכתב בזה. ועיין גיטין [ס' ב] פלוגתא ר' יוחנן ור' אלעזר אי רוב תורה בכתב או בעל פה ופירש"י רוב תורה בכתב רוב הדברים הנדרשים באחד מי"ג מדות שהוא קרוי כתב. ועיין מהרש"א הקשה אם כן אמאן דאמר דרוב תורה בעל פה הא ודאי מעוטים הם הדברים (לגבי) הנדרשים משום מקרא וכו' ולולא פירושו נראה דכל מה שיוצא ממדרש המדות מיקרי על פה כו', עד כאן דבריו:

והנה ראשונה אני תמה ולשיטתו היאך ניחא תקשי אמאן דאמר דרוב תורה בכתב הא ודאי דרוב הם הנדרשים בי"ג מדות וע"כ צריך לומר דשאמת ר' יוחנן ור' אלעזר בהא פליגא דמר סבר די"ג מדות חשוב בכתב ומר סבר דחשיב בעל פה. וא"כ מה קול הרעש על רש"י הא רש"י כתב כן לר' אלעזר דסבירא ליה רוב בכתב אבל ר' יוחנן סבר דהם כבעל פה. שוב מצאתי בספר לוית חן [סוף פרשת תשא] כתב גם כן על דברי המהרש"א די"ל דרש"י לא קאמר רק אליבא דר' אלעזר ולא אליבא דר' יוחנן. וראיתי בספר באר שבע פרק קמא דהוריות ד"ה אבל בדבר שהצדוקין מודים בו הקשה לשאול על עיקר מחלוקתם הרי ממשנה ותוספתא ומכילתא וכולה ש"ס נדע כי רוב תורה בעל פה וא"כ במה איפלגו ותירץ שרש"י הרגיש בזה שכתב דר' אלעזר סבר די"ג מדות כבכתב והיינו דר' יוחנן פליג וסבר די"ג מדות כבעל פה ובהא קמפלגי, עד כאן דבריו. מבואר גם כן כמו שכתבתי בכונת רש"י וזה ברור:

ועוד אני תמה על עין הבדולח של הגאון מוהרש"א שלא ראה דברי הירושלמי [פרק ב' דפאה] ר' זעירא בשם ר' אלעזר אכתוב לכם רובי תורתי וכי רובה של תורה נכתבה אלא מרובין הדברים הנדרשים מן הכתב מהדברים הנדרשים מן הפה, עד כאן. הרי מבואר להדיא דר' אלעזר אמר בירושלמי דדברים הנדרשים מן הכתב קרוי כתב וכדעת רש"י ז"ל. ונראה שגם הרב באר שבע לא ראה דברי הירושלמי במה שהקשה ותירץ ולא ראה שהקושיא והתירוץ מבוארים בירושלמי.

והנה הנפקא מינה בין זה המחלוקת כתב הבאר שבע שם דנפקא מינה לענין דבר שהצדוקין מודין בו דלר' אלעזר די"ג מדות ככתב הצדוקין מודים בו ולר' יוחנן אין הצדוקין מודין בו. וכבר הרגיש הפרי מגדים [בפתיחה כוללת] שיש עוד הרבה נפ"מ ואחת מהם כתב דנפקא מינה לענין לכותבם דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב דלר' אלעזר היו כותבים לי"ג מדות ולר' יוחנן אין כותבים.

ובזה נסתלקה קושיית הרב בעל לוית חן [סוף פרשת תשא] שהקשה אדברי רש"י הללו די"ג מדות בכתב מהא דפירש"י [בסוכה ל"א א] ד"ה לא מקשינן דלא ניתן לדרוש מעצמו רק קל וחומר אבל לא כל י"ג מדות. וקשה אם כן בעובדא דינאי המלך [בקדושין פרק האומר] שיעץ אלעזר בן פועירה להרוג חכמי ישראל אמר לו תורה מה תהא עליה אמר לו תהא מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד ואמר רב כהנא מינות נזרקה בינאי דהוה ליה לומר תינח בכתב בעל פה מאי איכא למימר. וקשה הא אף בכתב כל הי"ג מדות חוץ מקל וחומר שצריך לזה רב ואינו דן מעצמו מה תהא עליהם ולמה נקט על פה, עד כאן דבריו. ועיין שם שנדחק דרש"י בסוכה קאי אליבא דר' אלעזר ורב כהנא בקדושין שם קאי אליבא דר' יוחנן:

ובאמת לא קשה כלל ואף לר' אלעזר כיון די"ג מדות בכתב וא"כ אין רשאי לאומרם בעל פה כנ"ל. וע"כ שהיו כתובים כל הדרשות שיש לדרוש על פי הי"ג מדות שהרי בעל פה לא היה אפשר ללומדם. וא"כ שפיר קאמר כל הרוצה ללמוד מתוך הספר יבוא וילמוד שהרי כל הדרשות שעל ידי י"ג מדות כתובים הם על ספר שזולת זה אסור וכל אדם יכול לדעתם מתוך הספר ולכך קאמר תינח בכתב וכו' וק"ל.

החלק הראשון יבאר מדרגות ומעלות כל המצות בכלל ובו אותיות...

א.
המדריגה הראשונה הוא העשין. והנה בעשין לוקה מכת מרדות וכמו שכתב הרב המגיד [בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח']. ועיין בפרי מגדים בפתיחה כוללת [חלק א' אות כ"ה] פשיט זה מסברא והדבר מבואר בהרב המגיד שזכרנו. ועיין פרי מגדים [שם אות ו'] אי בעשה עבדי סייג. ועיין בתוס' מנחות [ס"ח א] ד"ה הא דבעשה לא עשו סייג. ואני תמה ממתניתי דריש ברכות לענין קריאת שמע דעד חצות הוא כדי להרחיק מן העבירה הרי אף בקריאת שמע שהיא עשה עשו סייג. ועיין באבות דרבי נתן [סוף פרק ב'] איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם שחכמים אומרים קריאת שמע של ערבית עד חצות כו' עיין שם שקורא אותו סייג. ועיין בפרי מגדים אורח חיים [סימן ח' אות ח'] כתב דהאי דקריאת שמע אינו סייג אלא זריזות בעלמא. ולא ראה דברי האבות דרבי נתן שזכרתי שקורא אותו סייג. ועיין נודע ביהודא מהדורא קמא [חלק או"ח סימן כ"א] שנסתפק בזה אי עבדו בעשה סייג ועיין שם שרוצה גם כן לומר דבעשה לא עבדו סייג. ולעניות דעתי נראה ברור כמו שכתבתי:

פרק ב

והנה יש כח ביד חז"ל לעקור דבר בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה כמבואר ביבמות [צ' ב]. ואף שב ואל תעשה לא לעקור לגמרי עיין ט"ז או"ח [סימן תקפ"ח אות ה'] ועיין בתוס' יבמות שם דציצית יש אומרים שהוא שב ואל תעשה. ונראה דהיינו דוקא מצות עשה מן התורה יכולת בידם לעקור אבל תקנת חכמים אף בשב ואל תעשה אינם יכולים לעקור. תדע מהא דגיטין [ל"ו ב] דמעיקרא קאמר דהמצוה של תורה היה יכולת בידם לדחות מחמת דהוה שב ואל תעשה ובתר הכי לענין תקנת הלל קאמר דאי לדרי עלמא תיקן צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין לבטלו, עיין שם דמבואר להדיא דתקנת חכמים אף בשב ואל תעשה אין לדחות בית דין קטן מהראשון. ולענין קבלה עיין פרי מגדים ולקמן יבואר ובלאו שב ואל תעשה עיין פרי מגדים [אות ט'] כתב יראה דהוי כעשה כל שאין קום ועשה. וקצת ראיה נראה מהאי דגיטין שם דקאמר שב ואל תעשה שאני אף דאיכא התם לאו דלא תגזול וכדפירש רש"י שם דנמצא הלוה גזלן ואפילו הכי כח ביד חז"ל לעקור. עיין בפרי מגדים אורח חיים באשל אברהם [סימן רמ"ב אות א'] מה שכתב על הצמח צדק עיין שם היטב:

פרק ג

והנה קיימא לן עשה דוחה לא תעשה. וכתבו התוס' קדושין [דף ל"ח א] בשם הירושלמי אהא דקאמר שם ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח הוא דאכול דאקריבו עומר והדר אכול. והקשה בירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי לא תעשה דאכילת חדש ותירצו דאין עשה דקודם מתן תורה דוחה לא תעשה דאחר מתן תורה, עד כאן. וקשה דביבמות [ה' ב] מבואר להיפך דממילה ותמיד ופסח ליכא למילף דדוחה עשה ללא תעשה דשאני התם דהוא קודם מתן תורה הרי דקודם מתן תורה עדיף. ומצאתי בספר ארבע שיטות בחידושי פסחים [דף ל"ה ב] הקשה על דברי תוס' מגמ' דיבמות שזכרתי ונשאר בקושיא. ומצאתי בפני יהושע בקדושין שם הביא קושיא זו בשם מהרי"ט ותירץ דשאני הנך דביבמות דנאמרו קודם מתן תורה ונשנו אחר מתן תורה דעדיפי טובא עיין שם ובאו"ח פסחים [דף ל"ה ב] שכתב גם כן כן:

ואני תמה דהא מילה לא נישנית אחר מתן תורה כדאיתא בסנהדרין [דף נ"ט ב] דפריך והא מילה דנאמרה לבני נח ונישנית בסיני דכתיב המול ימול ואפילו הכי לישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני דהמול ימול אתי לענין אחר עיין שם לרבות ביום ואפילו בשבת. שוב ראיתי להגאון שאגת אריה [סימן צ"ו] דהוא מותיב הקושיא מיבמות שזכרתי והוא מפרק לה כתירוץ בעל פני יהושע והוא הדר ומותיב לה דא"כ אף מצה הרי נשנית בסיני דכתיב שבעת ימים תאכלו מצות ואי דההוא לקובעו חובה הוא דבעי וכדמוקי לה בפסחים א"כ גם מילה הרי המול ימול לאו להכי הוא דאתי וע"כ אף דלאו למצות עשה הוא דאתי מכל מקום כיון דנישנית אף אחר מתן תורה עדיף שוב מאותה שנאמר רק אחר מתן תורה וא"כ גם במצה נאמר כן. וזה מסכים לדבריי:

ועוד נראה לי להכריח מדברי התוס' עצמם בגיטין [מ"ה א] שהקשו לענין חציו עבד וחציו בן חורין דלישא שפחה אין יכול והקשו דליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש. וקשה הא פרו ורבו לא נישנית אחר מתן תורה וכדאיתא בסנהדרין [נ"ט ב] דקרא דשובו לכם לאהליכם לאו לצוות על פרו ורבו אתי אלא להתיר להם בפריה ורביה ולדבר שבמנין הוא דאתי עיין שם. וא"כ איך ידחה עשה דקודם מתן תורה ללא תעשה דאחר מתן תורה וע"כ אף עשה דקודם מתן תורה דחי ללא תעשה דלאחר מתן תורה. ונראה שאף התוס' מודים דגמרא דילן לית להו האי דירושלמי מהאי דיבמות שזכרתי שהרי התוס' שם בקדושין כתבו דהיינו טעמא דלא אכלו מצה מחדש דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ועמד הרב שאגת ארי' שם וכי התוס' לחלוק על הירושלמי קאתי עיין שם. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאו לומר דתלמודא דידן דע"כ פליג אירושלמי וס"ל דעשה דקודם מתן תורה דחי וכדמוכח מיבמות קשה למה לא אכלו חדש והוצרכו לומר גזירה וק"ל. ושוב ראיתי בטורי אבן ריש חגיגה העיר בדברי התוס' דגיטין הנזכר מהתוס' דקדושין הנזכר עיין שם:

והנה בפרק קמא דיבמות קאמר דלא תעשה שיש בו כרת לא דחי דדוקא דומיא לכלאים בציצית. ויש להסתפק בלא תעשה שיש בו מיתה בידי שמים דקיל מכרת כדאיתא בשבת [דף כ"ה ע"ב ועיין מה שכתבתי שם על הגליון. ועיין בכסף משנה [פרק ד' מהלכות ביאת מקדש הלכה ד'] ובדבריו צריך לעיין עוד. ועיין יומא [דף ע"ד ע"ב] שהן בכרת כו' ובכתובות [דף ל' ע"ב] כרת שלי כמיתה כו' עיין שם. ועיין בנר תמיד [ריש כריתות] אי דחי לה עשה דדוקא כרת קאמר או הוא הדין מיתה בידי שמים.

