אור ברסלב

אור המאיר· רבי זאב וולף מז'יטומיר

רות

שבועות

מורה בעומק מגלת רות

ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב. עיין בדרושים הקודמים שבארנו כ"מ שנאמר ויהי בימי כגון ויהי בימי אמרפל וכן ויהי בימי אחשורוש וכדומה שלכאורה תמיה מה לו למקרא ליחס הימים ברשעים וכי לא היו צדיקי הדור שראוי ונכון ליחס הימים בצדיקים אשר בשבילם ימים יוצרו ועיקר הבריאה ישראל עלו במחשבה ותוכן הדברים שבאמת התורה מודיע להורות לבות בני אדם שכל פרטי המאורעות שאירע למטה הכל היה תחלה בכח בכלל ז' י"ה ומה שבכח ככה נתפשט למטה וזהו בימי מוסב לימים הידועים הקודמים זי"ה תמן בכח היה אמרפל ואחשורוש ופרעה ומאורע של מגילה זאת הכל היה בכח ז' הימים הקדמונים וככה אירע למטה בעולם העשיה וכאשר אנו עתידין לבאר אי"ה לפנים והנה ידוע כל מקום שנאמר לשון ויהי יגיד צער וכאן פתח דברו יגיד שתי פעמים ל' צער ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ולמנדע בעי אמנם כבר נודע מספרים ענין הרעב שבכאן מורה על בחינת הרעב שהיה בארץ עליונה מדות המל' כי כל התוארים יכול לתאר בעצמותו אפי' קודם הבריאה כ"א מדת המלכות א"א לתארו כ"א בהיות שלטון ומושל על זולתו ולזה הוכרח לבריאת עולמות בכדי שלא יהא רעב בארץ עליונה ויתגלה תואר מלכותו ע"ש. ואני אומר שלזה כיוונו במה שסדרו לנו לומר קודם התפלה אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא והכוונה להורות האמור אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא אמנם החלוק שבין המלוכה שמלך טרם כל יציר והמלוכה אחר היצירה ובריאת העולמות זהו ההפרש כי נודע אין מלך בלא עם ובהעדר עם על מי לו למלוך ולא נק' שמו יתב' תואר מלך בשלימות כמו אחר הבריאה שקנה בעצמותו ונקרא מלך במלוכה על עם קרובו ולזה פירש בדבריו לעת נעשה בחפצו כל קנה שם המלוכה אז מלך שמו נקרא דייקא ולא מקודם שנעשה בחפצו כל. והנה לא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול לכנות א"ע בשם עבד למקום או בשם בן ולכלול א"ע במנין עם קדוש לגרום קריאת מלכות בעם כי אם ככה יקרא לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ויומם ולילה שוקד על עבודת הבורא ואינו נותן רפיון לנפשו אפי' כמעט רגע מיחס הקב"ה מלכותו להקרא מלך ישראל לאפוקי אישים פועלי און ומאת ה' שכוח לוח לבם ואם כן ויהי רעב בארץ כרעב הראשון טרם כל יציר נברא ואין מלך בלא עם כ"א איש לדרכו פנה ואין זה מכונה בשם עם להיות מלך שמו נקרא וזהו ויהי יגיד לשון צער בימי שפוט השופטים והכוונה כאשר חכמים הגידו צדיקים יצ"ט שופטן רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן וכיון שאינו מנצח את היצר הרע ואדרבא הוא מנוצח אליו לשלוט עליו ונלכד במצודתו ובודאי אין לך צער גדול מזה כי הרשעים גמורים ג"כ מלאים חרטות אמנם אין לבם דואג בקרבם כמו הבינונים שלפעמים שופטם היצ"ט וטועמים טעם עבודה ואח"כ כשמנוצחים מהשופט היצר הרע הצופה להחטיאו אח"כ צערו כפול ומכופל וזהו ויהי יגיד צער בימי שפוט השופטים שגם שניהם היצר טוב והיצר הרע שופטים צערו גדול ונוסף עוד ויהי יגיד ג"כ לשון צער רעב בארץ להיות אין צדיק בארץ להיות לו רק שופט אחד צדיק יצר טוב שופטו וגם אויבו ישלים אתו אזי מלך שמו נקרא משא"כ כשעדיין היצר הרע מרקד להחטיאו ונפרד מבורא עולם א"כ חוזר לטרם הבריאה ואין מלך בלא עם וממילא ויהי רעב בארץ מדת מלכות כנזכר. ורומז עוד וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הכוונה להיות שאינו תמים במעשיו לעבוד עבודתו רק לצורך גבוה ולא לצורך עצמו אם כן משים כוונתו ומגמתו בתורה ותפלה כשמוציא דבור לפני האלהים רק לשאול אוכל לנפשו וכל יראתו ואהבתו תולה בדבר בהשפעת עושר ויתר פרטי צרכותיו הגשמיים כשטוב לו אזי אהבתו שלימה וגם יראה נגע בלבו פן ואולי יחזור עליו הגלגל וכשניסה דבר אליו נלאה ונרתע וחוזר לאחור אהבתו ויראתו הוא כסלותו כיון שתולה בדבר בטל דבר בטלה האהבה והיראה מה שאין כן עיקר היראה ואהבה בגין דאיהו יתברך עיקרא ושרשא דכל עלמין יראת ה' טהורה ועומדת לעד ואינה בטלה עולמית ומעתה בין תבין אשר לפניך להיות שעדיין יש שופטים בארץ היצ"ט עם היצה"ר נמצא יראתו ואהבתו אינה טהורה ואינה עומדת לעד כ"א וילך איש ונפרד מדביקת הקב"ה ומה הגורמים ככה אומר הכתוב בסיבת בית לחם צירופי אותיות נק' בתים כנודע מספר יצירה וכל עצמו של איש לבנות בית בתורה ותפלה בעבור הלחם ומזון הגשמי ואינו משים מגמתו לשאול עבור צורך גבוה כ"א עבודתו תולה בדבר ובטל דבר בטלה העבודה ולכן וילך איש ונפרד לפעמים. מדביקות הבורא ואפי' האהבה ויראה שהיה בו בטלה ממנו לאפוקי מי שקונה לעצמו שם יהודי כל מגמתו ויראתו רק בשדי מואב הוא יראת הרוממות שנמשך מחכמה עילאה הכנוי בשם אבא עלאה ויראה כזו טהורה ועומדת לעד ולעולמי עולמים אמן:

ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה בשדי מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. והכונה ע"ד שבארנו למעלה מאמרם ז"ל בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתפחדו ונתבהלו האומות ובאו אצל בלעם ואמרו מה קול ההמון ששמענו שמא הקב"ה בא להביא מבול לעולם אמר להם כבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם אלא קול ההמון הקב"ה נותן תורה לעמו וגם מה דאיתא במדרש בשעה שאמר אנכי ולא יהיה לך סוס לא צנוף חמור לא נעור ותוכן הדברים להיות שעיקר חיותם ומצבם של כללות המדריגות כלם מרום המעלות עד מדריגות התחתונים ואפילו שבע הפכיים לכולם מקום חיותם מאותיות התורה שהמשיך משה רבינו בחי' הדעת דקדושה ולעומתו יש בסט"א בלעם הרשע ג"כ בחי' דעת דקליפה ולהיות שבשעת מתן תורתינו הקדושה נתעלו ונגבהו כל פרטי המדריגות למקום חיותם בחי' הדעת ולכן מצינו אשר בכל דבור שיצא מפיו יצאה נשמתן של ישראל כנודע מפסוק נפשי יצאה בדברו כי נתעלו ונגברו כל בחי' החיות למקום חיותם ושורשם ומקורם ודוגמתו בקליפות אירע ככה שנתעלו בחי' חיותם לכללות החיות הנמשך מאותיות התורה וכיון שנשארו פגרים מתים ונתרוקנו מחיות התורה לזה נתבהלו ונתפחדו ובאו אצל בלעם בחינת דעתם כי גם שם נתעלו המדות אצל הדעת לשאול המאורע מה זה ועל מה זה יארע להם ככה שניטל מהם חיותם וזאת הגורמת סוס לא צנוף חמור לא נעור כי ניטל חיותם ועלו למקורם לחיות התורה לזה השיב להם ה' עוז לעמו יתן וזאת הגורמת המאורע כי בהכינו בני ישראל את לבם בהכנה רבה לדרוש ה' בקבלת התורה ונצטרפו האותיות והתיבות אחד אל אחד יחדיו ידובקו ונתעלו כל האותיות המלובשים בקליפות למקומם הרמתה וממילא נלקח מעמהם כלן חיותם ותענוגיהם הנמשך להם מאותיות התורה ואחר שקבלו ישראל את התורה החזיר להם הקב"ה חיותם כפי הצורך לקיום העולם בהמשך הזמן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו שאז תורה מאתו תצא שאז תתרוקנה קומת הסטרא אחרא מכל וכל מנצוצות קדושות ואותיות התורה המלובש בהם וזהו סבת בטולם וחלף ועבר מן העולם ויתעלו כל המדריגות לשורשם ומקורם מקום חיותם וכאז כן עתה בשעה שחוזר למציאות הראשון תולה כל הוראות חייו בצירופים שעושה עתה בלילה הזאת של חג שבועות ופסקו טעמא בין תיבות לא לתיבת גניבה ורציחה וניאוף וכדומה מדות מגונות יש לאל ידו בהכרתו העצומה לתקן הכל וגם פרטי מבוקשיו ושאלותיו להטיב עניניו הכל יכול להשיג בלילה הזאת בהיות עוסקהו באמונה ובר לבב וא"כ מעשיו מובטח לו שלא יוזק כל השנה כיון שדבק עתה אל הדעת שנתעלו לשם כל התחלקות המדות וגם פרטי תענוגים וחיותם של קליפות נתעלו גם כן לשם ושם הכל נמתק כי אין לשם מגע נכרי ולזה נתפחדו ונתבהלו האומות בשעת מתן תורה ונתכנסו להם אצל בלעם בחי' דעת דקליפות וכללות האומות התפשטות מדותיו של דעת הטומאה ונתעלו לבחי' דעתם דוגמת הקדושה לשאול על המאורע שניטל מהם חיותם ופרטי תענוגם עד שנשארו כפגרים מתים ואז אמר להם כל זה נמשך אשר ה' עוז לעמו יתן וגורמות ככה למשוך אצלם התפשטותם כמדובר