והנה בקול הרמ"ז ריש כריתות הקשה מאי שנא דקחשיב כריתות ולא חשיב הנך דבמיתה בידי שמים ותירץ דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואיכא נפקא מינה אף לדידן לאפוקי מיתה בידי שמים, עד כאן דבריו. וכבר תמה עליו בספר נר תמיד שם דאף חייבי מיתה בידי שמים שלקו נפטרו. ואם נאמר דלחייבי מיתה בידי שמים עשה דוחה אתי שפיר דבשלמא כריתות חשיב דלא דחי לה עשה לאפוקי חייבי מיתה בידי שמים דעשה דוחה לה לכך לא תני לה ואתי שפיר. אך הרב שאגת אריה [סימן צ"ו כתב דאף לחייבי מיתה בידי שמים אין עשה דוחה דזיל בתר טעמא דבעינן דומיא דכלאים בציצית הכי נמי בעינן דומיא דכלאים בציצית דאף חייבי מיתה בידי שמים ליכא. ודבריו נכונים:

פרק ה

ראיתי להרב נחלת בנימין [מצוה פ"ה אות כ"ב] דמצוה דרבים דחי אף לעשה ולא תעשה לפי שהדבר שרבים עושים חשוב כעושים כמה מצות. ועיין שם כתב עוד דמהאי טעמא שחרר אברהם אבינו ע"ה עבדו, אף דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואיכא נמי לאו דלא תחנם לא תתן להם חנם אפילו הכי כיון דעל ידי זה נתקיים מצות פרו ורבו וא"כ למאן דאמר נשים נצטוו אפרו ורבו הוי ליה מצוה דרבים ודחי עשה ולא תעשה, עד כאן תוכן דבריו ז"ל. ואני תמה דאף לא יהא כדבריו דכיון שהוא מצוה דרבים הוי ליה כאילו מקיימים כמה מצות. עדיין קשה אף ששניהם נצטוו אפרו ורבו ואיכא תרי עשה מכל מקום לא דחי. דחד עשה דחי לא תעשה ואידך עשה הוי ליה עשה נגד עשה ולא דחי וכדקאמר [בסוף פרק שילוח הקן] ומאי אולמא דהאי עשה מהאי כו'. וראיתי להרב שאגת ארי' [סימן ל"ב] הביא שהרמב"ם סובר דעשה דחי עשה נמי עיין שם. ועיין בתוס' יבמות [ה' א] ד"ה ואכתי כו' כתבו ומהכא לא מצי יליף דליתי עשה ולידחי עשה ולא תעשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאינו שוה בכל ואם תאמר וניליף כו', עד כאן. וקשה מאי הקשו מעיקרא דניליף דנדחה דאיך סלקא דעתך כלל דהשתא דעשה ידחה לעשה לחוד פריך בגמרא דחולין שם דלמה לי קרא פשיטא דמאי אולמא כו' כל שכן דלידחי עשה ולא תעשה. ועיין תוס' [שם ו' א] שבאמת תירצו כעין זה ונראה קצת ראיתא מהתוס' דכאן כהרמב"ם. אך במסקנא בשאגת אריה שם הוא מסיק דלא כהרמב"ם עיין שם:

וראיה ברורה דלא כדבריו נראה ממה שכתב הר"ן [סוף ראש השנה] גבי שופר דאין מפקחין עליו את הגל מאי טעמא שופר עשה ויום טוב לא תעשה ועשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכיון דבדאורייתא לא דחי הוא הדין בדרבנן במוקצה דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, עכ"ל. וכתב במגן אברהם [סימן תמ"ו ס"ק ב'] וזה לשונו והקשה הש"ל למה לי למימר דיו"ט עשה ולא תעשה הוא אפילו לא תעשה לחוד דהא בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה מה שאין כן הכא ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי לא תעשה אף בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה, עד כאן דבריו. ולדברי בעל הספר הנזכר לעיל קשה אם כן דכיון דעשה דרבים הוא ולכך לא בעינן בעידנא כו' אם כן מה הועיל במה שאמר דהוא עשה ולא תעשה ולא דחי לה עשה הא מצוה דרבים דחי אף עשה ולא תעשה. אלא ודאי דאף מצוה דרבים לא דחי לעשה ולא תעשה וזה ברור:

פרק ו

ויש להסתפק אי עשה דוחה ב' לאווין. והנה מלשון מה שאמרו בבבא מציעא [ל"ב א] ובדוכתי טובא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה משמע דוקא עשה ולא תעשה אבל ב' לאווין דחי. אף דיש לדחות ולומר דקושטא דמילתא נקט דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה לפי דהתם מיירי בעשה ולא תעשה אבל באמת הוא הדין ב' לאווין לא דחי. תדע דהרי עשה לא דחי לעשה וכדמפורש בשילהי חולין דפריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ואפילו הכי קאמר עשה ולא תעשה ולא קאמר עשה לחוד. אלא ודאי דקושטא דמילתא נקט אבל באמת גם עשה לחוד לא דחי [ועיין שאגת אריה סימן ל"ב] ואם כן הכי נמי יש לומר דלא דחי לב' לאוין.

וראיתי להרב נחלת בנימין [מצוה מ"ז אות י"א] כתב בפשיטות דעשה דוחה ב' לאוין וראייתו שהרי בכל לאו יש ב' לאוין הלאו וגם לאו דשבועה שהרי עובר על השבועה שמושבע ועומד מהר סיני. ואין הדברים נכונים מהא דקאמר בבבא מציעא [ס"א א] לעבור בב' לאוין וכן בירושלמי הובא בתוס' גיטין [צ' א'] לענין מחזיר גרושתו לעבור בב' לאוין. ולדבריו הוה ליה לומר לעבור בג' לאוין כיון דבכל לאו יש ב' לאוין. וגם בלאו הכי דבריו תמוהין דהא גם על העשה איכא האי שבועה ודל שבועה להדי שבועה. ותו קשה מהא דשבועות [דף ל"ו ע"ב] על כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו ועל שבועה ממנו ומכל משפחתו על כל עבירות כו' עיין שם שהפליגו מאוד באיסור שבועה על יתר העבירות. ולדבריו קשה הרי גם כל העבירות איסור שבועה שיש בהם. שוב מצאתי בנחלת בנימין [מצוה ש' סימן ז'] באמת עמד על קושיא זו ונשאר בצ"ע. ולשיטתיה קאזיל אבל ברור דעל כל עבירה אין עליו איסור שבועה גם כן שיחשב בב' לאוין ורק איסור שבועה איכא לענין שנחשב מושבע ועומד מהר סיני אבל מכל מקום אינו עובר בלאו דנשבע לשקר. והכי נמי מוכח בשבועות [כ"ג ב] ובשלחן ערוך יורה דיעה [סימן רל"ח סעיף ד'] עיין שם ודו"ק. ואם כן צריך עיון לדינא אי דוחה ב' לאוין או לאו.

שוב מצאתי במשבצות באורח חיים [סוף סימן ס"ז] כתב שבספרו שושנת העמקים העלה דאין עשה דוחה ב' לאוין עיין שם. ושוב ראיתי שהוא גמרא ערוכה תמורה [דף ד' ע"ב] הוי ליה תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ועיין ספר תולדות יעקב ברכות [דף ט' ע"ב] תוס' ד"ה ראב"ע. ועיין ספר כריתות [ס"ס קס"ד] כתב דאין עשה דוחה תרי לאוי. ועיין פני יהושע ביצה [דף ח' ע"א] הביא ראיה דדוחה. אך בשושנת העמקים [כלל ב'] דחה דבריו. ועיין במהרש"א חולין [דף ב' ע"א] ד"ה וסופג ובספר זכרון יצחק [חלק א' סימן ס"ט] ובתוס' זבחים [דף קי"ב] ובהפלאה חידושיו [לדף ל"ב ע"ב] תוס' ד"ה שלא. ועיין עוד תוס' חולין [דף ס"ג] ובשאגת אריה [סימן פ"ב] ומכות [דף ט"ו א] תוס' ד"ה תנינא. ועיין תוס' יבמות [דף ג' ב] ד"ה תנינא וצריך עיון לכאורה. ועיין נודע ביהודא מהדורא תנינא [חלק יורה דיעה סימן ע"ז] בהג"ה. ועיין בקונטרס אחרון לטורי אבן חגיגה [דף כ"א א] ועיין נר תמיד כריתות [דף י' עמוד ג' וד']. ועיין יבמות [דף ד' ע"ב] תוס' ד"ה לא תעשה מפורש להדיא דאין חילוק בין חד לאו לתרי עיין שם:

פרק ז

בשבת [דף קל"ב א] אמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אפשר לקיים שניהם מוטב ואם לאו כו'. [ועיין שאגת אריה סימן כ"ט מה שכתב בזה]. משמע מזה דאם אפשר לקיים המצוה בלא דחיה רק שלזה נזדמן באיסור דגם כן עשה דוחה לא תעשה וכמו שהכריח בשאגת אריה [סימן צ"ו] ועיין שם שהביא עוד ראיות לזה דאף דאפשר לקיים עשה זו בלא דחיית לא תעשה מכל מקום כיון שלזה נזדמן באיסור ואי אפשר לו בענין אחר העשה דוחה ללא תעשה. ועיין תוס' עירובין [ק' א] בד"ה מתן הקשו וליתי עשה דמתן ד' ולידחי לא תעשה דבל תוסיף ותירצו דלא דמי לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול לקיים בלא דחיית הלאו, עד כאן דבריהם. משמע דכיון שהיה אפשר לקיים בלא דחיית... ועיין בטורי אבן ראש השנה [כ"ח ב] שהשיג על התוס' מהא דזבחים [דף צ"ד] דפריך ואמאי ליתי עשה ולידחי לא תעשה והתם גם כן על ידי פשיעה עיין שם. אך באמת זה ענין אחר מבסברת השאגת אריה והבן:

אמר המעתיק עד כאן מצאתי בכתי"ק מענין זה ונשאר כמה דפין חלק שכפי הנראה לא השלים רבינו הקדוש המחבר זי"ע הענין. ואחר כך מתחיל באותו הכרך חידושיו על איזה הלכות מהרמב"ם).

רמב"ם

הלכות קריאת שמע

פרק א

פרק א' הלכה א'

פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע בערב ובבוקר שנאמר כו'. נראה מדעת רבינו שסובר דקריאת שמע דאורייתא. ובאמת הוא פלוגתא דאמוראי בברכות [דף כ"א] לענין ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא דפליגי רב יהודא ור' אלעזר דרב יהודא סבר אינו חוזר וקורא ור' אלעזר סבר דחוזר וקורא. ופירש"י וכן פירש הרשב"א בתשובה [סימן צ"א] דר' אלעזר סבר קריאת שמע דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ולכך חוזר וקורא. והנה דעת הרי"ף והרא"ש כר' אלעזר דקריאת שמע דאורייתא וכך נראה דעת רבינו:

אמנם בשאלתות דרב אחאי [פרשת יתרו שאילתא נ"ג] ראיתי שכתב דרב יהודא סבר אינו חוזר וקורא מאי טעמא קריאת שמע דרבנן ור' אלעזר סבר חוזר וקורא דקריאת שמע הוא קבלת מלכות שמים. מבואר מדעתו דסבירא ליה דאף ר' אלעזר סבירא ליה גם כן קריאת שמע דרבנן רק דלכך ספיקו להחמיר מטעם דהוא קבלת מלכות שמים. וקשה לי מהא דברכות [דף י"ד] קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא. וכן בשבת [דף י"א] פירש"י הא דמפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה דקריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן והוא מהירושלמי פרק א' דברכות ופרק קמא דשבת ששם מבואר [הלכה ט'] עיין שם. ובברכות [דף ט"ו ע"ב] אמר נמי לא אמר ר' יהודה לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא. וכמאן אתיא כל הנך דקאמר קריאת שמע דאורייתא כיון דכולי עלמא מודו דקריאת שמע דרבנן. ונראה דסבירא ליה להשאלתות כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בברכות שם דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך לדברי תורה על כל פנים צריך לקרות מן התורה איזה פרשה בבוקר ובערב רק דהא דפרשיות שמע והיה אינו אלא מדרבנן וא"כ אתי שפיר מהאי דברכות ולא קשה מידי. אמנם מהאי דשבת קושיא עדיין דלמה מפסיקין לקריאת שמע לפי שהוא מן התורה כיון שעוסקים בתורה אם כן הרי הם מקיימים החיוב דמן התורה וחיוב פרשת שמע הוא רק מדרבנן וא"כ למה מפסיקין:

אמנם נראה ליישב דעתו דהנה מדברי התוס' דסוטה [דף ל"ב ע"ב] לא משמע כהתלמידי רבינו יונה הנזכר שהקשו אמאן דאמר קריאת שמע דרבנן ממתניתין דדריש בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובריש מכילתין נמי קאמר תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך עד כאן. ולשיטת תלמידי רבינו יונה מאי קושיא דשפיר מוכח מקרא דשכבך ובקומך דצריך לקרות שום פרשה בשעה שבני אדם כו' רק פרשת שמע הוא מדרבנן ומאי קשה להו. אלא ודאי דסבירא להו דלמאן קאמר קריאת שמע דרבנן אין צריך לקרות שום פרשה מן התורה. ולכאורה קשה לפירושם מהא דשנינו בתוספתא [פרק ג'] כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה. הרי דקריאת שמע דאורייתא ולמה לא הקשו אמאן דאמר קריאת שמע דרבנן. אבל נראה דהם תירצו שם אקושיא שזכרנו דהא דיליף מקרא בריש מכילתין ובמתניתין היינו בדרך אסמכתא אבל לא מן התורה. והנה בגיטין [דף נ"ט] מצינו דפריך דאורייתא הוא דכתיב וקדשתו והוא לדעת קצת פוסקים [עיין לבוש סימן קל"ה] רק אסמכתא הרי שגם לאסמכתא קורא דברי תורה. וכן כתבו התוס' בעבודה זרה [דף כ"ב א] ד"ה ותיפוק לענין חול המועד דאסמכתא כדברי תורה עיין שם. וכן בלבוש [סימן קפ"ד סעיף ז'] כתב דאכל כזית לחם מוציא ידי ברכת המזון לאותו שאכל (כדי שביעה) שאף שזה חייב מן התורה וזה רק מדרבנן מכל מקום יש לו אסמכתא מקרא ולכך חשוב כדברי תורה ויכול להוציא. הכי נמי יש לומר הכא כיון דיש לו על כל פנים אסמכתא מקרא דבשכבך ובקומך קורא אותו בתוספתא מדברי תורה. ולפי זה יש לומר הכא גם דעת השאלתות כן הוא ולכך עדיפא מתפלה והבן:

ועל כל פנים דעת השאלתות דליכא למאן דאמר שיסבור קריאת שמע דאורייתא אלא העיקר דקריאת שמע דרבנן כך דעתו ז"ל. וגם דעת התוס' בסוכה [דף י"א א] ד"ה דרב, ובבבא קמא [דף פ"ז א] ד"ה וכן היה ר"י, וסוטה [דף ל"ב א] ד"ה קריאת שמע ותפלה מבואר להדיא דסבירא להו להלכה קריאת שמע דרבנן אף שמפרשים כפירש"י דר' אלעזר סובר קריאת שמע דאורייתא. ואף שבסוטה [דף ל"ב ב] ד"ה קריאת שמע ותפלה הרבו להקשות על מאן דאמר קריאת שמע דרבנן מדילפינן בדוכתי טובי מקרא דבשכבך ובקמך ולא ניחא להו לתרוצי דאסמכתא בעלמא. מכל מקום בברכות [דף כ"א ע"א] ובמנחות [דף מ"ג ב] תירצו דלמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו עיין שם:

ובאמת לא ידעתי למה לא ניחא להו לתוס' בסוטה תירוץ דאסמכתא שהרי כבר כתבתי שדרך הגמרא לקרות לאסמכתא דברי תורה וכן כתבו עוד התוס' בבבא בתרא [דף קמ"ז ע"א] שכן דרך הגמרא לקרות לאסמכתא דברי תורה. וכן בתוס' שבת [דף י"ג ע"ב] בעובדא דאותו תלמיד שמת בחצי ימיו שאמר לה אליהו בימי נדותך מהו אצלך בימי לבונך מהו אצלך ופירשו התוס' שבימי לבונה דצריך טבילה אינו אלא מדרבנן עיין שם ואף על פי כן אמר לה ברוך המקום שהרגו כו' התורה אמרה כו'. הרי שאף שהוא רק מדרבנן אומר אמרה תורה. ועיין תוס' עירובין [דף כ"ג ע"ב] ד"ה פשטין ועיין הרמב"ן בספר המצות [ריש שורש א'] הביא גם כן ראיות לזה דאף לדרבנן אומר בגמרא אמרה תורה עיין שם. וכן נראה מדברי הירושלמי [פרק א' דפאה] דאמר אהא דאמר ר"י דשיעור מעה כסף שתי כסף בקרבן ראיה דברי תורה לטעמיה אזיל דאמר ר"י כל השיעורים הלכה למשה מסיני דו אמר מעה כסף שתי כסף דברי תורה עד כאן. הרי דאף הלכה למשה מסיני לדעת הרמב"ם בספר המצות הוא מדרבנן אפילו הכי קאמר דלכך אמר ר"י דמעה כסף שתי כסף דברי תורה הרי שקורא לדרבנן דברי תורה. [אך קשה לי מהירושלמי [פרק א' דשביעית] דקאמר דניסוך המים הלכה למשה מסיני כו' עיין שם ובמה שכתבתי בפרק א' מהלכות ממרים הלכה ג' עיין שם]:

ונראה טעם דעת התוס' שפסקו כרב יהודא אמר שמואל דקריאת שמע דרבנן אף דר' אלעזר פליג עליה לפי ששמואל הוא חבירו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר לכך יש לפסוק כשמואל לגבי דר' אלעזר. ולפי זה צריך להבין דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו הסוברים דקריאת שמע דאורייתא וספק קרא חוזר וקורא כר' אלעזר, קשה, למה לא פסקו כשמואל לגבי ר' אלעזר. וראיתי למרן בכסף משנה ז"ל [בפרק ב' הלכה י"ג] שכתב דטעם רבינו שפסק דספק קרא חוזר וקורא כר' אלעזר לפי שיש כמה ברייתות דדייני דיני קריאת שמע מקראי ולר' יהודה צריך לומר דאסמכתות נינהו, עד כאן. ועיין בשאגת אריה [סימן א'] השיב עליו וכתב וכי נתחכם יותר משמואל שידע מכל הני ברייתות ואפילו הכי אמר דאינו חוזר וקורא דקריאת שמע דרבנן, עד כאן. ואני מצאתי תירוץ זה להר"א ממיץ אחד מבעלי התוס' בספר יראים [מצוה י"ג] שכתב וזה לשונו ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אמר רב יהודא אמר שמואל אינו חוזר וקורא דקריאת שמע דרבנן, רבנן דבי ר"ח אמר חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא וקיימא לן כר"ח דרב יוסף קאי בשיטתיה ועוד דכולהו מתניתא דמייתי קראי על קריאת שמע צריכים אנו למדחייה אליבא דשמואל ולמימר אסמכתא נינהו ועוד דסוגיא דשמעתא דפרק מי שמתו אזלא כותיה דר"ח, עד כאן לשונו. הרי שכתב כתירוץ הכסף משנה. אך במה שכתב דסוגיא דפרק מי שמתו אזלא כותיה לא ידעתי היכן אזלא הסוגיא כותיה שם ואולי היתה גירסתו משונה מגירסתינו תדע שבגירסתו היה כתוב דבי ר"ח אמרי כו' ואילו בגירסתינו איתא ר' אלעזר אומר כו':

ודע דלכאורה היה נראה לי טעם להפוסקים כר' אלעזר. דבירושלמי [ריש פרק א' דברכות] איתא ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא נשמיענו מן הדא הקורא קודם לכן [רצה לומר בבין השמשות קודם הזמן קריאת שמע] לא יצא וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרת ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לקרות, עכ"ל. הרי להדיא דאף ר' יוחנן מחבר הירושלמי סבר כותיה דר' אלעזר דצריך לחזור ולקרות ולכך פסקו הפוסקים כותיה:

אך צריך להבין שמואל דסבר אינו חוזר וקורא איך יפרש הברייתא דקורא קודם לכן לא יצא אף דהוא ספק. והנה לשיטת התלמידי רבינו יונה שזכרתי שכתבו דאף דקריאת שמע דרבנן אפילו הכי צריך לקרות מן התורה שום פרשה שיהיה אם כן לא קשה כלל מהאי ברייתא דודאי לא יצא ידי קריאת שמע מן התורה וצריך לקרות עוד שום פרשה. ולפי זה אין ראיה גם מהירושלמי דסברי כר' אלעזר, דיש לומר דסברו כשמואל וקפשיט דצריך לחזור ולקרות על כל פנים שום פרשה. תדע דאי סברו כר' אלעזר איך פשטו מהך ברייתא הא אפשר לפרש דלאו דוקא פרשת שמע אלא שום פרשה כמו לשמואל ומאי פשיט. אלא ודאי דבאמת סבר כשמואל ונסתלק דברינו:

אמנם לשיטת התוס' קמה ראייתינו וגם ניצבה דהירושלמי סבר כר' אלעזר. וצריך להבין אליבייהו לשמואל איך יפרשו הברייתא. ונראה דאתיא הברייתא כר' יוסי דסבר בשבת [דף ל"ד א] דבין השמשות כהרף עין וא"כ בהרף עין ודאי דלא מצי למיקרי קריאת שמע ובודאי כשקורא קודם הזמן קרא בהיות יום קודם בין השמשות וא"כ אין כאן ספק קרא כלל ולכך לא יצא וצריך לחזור ולקרות כיון שקרא בעוד יום ואין כאן שום ספק. אמנם הירושלמי שם דקפשיט מיניה דצריך לחזור ולקרות יש לומר דסבר כר' נחמיה בשבת [שם] דזמן בין השמשות גדול ויכול לקרות קריאת שמע בזמן בין השמשות קודם הזמן ואם כן הוי ליה ספק ואפילו הכי אמר בברייתא דלא יצא שמע מינה ספק קרא ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות כן נראה לפי עניות דעתי. ובאמת אמרינן בסנהדרין [דף פ"ו ע"ב] דסתם תוספתא ר' נחמיה:

הלכה ב'

ומה הוא קורא כו' ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם כו'. עיין שאגת אריה [סימן ב'] הביא דברי הפרי חדש [סימן ס"ד] שכתב שמדברי רבינו כאן משמע דסבירא ליה דשמע והיה אם שמוע תרוייהו דאורייתא. ודחה הוא ז"ל דבריו וזה לשונו וכמדומה שכיון למה שכתב הרמב"ם פעמיים כו' ומה הוא קורא כו' והוא סבר מדכתב הרמב"ם, ב' פעמים בכל יום קוראים כו' וסיים ג' פרשיות אלו הוא הנקראת קריאת שמע, שמע מינה דחייב לקרות שלשתן מן התורה דקריאת ויאמר אף על גב דלא כתיב ביה בשכבך ובקומך קורין אותו משום יציאת מצרים שבה ומצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בין ביום בין בלילה כו', ליתא, דהא דכתב הרמב"ם בתחלת דבריו פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע לא קאי אלא אפרשת שמע לחוד והא דמסיים וקריאת ג' פרשיות אלו על הסדר נקראת קריאת שמע היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות כל הג' פרשיות כו', עכ"ל.

וראיתי להגאון אב"ד דקעמפנע בספר מעון הברכות [דף י"ג] אהא דר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת כו' כתב שכונת הפרי חדש להוכיח ממה שהעתיק רבינו הא דר' יהושע בן קרחה דלכך קדמה פרשת שמע לוהיה לפי שיש בה עול מצות והקשה הצל"ח תיפוק ליה דשמע מן התורה מה שאין כן והיה מדרבנן ולכך שמע קודם אלא ודאי אף והיה מן התורה, עד כאן.

ואני אומר שהצל"ח לטעמיה אזיל שכתב בנודע ביהודא מהדורא קמא [חלק אורח חיים סימן כ"א] דהא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו רק בב' איסורי דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן נגד איסור דאורייתא אף שהדרבנן תדיר והדאורייתא אינו תדיר דאורייתא קודם. הרי שסובר שיש קדימה לאורייתא על דרבנן אף נגד התדיר כל שכן בשניהם שוים. אמנם השאגת אריה לטעמיה אזיל שכתב דאין שום קדימה לזה שכתב [בסימן כ"ב] דאף באיסור דרבנן נגד איסור דאורייתא התדיר דרבנן קודם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. הכי נמי בשניהם שוים אין שום קדימה לזה על זה ולכך הוצרך לטעם דעול מצות. שוב ראיתי בשאגת אריה עצמו [שם] שהביא דברי הפרי חדש שכתב עוד ראיה דוהיה מדרבנן מר' יהושע בן קרחה דהוצרך לטעם דעול מצות תיפוק ליה דשמע מן התורה והיה מדרבנן אלא ודאי אף והיה מן התורה ודחה דבריו כמו שכתבתי דאין שום קדימה לדרבנן אדאורייתא כלל. והביא ראיות עיין שם. ופלא על הגאון מקעמפנא שלא ראה סוף דברי השאגת אריה.

ונראה לי להביא ראיה גם כן לסברא זו דאין קדימה לשל סופרים על של תורה מהא דברכות [דף ד' ע"ב] דאמר ר' יהושע בן לוי תפלות באמצע תקנום ותפלה דערב קודם לקריאת שמע. וקשה הא קריאת שמע דאורייתא וצריך להקדימה אלא ודאי דאין קדימה לשל תורה אשל סופרים. וא"כ הכא כיון דתפילה תדיר מקריאת שמע יש להקדים תפלה אף דהוא דרבנן נגד קריאת שמע דאורייתא שאינו תדיר. ובזה יש לתרץ דברי הגמרא שם דקאמר לימא מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר סומכים גאולה לתפלה דערבית מדתניא קורא קריאת שמע ומתפלל הרי דקריאת שמע קודם. והקשה בצל"ח דנהי דמוכח דקריאת שמע קודם לתפלה דלא כר' יהושע בן לוי מכל מקום מנא ליה דצריך לסמוך גאולה לתפלה דילמא רשאי להפסיק בין גאולה לתפלה.

ולפי מה שכתבתי יש לומר דקשה אי נאמר דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה ודלא כסברת ר' יוחנן אלא דגאולה בערב לא הוה אם כן קשה איך מקדים קריאת שמע לתפלה הא תפלה תדיר יותר מקריאת שמע וא"כ אף דתפלה דרבנן וקריאת שמע דאורייתא התדיר קודם וכמו שנתבאר ואיך ראוי להקדים קריאת שמע לתפלה הא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אלא ודאי כר' יוחנן דגאולה מערבית נמי הוי וצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ יש חיוב להקדים קריאת שמע קודם תפלה דגאולה מערבית נמי הוי. ותו לא קשיא דקריאת שמע אינן תדיר ותפלה תדיר ולכך מקדים לקריאת שמע ושפיר מוכח דצריך להסמיך גאולה דערבית לתפלה דערבית והבן.

שוב מצאתי בצל"ח הרגיש במה שכתבתי וכתב אהא דר' יהושע בן לוי תפלות באמצע תקנום אף דקריאת שמע דאורייתא ותפלה מדרבנן וא"כ למה מקדים תפלה לקריאת שמע ויש לומר דסבר כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן, עד כאן דבריו. ואינו מחוור אצלי כי מלבד מה שיש לדקדק לדבריו אם כן הוי ליה להגמרא לאתויי הא דר' יהושע בן לוי לקמן [דף כ"א]. עוד קשה לדבריו על כל הפוסקים כר' אלעזר דקריאת שמע דאורייתא הא קיימא לן כר' יהושע בן לוי וכמו שכתב הרא"ש בתשובה [כלל ב'] והתוס' בעירובין [דף ס"ב ע"ב] ובמגילה [דף כ"ז א] ועוד בדוכתי טובא. ולא יועיל לזה לא תירוץ השאגת אריה [סימן א'] שתירץ דר"י דאמר בסוטה [דף מ"ב] אפילו אי אתם מקיימים אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים כו' סבר קריאת שמע דאורייתא ולא שום תירוץ מהתירוצים שזכרתי לעיל [בהלכה א'] אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא וכדעת השאגת אריה, וכן עיקר.

שם

ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה זכירת כל המצות. כבר עמדו כל המחברים על דברי רבינו הללו שנראה שבא לפרש טעם שהקדימו פרשת והיה לפרשת ויאמר וא"כ למה כתב טעם אחר שלא נזכר בגמרא. וגם לפי טעמו שנתן הוא לא ניחא על האיחור שיש לה לפרשת והיה. ועיין ספר מעון הברכות [דף י"ג] אהא דר' יהושע בן קרחה ושם [דף י"ד ע"ב] בגמרא חדא ועוד קאמר כו' עיין שם יישב זה בשלשה אופנים:

ואשר לבי אומר לי הוא זה דהנה הצל"ח הקשה על ר' יהושע בן קרחה דאמר דוהיה נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג בלילה בשביל פרשת ציצית שבה הרי יש בה גם כן יציאת מצרים שנוהג בין ביום בין בלילה. וכתב דר' יהושע בן קרחה סבר כחכמים דאין מזכירים יציאת מצרים בלילות. [ועיין בצל"ח סוף פרק א' בישוב דברי הפוסקים שהשמיטו מתניתין דמזכירים יציאת מצרים בלילות עיין שם היטב]. ולפי זה קשה לדידן דקיימא לן כבן זומא דמזכירים יציאת מצרים בלילות וכמו שפסק רבינו לקמן אם כן הדרא קושיא לדוכתיה הא איכא בויאמר יציאת מצרים שנוהג בין ביום בין בלילה.

אבל נראה דהנה בויאמר יש ציצית ויציאת מצרים ועול מצות כמו בוהיה. כדאמר בגמרא [סוף פרק קמא] ציצית דכתיב ועשו להם ציצית, עול מצות דכתיב וראיתם אותו וזכרתם, יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. וא"כ דבפרשת ויאמר גופי יש גם כן זכירת המצות הקודם ליציאת מצרים כמו בוהיה. וא"כ משום יציאת מצרים יש להקדים לוהיה שיש בו עול מצות דאף אם נקדים יציאת מצרים לוהיה מכל מקום עדיין יהיה עול מצות שבויאמר קודם ליציאת מצרים. וא"כ מאי נפקא מינה אם עוד נוסיף עול מצות שבפרשת והיה שיקדים לויאמר כיון דבלאו הכי ממילא תוקדם עול מצות ליציאת מצרים. וא"כ מיציאת מצרים בלאו הכי לא קשה מידי מה שאינו קודם לוהיה ורק הקושיא מפרשת ציצית שקודם לעול מצות שבויאמר יוקדם גם לעול מצות שבוהיה ועלה קאמר ר' יהושע בן קרחה דציצית אינו נוהג בלילה והיה נוהג בין ביום בין בלילה.

ומעתה גם דברי רבינו נכונים. דזה לא הוצרך לפרש טעם שקדמה והיה לפרשת ציצית דזה פשוט שציצית אינו נוהג בלילה. רק דהוה קשה ליה לדידן דקיימא לן כבן זומא אם כן תקדם ויאמר מחמת פרשת יציאת מצרים שבה וכקושיית הצל"ח. על זה בא לתרץ לפי שגם היא יש בה זכירת כל המצות וא"כ מאי נפקא מינה שתקדם ויאמר לוהיה הרי עדיין יהיה זכירת המצות קודם ליציאת מצרים. ומאי נפקא מינה זכירת המצות שבויאמר או זכירת המצות שבוהיה. וא"כ לא קשה כלל מיציאת מצרים שבויאמר למה לא נקדימנו לפרשת זכירת המצות שבוהיה שאין זה תועלת שעדיין יהיה זכירת המצות שבויאמר קודם ליציאת מצרים. ומפרשת ציצית בלאו הכי לא קשה מידי שאינו נוהג בלילה וכמו שנתבאר ודו"ק היטב:

פרק ב

פרק ב' הלכה א'

הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון. הוא בברכות [דף י"ד] פלוגתא דר' מאיר ואינך תנאי. ופסק רבא שם כר' מאיר דרק בפסוק ראשון צריך כונה. וכתב מרן בכסף משנה שפסק כרבא דהוא בתרא, עד כאן. ונראה מדבריו דהא דאמרינן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אף אביי ורבא בכלל. וכן כתב עוד בכסף משנה לקמן [הלכה ג']. ובאמת יש בזה עיון גדול דהנה התוס' ברכות [דף י"ג ע"ב] ד"ה אמר רבא כתבו דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב מהרי"ק [שורש קל"ז ענף ב'] דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב הרמ"ע בתשובה [סימן צ'] דהלכה כאביי ורבא דבתראי נינהו, עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה פרק ח' מהלכות ברכות [הלכה ז'] ופרק י"א מהלכות גירושין [הלכה ו'] ופרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין [הלכה ט"ו] ובפרק ט"ז מהלכות גזילה [הלכה י"א] כתב גם כן דהלכה כרבא דהוא בתרא וכן בפרק י"ג מהלכות נדרים [הלכה י"ג] דשינויא דאביי עיקר דבתרא הוא [ועיין טורי אבן במילואים לחגיגה כתב דקיימא לן כאביי לגבי דרב זירא דהוא בתרא עיין שם]. והרא"ש [בפרק המפקיד] כתב גם כן אי הוה גריס רבא הוה הלכתא כותיה דבתרא הוא עיין שם. אך בפרק עושין פסין [סימן ד'] כתב הרא"ש וזה לשונו רבה אמר כו' ורבא אמר כו' והראב"ד והרז"ה פסקו כרבא והרמב"ם פסק כרבה כו' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולא כאביי ורבא כו', עד כאן. וכן בעירובין [ריש פרק מבוי] כתב והרז"ה פסק כרב יוסף דרביה דרבא הוא. וכן כתב עוד [בפרק ד' דנדרים] דהלכה כרב יוסף דרביה דאביי ולהרי"ף מספקא ליה. ובשבת [ריש פרק שואל] הביא בזה מחלוקת וזה לשונו איכא מאן דפסק כרב יוסף דהוא רביה דרבא ואיכא מאן דפסק כרבא דהוא בתרא והלכתא כבתראי. ובכתובות [פרק המדיר סימן י"ג] כתב שהגאונים נסתפקו אי הלכה כרבא נגד רבה רביה דקיימא לן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי הלכך יש להחמיר עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה [פרק ח' מהלכות נדרים הלכה ו'] דאיכא למימר הלכה כרבא דבתרא הוא ואיכא למימר הלכה כרבה דרביה דרבא ע"כ מספיקא להחמיר. והרשב"א בחידושיו לשבת [סוף פרק תולין] כתב דהלכה כרבא לגבי רב נחמן לפי שלא היה יושב רבא בפני רב נחמן אבל הכא דאיתא אמר ליה רבא לרב נחמן חשבינן ליה תלמיד היושב בפני רבו ואין הלכה כמותו, עד כאן. הרי דאין הלכה כרבא לגבי רב נחמן כשיושב בפניו ורק כשאינו לפניו פסק כותיה. וכמו שכתב הר"י [בריש סוכה] בשם הגאונים ומרן בכסף משנה [פרק א' מהלכות מילה הלכה ז'] דהא דקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו אבל לא אחר מותו. וכן כתוב בתשובת בנימין זאב [סימן קנ"ט]. וכן משמע מדברי הרב המגיד [פרק ב' מהלכות שבת הלכה ט"ז] שכתב דהלכה כרבא לגביה רבה דהוא בתרא אף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו כגון אמר ליה רבא לרבה ולא כשנחלקו שניהם כב' חולקים דעלמא, ע"כ. מבואר גם כן דאין הלכה כרבא דבתרא. ולהלכה צריך עיון שדברי הרא"ש והכסף משנה אי אפשר לברר שסותרים דעת עצמם וכמו שנתבאר וצריך עיון. ודע שאני מתפלא על דברי התוס' בבכורות [דף ז' ע"ב] ד"ה רוב שכתבו דהלכה כר' אסי דהוא בתרא וכן על הרב המגיד [בפרק י"ג מהלכות אשות הלכה ח'] שכתב דהלכה כר"ח דהוא בתרא. וזה צריך עיון שהרי רק מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. ולפי חילוק הר"ן הנזכר אפשר ליישב זה. ועיין ספר בני שמואל חידושי הרמב"ם [פרק ג' מהלכות שביתת יו"ט הלכה ח'] מה שכתב בזה עיין שם ובחידושיו לפרק קמא דביצה [דף י' ע"ב] בגמרא תניא כותיה דרב מה שכתב בזה:

הלכה ח'

וצריך להשמיע לאזנו. וכתב מרן ז"ל בכסף משנה בשם ה"ר מנוח וזה לשונו להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו, ע"כ. מבואר מדעתו ז"ל שסובר כרב חסדא בברכות [דף כ' ע"ב] דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא במה שחושב בלב. וכן מבואר עוד מדברי רבינו [בפרק כ"ד מהלכות שבת] שכתב, ודבר דבר אסור לאדם לדבר בחפצו בשבת דבור אסור. הרי גם כן כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי [ועיין בהרא"ש פרק מי שמתו מה שכתב בזה עיין שם]. והקשה השאגת אריה [סי' ט"ז] והפרי מגדים [סימן ס"ב] וכן ראיתי שהקשה בשו"ת להחכם ר' בצלאל מאורלי [סימן י"א] שהרי בפרק א' מהלכות ברכות פסק רבינו דאם בירך בלבו יצא והיינו כמאן דאמר הרהור כדבור נמי. [וכן לענין ספר תורה לשמה ראיתי להגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] כתב שדעת רבינו דאין צריך להוציא בשפתיו אלא די בכונה בלב. והיינו גם כן כמאן דאמר הרהור כדבור דמי עיין שם] וא"כ קשין דברי רבינו אהדדי. ועיין בצל"ח חידושי ברכות [דף כ"א] שהקשה גם כן דברי רבינו אהדדי עיין שם:

ומה שנראה לעניות דעתי בזה, הוא זה. דהנה צריך להבין למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי קשה מהא דאמר שמואל בשבועות [דף כ"ז ע"ב] גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. דלמה לי גבי שבועה קרא מיוחד [ועיין תוס' שבועות כתבו דלאו מקרא מיותר דרשינן ליה אך בצל"ח ברכות שם כתב שלדעת רבינו מקרא מיותר דרשינן ליה עיין שם] דשבועה בלב אינה שבועה הא בכל מקום הרהור אינו מועיל ולאו כדבור דמי ומה שנא גבי שבועה דאצטריך קרא למעט:

ומה שנראה בישוב זה בשנניח ונאמר שאף רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי איננו סובר שבכל מקום שצריך דבור שאין ההרהור בכלל זה ודאי אי אפשר. וזה לשון רש"י בנזיר [דף י' ע"א] מצינו מחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר המן בלבו. וכן כתבו התוס' בכורות [דף כ"ט ע"א] וכן כתבו עוד בבבא מציעא [דף מ"ג] וברא"ש שם עיין שם ובשיטה מקובצת שם באורך [ועיין גט מקושר אות ס"א על כל דבר פשע אף החושב לשלוח יד חייב. והרמב"ן פרשת שמות כתב מצינו שהוציא הכתוב מחשבה בלשון דבור ואמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר עשו בלבו, אמרתי אני בלבי. ועיין בברכות דף... ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ועיין בחידושי אגדות שם הקשה הא בקרא כתיב דבר רע ואיך דריש מיניה הרהור. ופלא וכי לא ראה כל אותם המקראות שזכרתי. [וכן כתיבה מצינו גם כן נכלל בלשון אמירה במדרש ילקוט על קרא דויאמר יתרו אל משה חתנו דרשו במדרש כתב לו באגרת. ועיין בלוית חן פרשת מקץ יישב עם זה עוד מדרשים עיין שם] וא"כ איך יאמר רב חסדא שאין ההרהור נכלל בכלל לשון דבור והרי בכל הנך מקראות מפורש שההרהור נכלל גם כן בלשון דבור:

אבל מה שנראה ברור שגם רב חסדא איננו אומר שכל מקום שנאמר שצריך דבור שלא יועיל ההרהור בו שזה ודאי אי אפשר וכמו שאמרנו. רק שבא לחלוק על רבינא שאמר דבכל מקום הרהור כדבור וכל מקום שנאמר דבור גם ההרהור נכלל בלשון זה. עלה פליג רק חסדא ואמר שאינו כן דכיון דמצינו גם כמה פעמים במקרא לשון אמירה ודבור שלא יכלול את ההרהור נהי שמצינו גם כן כמה פעמים שההרהור בכלל הדבור על כל פנים מידי ספק לא יצאנו והרי דינו כמו בשאר הספיקות דבדאורייתא להחמיר. בדרבנן להקל. הכי נמי בקריאת שמע דהוא איסור דאורייתא סבר רב חסדא דספק להחמיר והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא בהרהור. ובשבועה גם כן דהוי ליה איסור דאורייתא הייתי אומר גם כן דלהחמיר ובהרהור בלב יהיה חל עליו איסור שבועה לכך אצטריך קרא למעט דבהרהור אינו חל עליו איסור שבועה:

ומעתה אתי שפיר גם דעת רבינו דבאמת הוא סובר כרב חסדא דאמר גבי קריאת שמע הרהור לאו כדבור דמי דהוי ליה ספיקא דאורייתא ולהחמיר ואינו יוצא בהרהור ולכך פסק הרמב"ם כותיה. וכן בהלכות שבת [פרק כ"ד] באיסור דרבנן פסק גם כן רבינו להקל דהרהור לאו כדבור דמי והרהור מותר. וכן בהלכות ברכות דברכות דרבנן פסק דיוצא בהרהור לפי דהוי ליה ספיקא דרבנן ולהקל ולא קאי שם על ברכת המזון. [ועיין בכסף משנה שם ובפרי מגדים סימן ס"ב שכתבו דאיירי נמי בברכת המזון ואינו מוכרח עיין שם]. וכן לענין ספר תורה לשמה שכתב גם כן המבי"ט בקרית ספר [פרק א' מהלכות סת"מ] שאינו אלא מדרבנן לכך דעת רבינו בספיקו להקל ויוצא אף בהרהור. [ועיין בדבר שמואל [סימן ח'] נסתפק בלשמה אי הוא מן התורה או מדרבנן או הלכה למשה מסיני והביא דברי המבי"ט שם עיין שם ובמה שכתב הרב בעל זרע אמת [חלק א' סימן ו'] עיין שם].

ואתי שפיר בזה נמי דברי רב חסדא דלא תקשה עליו מהירושלמי [פרק תפלת השחר] דקאמר גבי תפלה יכול יהא מהרהר בלב תלמוד לומר רק שפתיה נעות. וקשה למה לי קרא מיוחד גבי תפלה למעט הרהור כיון דבכל מקום אין ההרהור מועיל ומאי שנא דמיעט קרא להרהור גבי תפלה. אבל למה שכתבתי אתי שפיר דכיון דתפלה דרבנן אם כן הייתי אומר דספיקא דרבנן להקל ויכול להרהר בלבו אצטריך קרא למעט ההרהור בתפלה. ודו"ק כי הדברים ברורים.

ונראה שגם דעת הרא"ש בהלכות ספר תורה כן הוא. שכתב דבשעת כתיבת האזכרות די במחשב בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. והיינו כמו שבארנו דהא דצריך לשמה אינו אלא מדרבנן לכך די בהרהור בלב ואין צריך שיוציא בשפתיו דספק דרבנן להקל. ואף שמתחלה שם בעבוד ספוקי מספקת ליה וסיים שטוב להוציא בשפתיו. כבר כתב הגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] דרק טוב קאמר ולא מדין. ועיין שם שהביא דברי האחרונים ביורה דיעה [סימן רע"ו] ורמ"א באורח חיים [סימן ל"ב] שטעם שכתב שדי במחשב בלבו לפי שסומך עצמו על מה שכבר כיון בתחלת הכתיבה לשמה ותו לא צריך ולכך בעבוד כתב דטוב להוציא בשפתיו דלא שייך לסמוך על מה שכיון בתחלה לשמה, עד כאן דבריו.

ואני תמה דתינח לדעת הפוסקים הסוברים דיכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה אבל הרא"ש הרי הוא סבור שאינו יכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה לשמה וכמו שכתב בלחם חמודות [אות י"א] ובמעדני מלך [אות ד'] והחזיק על ידו הרב בעל דבר שמואל [סימן ע"ו] שדעת הרא"ש דאינו יכול לסמוך עצמו וא"כ מה יועיל תירוצם לשיטת הרא"ש שאינו סובר כן. ועיין בגט מקושר כתב גם כן כמו שכתבתי לדינא רק לא מטעמא דידי עיין שם. והנראה לעניות דעתי כתבתי בדעת הרא"ש שהוא כדעת רבינו.

וכן הוא גם כן דעת הרב ר' מנוח שהביא הבית יוסף [בסימן פ"ה] שהקשה דבירושלמי אמרינן דמותר להרהר בבית הכסא ובית המרחץ ובשבת [דף ק"נ] אמרינן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ותירץ דהתם איירי בהרהר מחמת אונסו. וקשה מאי קושיא נימא דהבבלי דאוסר להרהר אתיא כמאן דאמר הרהור כדבור ולכך אסור להרהר בבית הכסא ובית המרחץ, והירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולכך פסק דמותר להרהר ולמה הוצרך לתרץ בהרהר מחמת אונסו. אולם אם יסבור כדעת רבינו אתי שפיר דהכא ליכא למימר דהירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי. זה אינו דאף למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי הרי טעמו ביארנו מטעם ספיקא דאורייתא להחמיר. וא"כ לענין איסור ההרהור דאדרבה אי נימא הרהור כדבור דמי איכא איסור טפי ודאי דנחמיר מספק ונאמר הרהור כדבור דמי. ואף מאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי מודה דבכהאי גונא הרהור כדבור. וא"כ יפה הקשה מהירושלמי דליכא למימר דאזיל אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי דהרי אף האי מאן דאמר מודה דהכא הרהור כדבור וכמו שנתבאר ודו"ק:

ונפשט לי גם כן עם זה ספיקו של בעל נשמת אדם [כלל ב'] שנסתפק בהא דאסור לעסוק בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ אם הרהור אסור גם כן מן התורה כמו הדבור בדברי תורה או לא עיין שם. ולמה שכתבתי תליא במחלוקת רבינו [בפרק ט' מהלכות טומאת מת] והרשב"א, לענין ספיקא דאורייתא דלחומרא אם הוא מן התורה או מדרבנן. דלדעת רבינו דהוא מדרבנן הכי נמי הרהור דאינו אסור אלא משום ספק אינו אלא מדרבנן. (ולהרשב"א) דספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר הכי נמי הרהור אסור מן התורה כן נראה לעניות דעתי:

ובמאי דכתיבנא נתיישב אצלי מה דהוה קשיא לי בסוגיא דברכות [דף כ' ע"ב] דפריך אמאן דאמר דהרהור לאו כדבור דמי אי הכי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהיו כו' והרי תפלה דבר שהצבור עסוקין בו ותנן כו' שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית ביה מלכות שמים כו' אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. וקשה לי דבירושלמי אמר אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו מאי מהרהר בברכות והרי ברכות דרבנן וא"כ הדרא קושיות הגמרא לדוכתא והרי תפלה והרי ברכת המזון כו'. דליכא למימר כתירוץ הגמרא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא דהרי מתניתין איירי בברכות דרבנן ומאי פסקא ליה לתלמודא דידן דאיירי בקריאת שמע ולא בברכות וכהירושלמי גם יש לדקדק במה שאמר בפשיטות קריאת שמע דאורייתא הרי יש בזה מחלוקת וא"כ הוי ליה למימר דאתיא כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא.

אמנם למה שכתבתי לא קשה מידי דהרי הכא אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי אזיל. וא"כ ע"כ איירי מתניתין בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא דמכדי טעמא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי כבר ביארנו דאי אפשר דיסבור דלישנא דדבור אינו כולל הרהור דהרי בכמה מקומות מצינו שגם ההרהור נכלל בלשון דבור. רק כונתו לומר דמשום ספק יש לנו להחמיר בקריאת שמע דאורייתא ולומר דאין ההרהור מועיל לצאת ידי מצותו. וא"כ תינח אם נאמר דאיירי בקריאת שמע דאורייתא דיש לנו להחמיר בספיקו. אך אם נאמר דאיירי בברכות דרבנן או כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הרי בזה ספיקו להקל וא"כ גם בהרהור יצא ידי מצותו וכולי עלמא מודי בה דהרהור כדבור ואיך אמר הרהור לאו כדבור וע"כ דאיירי מתניתין בקריאת שמע דאורייתא. וא"כ אתי שפיר הגמרא דקאמר דשאני קריאת שמע דאורייתא דהרי רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ע"כ איירי בקריאת שמע דאורייתא דאי בדרבנן אף רב חסדא מודה דהרהור כדבור דספיקא דרבנן להקל. וע"כ דאיירי בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא ושפיר קאמר קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ודו"ק היטב:

ובזה מקום אתי ליישב קושיית הגאון שאגת אריה [סימן י"ז] שהקשה דבמגילה [דף י"ז] אמרינן קרא למגילה על פה יצא דאתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר אף כאן בספר ופריך וממאי דהאי זכירה קריאה הוא דילמא עיון בעלמא ומשני לא סלקא דעתך דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור כו'. וא"כ בהזכרת יציאת מצרים דלא נאמר לא תשכח להורות דזכור איירי בפה וא"כ סגי בהזכרת יציאת מצרים בלב וא"כ מנא ליה להוכיח לרבינא דהרהור כדבור דאי לאו כדבור אמאי בעל קרי מהרהר בלבו נימא לעולם דהרהור לאו כדבור דמי ואי קשיא אמאי מהרהר זה אינו דמהרהר משום יציאת מצרים שבפרשת ויאמר שיוצא בהרהור, עד כאן דבריו. ולמה שכתבתי אין כאן קושיא ושפיר מוכח דהרהור כדבור דאי לאו כדבור דמי ולכך מהרהר משום יציאת מצרים הרי למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי גם ביציאת מצרים אינו יוצא בהרהור דרק במקרא מגילה דהוא דרבנן. וא"כ הייתי אומר דספק דרבנן ולהקל ויוצא אף בהרהור לכך אצטריך קרא.

(כאן נשאר כמו דף שלם חלק)

הלכות סנהדרין

פרק א

הלכות סנהדרין

פרק א' הלכה א'

בכל מדינה ומדינה כו'. ועיין בלחם משנה שכינה לעיר בשם מדינה שסמך עצמו על מה שכתב לקמן בכל עיר ועיר, ע"כ. ואני תמה על שלא ראה שגם עיר נקרא מדינה וכמבואר במשנה דתרומות [פרק ב' משנה ה'] מבני המדינה על בני הכפרים. וכן מבואר בפרק ג' דמעשר שני [משנה ד'] ובפרק א' דשקלים [משנה ג'] ובפרק לולב הגזול ובראש השנה [ריש פרק ד'] ובדברי רבינו בפירוש המשנה שם, עיין שם. וכן בנזיר [דף מ"ה ע"ב] וכן הטמא שבמדינה עיין שם. וכן במשלי [ח] עיר גבורים תרגום למדינתא דגברא. ושם [כ"א] מלוכד עיר מן אחיד מדינתא [ועיין בירושלמי פרק א' דמגילה, משפחה ומשפחה אלו הכפרים, מדינה ומדינה אלו הכרכים, עיר ועיר אלו העיירות]. ועיין בדברי רבינו בפירוש המשנה בכל הנך מקומות כתב דירושלים לא מיקרי מדינה. אך הרע"ב בכל המקומות הנזכרים פירש דגם ירושלים נקרא מדינה. וכן פירש רש"י [ריש פרק ד' דראש השנה] וכן מצאתי בסדר גיטין למהר"י מרגליות כת"י [סימן י"ט] כתב דעל עיר גדולה כותבים מדינה כדאשכחן בנזיר וכן הטמא שבמדינה פירוש הטמא שבירושלים, עד כאן דבריו. מבואר גם כן כהרע"ב. וקצת סיוע נראה לי מכתובות [דף קמ"א ע"ב] אין עיר אלא ירושלים. [ועיין בתנחומא [סוף פרשת תבוא] ברוך אתה בעיר זו ירושלים שנקרא עיר]. אמנם בתוי"ט [פרק א' דשקלים] ובבאר שבע [פרק א' דתמיד] הסכימו לראיה א' דלא כרבינו עיין שם וכן בתוס' חדשים שם בשם מהרש"ח עיין שם:

הלכות ממרים

פרק א

הלכות ממרים

פרק א' הלכה ב'

הגזירות והתקנות והמנהגות כו' עובר בלא תעשה. מבואר מדברי רבינו שגם במנהג איכא נמי לאו דלא תסור. וקשה לי טובא דהא בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד) פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים. ופירש"י ד"ה מנהג, וזה לשונו, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וציונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא ע"כ. והכי נמי מפורש שם בגמרא ההוא גברא דאייתי ערבה לקמיה דר"א ב"ר צדוק חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הן. הרי להדיא דבמנהג ליכא לאו דלא תסור ולכך אין צריך לברך דאיך יאמר וציונו [עיין שבת כ"ג א]. ועיין פסקי תוס' דתענית [אות ס'] דהלל דראש חדש אין צריך ברכה דהוא מנהג. ועיין תוס' תענית [כ"ח ע"ב] ד"ה אמר:

איברא שהתוס' והרשב"א שם ובפרק ב' דברכות [דף י"ד ע"א] כתבו לחלק בזה ולומר דרק הכא גבי ערבה כיון דאינו אלא טלטול ולאו תקנתא הוא אלא מנהגא לא חשיבא למקבע עלה ברכה אבל הלל וכן יו"ט שני של גליות אף שהם גם כן אינם רק מנהג אפילו הכי מברכים עליהם עיין שם. ובזה היה אפשר לכוון גם דברי רבינו כאן. אמנם אחר העיון זה אינו שהרי רבינו ע"כ לא סבירא ליה לחלק כדבריהם שהרי כתב [בפרק ג' מהלכות חנוכה ומגילה הלכה ז'] דאינו מברך על ההלל לפי שהוא רק מנהג ישראל ואין מברכים עליו. וא"כ אם היה סבור לחלק כדברי התוס' והרשב"א אם כן קשה למה פסק דאינו מברך על ההלל הא לדבריהם צריך לברך. וע"כ דאינו מחלק כלל ועל כל מנהג אינו מברך לפי שאינו יכול לומר וציונו וא"כ איך פסק כאן דאף במנהג איכא לאו דלא תסור וצ"ע:

הלכה ג'

דברי קבלה אין בהם מחלוקת כו'. עיין בדברי רבינו בהקדמתו לפירוש המשנה האריך בזה. וכבר נחלקו עליו הרבה פוסקים וסבירא להו דאף בהלכה למשה מסיני יש מחלוקת. ונראה לי להביא ראיה לדבריהם. חדא מהא דניסוך המים בחג דאמר בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד) דהוא הלכה למשה מסיני ובזבחים [דף ק"י] סבירא ליה לחד מאן דאמר דאינו אלא מדרבנן. ועוד מהא דערלה בחוץ לארץ דתנן [בסוף פרק ג' דערלה] והערלה הלכה ופליגי ר' יוחנן ושמואל בקדושין [דף ל"ט] מר סבר הלכה למשה מסיני ומר סבר כהלכות המדינה. ותו מהא דעירובין [דף ד'] אמר רב חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני וביומא [דף פ' ע"א] סבירא ליה לר' אלעזר דאינו אלא מדרבנן עיין שם. ותו מהא דערבה במקדש דאמר ר' יוחנן בסוכה [דף מ"ד] דהוא הלכה למשה מסיני ואבא שאול חולק עליו. הרי מבואר בכל הנך דיש מחלוקת בהלכה למשה מסיני לא כדעת רבינו:

עוד כתב רבינו בהקדמתו שם דהלכה למשה מסיני אין שכחה. וקשה לי חדא מהא דיומא [דף פ' ע"א] שיעורים של עונשים הלכה למשה מסיני אחרים אומרים כו' אלא שכחום וחזרום ויסודם הרי להדיא דשכחום. ותו קשה מהא דסוכה [דף מ"ד] ערבה יסוד נביאים כו' והאמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני כו' שכחום וחזרו ויסדום. ותו מהירושלמי [פרק א' דפאה] באושא התקינו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו כו' מעשה בר' ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים שלח לו רבן גמליאל והלא חומש מנכסיו למצות ורבן גמליאל לא קודם לאושא הוי ר"י בר בון בשם ריש לקיש כך היתה הלכה בידם ושכחוה. ותו מהירושלמי [פרק א' דשביעית] ערבה וניסוך המים ועשר נטיעות מיסוד נביאים כו' כך היתה הלכה בידם ושכחוה כו' ע"כ. הרי מבואר מכל זה כי אף בהלכה למשה מסיני מצינו ששכחום ודלא כדעת רבינו:

עוד כתב רבינו שם דהלכה למשה מסיני אין לו רמז בקרא. וגם על זה אני תמה מהא דסוכה [ל"ד] דקאמר תנו רבנן ערבי נחל הגדילות על הנחל פרט לצפצפה כו' מאי קרא קח על מים רבים כו' צפצפה שמו. הרי אף דערבה גופיה אינו אלא מהלכה למשה מסיני וקאמר מאי קרא. ועיין עוד בפרק קמא דסוכה [דף ה'] אמר נמי קרא אסמכתא בעלמא עיין שם. ועוד קשה לי מהירושלמי פרק א' דפאה שהבאתי דקאמר דהא דחומש מנכסיו למצות הוא הלכה למשה מסיני ובכתובות [דף נ'] אמר עלה מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו. הרי דאף שהוא הלכה למשה מסיני יש לו רמז בקרא.

וראיתי להרב בעל מגילת אסתר [שורש א'] כתב על דברי רבינו בהקדמתו שחשב ניסוך המים להלכה למשה מסיני [ועיין תוס' מועד קטן [ב' ע"ב] ד"ה ניסוך ובש"ס דהוראדנא בהגהות מהלבוש תענית [ב' ע"א] והרי בשבת [דף ק"ג ע"ב] יליף לה מקרא בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם הרי מים הרי יש לו רמז במקרא ודחק בזה לומר שאין זה אלא נסתר, עיין שם היטב. ואשתמיט מיניה דברי הירושלמי [פרק א' דשביעית] דאפילו ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודלא כר' עקיבא דאמר ר' עקיבא ניסוך המים דבר תורה בשני ונסכיהם בששי ונסכיה כו' ע"כ. הרי להדיא דבאמת מאי דאמר ניסוך המים הלכה למשה מסיני פליג אמאן דיליף ליה מקרא:

ולפי זה היה נראה להוכיח מזה כדעת רבינו דהלכה למשה מסיני אין לו רמז בקרא. דאי לאו הכי למה אמר דר"י פליג אר' עקיבא דיליף מקרא וכי לפי שהוא הלכה למשה מסיני אי אפשר שיהיה לו רמז בקרא. ואי משום דאמר ר' עקיבא ניסוך המים דבר תורה משמע שהוא דבר תורה. הא כתב הרמב"ן ז"ל [בשורש א'] דדרך הגמרא לומר אף מה שהוא דרבנן לשון תורה והביא ראיות לזה. וכן מוכח בשבת [דף י"ג ע"ב] בעובדא דההוא תלמיד שמת בחצי ימיו שאמר לה אליהו ברוך המקום שהרגו התורה אמרה אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כו' ועיין שם בתוס' כתבו שהוא לא עבר רק על הטבילה שבעת ליבונה שאינו אלא מדרבנן ואעפ"כ אמר אמרה תורה. וכן נראה לי להוכיח עוד מהירושלמי [פרק א' דפאה] דקאמר ר"י לטעמיה דאמר כל השיעורים הלכה למשה מסיני לכך אמר מעה כסף שתי כסף דבר תורה. הרי אף שהוא הלכה למשה מסיני אמר דבר תורה. וא"כ הכי נמי למה קאמר דלא כר' עקיבא הא גם דברי ר' עקיבא י"ל כן וע"כ דקושייתו דהא הלכה למשה מסיני אין לו רמז בקרא והוא יליף לה מקרא. וא"כ שפיר מוכח מדר' יהודא דלא כר' עקיבא וא"כ מוכרח דעת רבינו ודו"ק:

וראיתי למהר"מ ן' חביב ז"ל בספר כפת תמרים [סוכה דף ל"ד ע"א] תוס' ד"ה ואחת במקדש כתב גם כן ראיה לדעת רבינו ממועד קטן [דף ד'] עיין שם היטב. וצריך לדחוק ההוא דירושלמי [פרק א' דפאה] שזכרתי דרמז נסתר הוא כמו שכתב מהרי"א דיליאון ז"ל בספר מגילת אסתר שהבאתי לעיל. ועיין סנהדרין [דף צ"א ע"ב ודף צ"ב ע"א] מנין לברכת התורה מן התורה ויליף מקראי דנביאי ודכתובי.

פרק ב

פרק ב' הלכה ב'

היה גדול בחכמה אבל לא במנין כו'. כתוב בהשגות וזה לשונו אמר אברהם עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עלה שהראשונים תקנוה ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של הראשונים ולא היה גדול כהראשונים ע"כ. ומרן בכסף משנה תירץ על זה דרבן יוחנן בן זכאי היה גדול מהראשונים. וזה ודאי רחוק דאף שאפשר שיארע איזה פעמים שדור מאוחר יחכם יותר. על הסתם אינו כן ובפרט בדור שאחר החורבן נגד הדורות שלפני החורבן רחוק שיהיו האחרונים יותר גדולים מהראשונים. והרי בעירובין [דף נ"ג] אמרינן לבן של הראשנים כפתחו של אולם של אחרונים כפתחו של היכל. ובשבת [דף קי"ב] אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'. ובפרק קמא דיומא [דף ט'] טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים [אך שם ושם לענין צדקות ולא לענין חכמה ועיין ברכות [כ' א] דלענין צדקות קמאי גדולים אף דהמאוחרים גדולים בחכמה והארכתי מזה בכמה מקומות].

ומה שכתב הכסף משנה שם דרבן יוחנן בן זכאי נתמנה נשיא במקום הלל. עיין שבת [ט"ו סוף ע"א] דהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה. והרי כשנהרג רבן שמעון בן גמליאל בחורבן אז נתמנה ר' יוחנן בן זכאי נשיא וכבר עבר ששים שנה אחרי פטירת הלל דהוא פירנס ארבעים שנה כמו שאיתא [בספרי פרשת הברכה]. ומיהו בראש השנה [ל"א ע"ב] איתא דר' יוחנן בן זכאי לימד ארבעים שנה ומשמע שם דהיה גם בפני הבית. וצריך לומר דהיה ראש ישיבה ואב בית דין תחת הנשיא וא"כ היה גדול משאר חכמים. אבל גם זה היה זמן רב אחר פטירת הלל דר' יוחנן בן זכאי היה גם אחר החורבן ואפשר שהרבה שנים מאותן ארבעים היו אחר החורבן. וי"ל דכשנתמנה אב בית דין כבר נפטרו כל התלמידים הגדולים ממנו. ועיין במה שכתב מהר"ש יפה בהסכמתו על איסור יין נסך בספר יין המשומר. גם תירוץ הלחם משנה דחוק מאוד ועיין ספר שער המלך מה שכתב עליו.

ולפי עניות דעתי נראה על פי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה [דף ל"ו] והפרי חדש ביו"ד [סימן קט"ז] בטעם איסור גילוי שעכשיו שאין נחשים מצויים שרי ולא הוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו לפי שאף בשעת התקנה לא היתה רק במקומות שהנחשים מצויים ובמקומות שאין הנחשים מצויים אף אז היה שרי וא"כ אחר כך כשגם בזה המקום אין הנחשים מצויים שוב אין צריך לבטלו כיום שגם הם לא תקנו בסתם על כל העולם רק שאמרו במקום שהנחשים מצויים יהיה אסור וכיון שכבר חזר גם מקום זה לאין נחשים מצויים גם במקום זה שרי, ע"כ. ודומה לזה כתב גם כן הרא"מ בביאוריו לסמ"ג [ריש הלכות פסח]:

ונראה לי להביא ראיה לזה מהא דגיטין [דף ה' ע"א] דקאמר שם לענין המביא גט ממדינת הים דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאים לשמה דקאמר לאחר שלמדו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופריך אי הכי יכול נמי כו' עיין שם. וקשה אף לאחר שלמדו דצריך לשמה מכל מקום למה אין צריך לומר בפני נכתב הא הוי ליה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אף כשכבר בטל הטעם. וע"כ צריך לומר כדבריהם ולכך התם גם כן כיון דהתקנה היתה רק שאותם שאין בקיאים לשמה צריכים לומר בפני נכתב ולכך בארץ ישראל שבקיאין לשמה אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וא"כ אחר כך כשכבר במדינת הים למדו ונעשו בקיאים שוב גם שם אין צריך לומר בפני נכתב ואין צריך מנין גדול כלל וכנ"ל:

ומעתה גם קושיית הראב"ד ז"ל נסתלקה מעל רבינו דמההוא דעיטור שוקי ירושלים בפירות לא קשה על הרמב"ם כלל. דהתם נמי הרי היתה התקנה רק שצריך לעטר שוקי ירושלים בפירות להיות מצוי לישראל ולכך כל שהוא יותר ממהלך יום אחד שאין צריכים לפירותיהם אין צריך להביא לירושלים. וא"כ כשחרב הבית שלא היו שם ישראל ואין צורך שוב לעטר שוקי ירושלים בפירות חזר גם אותו מהלך יום אחד להיות דינו כמו כל ארץ ישראל שאין צריכים להביא פירותיהם לירושלים כיון שאין צריכים להפירות. וזה ברור:

ובמאי דכתיבנא נתיישב מאי דהוה קשיא לי במתניתין דמעשר שני [פרק ה' משנה ב'] דמעיקרא תקינו דמהלך יום אחד מירושלים יביאו הפירות לירושלים משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימת שירצו יחזור הדברים לכמות שהיו. וכתב הרב תוי"ט דלכך הוצרכו להתנות כדי שאחר כך כשיתמעטו הפירות לא יצטרך בית דין גדול בחכמה ובמנין לבטל התקנה דיהיה נפדה סמוך לחומה לכך היו צריכים להתנות שלא יהיו צריכים שוב בית דין גדול, ע"כ. וקשה לי לפי זה אם כן למה גם בשעה שהתקינו שיביאו הפירות לירושלים לא היתנו שאם ירצו יחזור הדבר לכמות שהיו כדי שלא יצטרך בית דין הגדול:

ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמתחלה הרי היתה התקנה שזה המהלך יום אחד יביאו פירותיהם לירושלים ולא מכל ארץ ישראל. וא"כ אחר כך כשנתבטל גם אותו המהלך יום אחד הושווה דינו לכל ארץ ישראל. ושוב אין צריך בית דין גדול גם בלאו הכי וכמו שכתבתי. ולכך לא הוצרך אז להתנות שאימת שירצו יחזור הדבר כדי שלא יצטרכו בית דין גדול שהרי ממילא לא יהיו צריכים בית דין גדול. אמנם אחר כך כשתיקנו שגם אותו מהלך יום אחד יהיה שוה לכל ארץ ישראל שלא יביאו פירותיהם לירושלים הוצרכו להתנות שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה כדי שלא יצטרכו בית דין גדול שהרי אז היה צריך בית דין גדול לפי שאז לא היו מקומות חלוקים כלל ולכך הוצרכו להתנות ודו"ק.

וראיתי להשלטי גבורים [פרק בן סורר] הביא בשם הגהת אשר"י ראיה דבמקום שהמתקנים עצמם אם היו בפנינו היו מתירים [וכגון שבטל הטעם] אף בית דין קטן יכול לבטלו מהא דכתובות [דף ג'] דפריך ולעקריה [לתקנתא דבתולה נישאת בד' כיון דאתיא לידי סכנה] ומשני גזירא עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן וקשה האיך מצו למיעקריה הא בעינן בית דין גדול [וליום אחר לא מיחו בידם משום דאז אין צריך בית דין גדול וכמו שכתבו התוס' במגילה [דף ה' ע"ב בד"ה וביקש] אלא ודאי דבמקום שהמתקנים הראשונים בעצמם היו מתירים אין צריך בית דין גדול וא"כ הכי נמי לענין כשהטעם בטל שגם כן היו המתקנים הראשונים מתירים אין צריך בית דין גדול:

ולפי עניות דעתי לא קשה כלל על רבינו. לפי מה שכתב הריטב"א שם אהא דקאמר ואי איכא בית דין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נישאת בכל יום. וכתב הריטב"א שם דאף דדבר שבמנין צריך מנין אחר גדול י"ל דתנאי היה בדבר שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה וכההיא דמעשר שני ולכך אין צריך בית דין גדול. וא"כ אין ראיה מכאן דכאן אף בית דין קטן מבטלו כיון שתנאי היה בדבר. ולכך פריך שפיר ולעקריה. ולא קשה מידי:

ומצאתי להרב פרי תבואה [סימן ל"ג] ולהרב זרע אמת [חלק ב' סימן ל"ה] שניהם לדבר אחד נתכוונו להקשות על רבינו ז"ל מגיטין [דף ל"ו] דאיבעיא להו כי תיקן הלל פרוזבול לדריה הוא דתיקן או לדרי עלמא נמי תיקן למאי נפקא מינה לבטליה. פירש"י אי אכשור דרי אי לדריה תיקון יכולים לבטלו ואי לדרי עלמא תיקון צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין. הרי דאי לדריה תיקון אין צריך בית דין גדול אלא אף קטן יכול לבטלו.

ולפי עניות דעתי לא קשה כלל דהתם כיון דלדריה תיקון ולא לדרי עלמא לכך די בקטן. דהרי זה דומה להא דמעשר שני דתנאי היה בדבר אימת שירצו לחזור הדבר לכמות שהיה. ודכותיה מצינו במועד קטן [דף ג'] ובירושלמי [ריש פרק א' דשביעית] לענין איסור ב' פרקים הראשונים שהתיר רבן גמליאל לפי שבעת התקנה התנו שאם ירצו לבטל יבטלו. וכן כתבו הרשב"א במגילה [דף ה'] ליישב הא דביקש רבי לעקור תשעה באב, והריטב"א במועד קטן שם ליישב הא דבטלוה לטבילה דבעלי קריין והריטב"א בכתובות שהבאתי. והכי נמי דכותיה הלל תיקן רק לדריה ולדרי עלמא אימת שירצו לחזור לחזרו ולכך די אף בבית דין קטן. ואדרבה נראה לי להוכיח להיפך דקאמר דלדרי עלמא צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין מוכח כדעת רבינו דצריך בית דין גדול. וכן כתב הרב פני יהושע בחידושיו [שם] עיין שם היטב ועיין בתוס' שם ובכמה מקומות.

ונראה לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי [פרק י"א] דתרומות [וריש פרק ד'] דשביעית דקאמר תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה שמן שריפה ומדלקת ר"ה בשם רבי ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד בית דין וביטל כו' ע"כ. הרי דקאמר דעל פי דין היה איסור רק שבשעת הסכנה עמדו והתירו ולא עמד בית דין אחר כך וביטל לכך נשאר עדיין בהיתרו. וקשה כיון שעל פי דין אסור ניקום עכשיו ונבטלו. וע"כ צריך לומר דבעינן בית דין גדול בחכמה ובמנין ולכך אי אפשר עכשיו לבטלו:

איברא שדברי הירושלמי צריך להבין שר' ינאי סותר דברי עצמו שהרי אמר שם [בריש פרק ד' דשביעית] דכשהיתה המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים כו' דמיין קובעתה אמר לון האיסור שרא לכון מירדא שרא לכון [כלומר שראה אחר כך שנדמה להם כקביעות להיתר אמר להם וכי האיסור שריתי לכם אני לא התרתי לכם רק כדי שלא לקבל המרדות והיסורין ועכשיו שכבר אינכם מקבלים יסורים למה אתם מתירים] כו' ע"כ. הרי שאמר ר' ינאי עצמו שכשמתירים בשעת הסכנה אחר שעבר הסכנה אין צריך עוד לאסור מחדש אלא באיסורא קמאי קאי. וא"כ איך אמר ר' ינאי כאן דלא עמד בית דין וביטל ולכך נשאר בהתירו הרי הוא סובר שאין צריך בית דין להתיר כלל. ואולי יש לומר דהתם תנאי היה בדבר וכדמשמע לישנא דמירדא שרא לכון אני לא שריתי לכם רק בשעת המרדות והיסורין שלא תצטרכו ללקות ואחר כך יחזור הדבר. או אפשר דדבי רבי ינאי פליגי אדרבי ינאי. ועל כל פנים דברי רבינו מוכרחים:

כתבו התוס' גיטין [דף ל"ו] ד"ה אלא וזה לשונו ומיהו במקום שלא תיקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כי ההיא דפרק כל הבשר בית דין גדול יכול להתיר ולא קטן ע"כ. וכן כתב מהר"י ן' לב ז"ל [בחלק ד' סימן ד'] וזה לשונו כיון שאותם הסכמות ותקנות תיקנו אותם הדור הקדום להם שהם גדולים בחכמה ובמנין ופשט איסורם באותה העיר מילתא דפשיטא הוא שאינם יכולים להתיר כו' ע"כ. וכן נראה להוכיח מדברי היש"ש בביצה [פרק א' סימן ט'] וביבמות [פרק י' סימן מ"א] שכתב ראיה לדברי התוס' דבתקנה לזמן ועבר הזמן אין צריך בית דין גדול מדברי הרשב"א בחרם רבינו גרשון מאור הגולה שאינו אלא עד סוף אלף החמישי ולא אמרינן דהוי לי' דבר שבמנין עיין שם. והרי חרם רבינו גרשון מאור הגולה לא נתפשט אלא במדינתו אבל הספרדים נושאים שתי נשים. וכן כתב הרב בעל פרי תבואה [סימן ל"ג] דכל שמעיקר התקנה לא תיקנו רק על עיר אחת נתפשט באותו העיר צריך בית דין גדול עיין שם. ותימה בעיני על הרב בעל פרי מגדים באשל אברהם [ריש סימן תס"ח] שכתב וצריך עיון בעיר אחת שעשו תקנה איסור מחמת טעם ועבר הטעם אי צריך מנין אחר ע"כ. ולא ראה דברי התוס' והפוסקים שהבאתי:

ובמה שכתבתי תשובה מוצאת לקושיית הרב טורי אבן במגילה [דף כ"ד] דקאמר בעלי מומין שאמרו שאסורים לישא כפיהם בפניו ידיו ורגליו. והקשה הרב הנזכר הא טעם דברגליו הוי מומין לפי שהם הולכים יחף בשעת הדוכן וטעם שצריכים לילך יחף אמרינן בסוטה [דף מ'] דילמא פסיק לי' כו' ואתי לידי חשדא שיאמרו דילמא לאו כהן הוא וקשה הא עכשיו כשהוא בעל מום ואינו עולה כלל לדוכן כל שכן דאיכא חשדא טפי מכשלא יעלה רק כשיפסיק הרצועה וא"כ בעל מום ברגליו ישא כפיו במנעלים ע"כ. ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל דעל עיקר התקנה שילכו יחף ודאי דלא קשה למה לא חששו לבעל מום ברגליו שיהיה גם כן חשש שיאמרו שאינו כהן. דיש לומר דהאי תקנה דילכו יחף היה קודם התקנה דבעל מום פסול [ועיין בטורי אבן שם דהא דבעל מום פסול מדרבנן היא]. רק דהקושיא שיתקנו עכשיו שבעל מום ברגליו ילך במנעלים. וזה הוי לי' דבר שבמנין כיון שכבר פשט האיסור דלישא כפים יחף אצל כהנים נקרא דבר שבמנין וצריך מנין גדול אף כשנתבטל הטעם. כגון הכא אף שכבר נתבטל הטעם דלעז דאדרבה יחף איכא לעז טפי דלא ישא כפיו כלל מכל מקום צריך בית דין גדול וק"ל:

כתבו התוס' [פרק קמא דביצה] בשם יש מפרשים דכיון דילפינן דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו מקרא דשובו לכם לאהליהם דמכדי כתיב ג' ימים אל תגשו לאשה שובו לכם לאהליכם למה לי שמע מינה לדבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו אם כן אף תקנה לזמן צריך מנין אחר להתירו, ודחו דבריהם עיין שם. ודעת רש"י בסנהדרין [דף נ"ט] כדעת היש מפרשים דבתקנה לזמן צריך מנין אחר. וראיתי להרב בעל זרע אמת [חלק ב' סימן ל"ה] כתב לשיטת רש"י דאי אפשר לפרש הא דאמר בגיטין [דף ל"ו] לדריה הוא דתיקון היינו תקנה לזמן דא"כ אין צריך ביטול כלל כמו שכתבו התוס' פרק קמא דביצה ע"כ. ולא ראה דרש"י חולק על התוס' בסנהדרין שם והוא שם אזיל אליבא דרש"י עיין שם. ולפי מה שכתבתי לעיל דהאי דלדריה תיקון היינו כאילו התנו דיכול לבטל אחר כך בלאו הכי לא קשה מידי קושייתו. וע"כ צריך לפרש כן דהרי גם אחר הלל היתה התקנה וע"כ דאף אי לדריה תיקון היינו דאחר כך יוכלו לבטל אם ירצו. ועיין בענין לזמן בבית אברהם בתשובת מהר"מ אבד"ק פרעמסלא [דף נ"ט ע"ג] עיין שם:

וראיתי להרב בני שמואל בחידושיו [פרק קמא דביצה] כתב להקשות בסנהדרין [דף נ"ט] דבעי למימר דקרא שובו לכם לאהליכם אתי למצות פרו ורבו שיהיה נאמר לבני נח ונשנית בסיני ודחי דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין הוא דאתי. והקשה בספר הנזכר הא הכא יליף דבר שבמנין מקרא דבמשוך היובל וא"כ אייתר קרא דשובו לכם לאהליכם וע"כ דאתי למצות פרו ורבו כדי שיהיה נשנית בסיני, ע"כ. ולא קשה לשיטת רש"י כלל דאף דילפינן דבר שבמנין מבמשוך היובל עדיין אצטריך גם קרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין לזמן דזה לא ילפינן מקרא דבמשוך היובל. ואי קשיא אם כן למה לי קרא דבמשוך היובל מקרא דשובו לכם לאהליכם לחוד נפקא. יש לומר דקרא דבמשוך היובל בא לגלות דהוא כפירש"י וקרא דשובו וגו' לדבר שבמנין לזמן דבלאו הכי הייתי אומר כפירוש התוס' ודו"ק היטב.

אמנם בעבודה זרה [דף ה'] קאמר הגמרא אליבא דרצה לומר דקרא דשובו למצות עונה הוא דאתי ולא למצות פריה ורביה. וקשה למה לא קאמר התם נמי דשובו אצטריך לדבר שבמנין לזמן כדמשני בסנהדרין.

ונראה לעניות דעתי על דרך פלפול. דהנה בשאלתות [פרשת הברכה שאילתא ק"ג] פוסק דבן נח חייב בפריה ורביה והקשה הרב בעל שאילת שלום [אות קמ"ו] שבסנהדרין [דף נ"ט] מפורש דפטורים מפריה ורביה וקרא דשובו לדבר שבמנין אתי. ותירץ דהשאלתות אליבא דמסקנא דגמרא [בפרק קמא דביצה] דילפינן דבר שבמנין מבמשוך היובל וא"כ אייתר קרא דשובו לכם וע"כ דאתי לחייב בן נח בפריה ורביה להיות נשנה בסיני ע"כ. וקשה וכי נתחכם יותר מבעלי הגמרא שאמרו דקרא דשובו לכם אתי לדבר שבמנין ולא הוה קשיא להו הא דדבר שבמנין ילפינן מקרא דבמשוך היובל. דיש לומר דאצטריך קרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין לזמן והשאלתות לא ניחא ליה בדברי הגמרא וא"כ קשה מנא לי' לחלוק.

והנראה לעניות דעתי לתרץ זה במה שכתב הרב בני שמואל [בריש חגיגה דף ב' ע"ב] שכתב דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי ביבמות [דף ס"ב] בגר שהיו לו בנים עד שלא נתגייר ונתגייר אי קיים פריה ורביה משמע דעל כל פנים היה חייב בפריה ורביה קודם שנתגייר ועיין שם בתוס' שנדחקו בזה ע"כ. הרי דר' יוחנן וריש לקיש סברי דבן נח חייב והיינו לפי שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני מקרא דשובו לכם לאהליכם ולדבר שבמנין לא אצטריך דניליף מבמשוך היובל ולדבר שבמנין לזמן נמי יש לומר דסבירא להו כדעת התוס' דתקנה לזמן אין צריך מנין אחר באמת. ולכך השאלתות יפה עשה שפסק כר' יוחנן וריש לקיש דסבירא להו דבני נח חייבים בפריה ורביה דנאמרה לבני נח ונישנית בסיני וכנ"ל. אבל הגמרא דסנהדרין דקאמר דקרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין אתי סובר דדבר שבמנין לזמן צריך מנין אחר להתירו ולכך אף דכבר ידענו דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מקרא דבמשוך היובל מכל מקום אצטריך קרא לדבר שבמנין לזמן. ולכך השאלתות פוסק כר' יוחנן וריש לקיש. ומעתה מיושב גם קושיתינו בהא דעבודה זרה דהתם אזיל אליבא דרצה לומר דסבירא ליה דבן נח חייב בפריה ורביה דהוא נאמרה לבני נח ונשנה בסיני מקרא דשובו דלדבר שבמנין לא אצטריך דכבר ידענו מבמשוך היובל ולזמן נמי לא אצטריך דסבירא ליה דבאמת אין צריך מנין אחר. וא"כ לכך הוצרך שם לומר למצות עונה דלדבר שבמנין לא אצטריך דילפי מבמשוך היובל וכנ"ל ודו"ק כי כל זה לפלפולא וקודשא בריך הוא חדי ביה:

ועל כל פנים קושיית הרב בני שמואל נסתלקה לשיטת רש"י. ודברי רש"י מדוקדקים כמו שכתבתי שכתב האה דקאמר קרא דשובו לדבר שבמנין אתי. וזה לשונו אשמועינן קרא לכל דבר הנאסר במנין בית דין אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן ע"כ. אשר לכאורה יש לדקדק כי ידוע שרש"י ז"ל פרשן הוא ולא פסקן ומה הכריחו לפסוק הלכה כאן בהא דשובו לכם דאתי לדבר שבמנין לזמן. אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתי דרש"י ז"ל בא לפרש הא דמשני דקרא דשובו אתי לדבר שבמנין דקשה הא כבר ידענו זה מקרא דבמשוך היובל. לזה בא רש"י במתק לשונו ליישב זה באמרו דאשמועינן קרא לדבר הנאסר אף על פי שקבעו זמן צריך מנין אחר דזה לא ידענו מקרא דבמשוך היובל ודו"ק כי כל זה ברור בעיני.

תוכן העניינים

אור זרוע לצדיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה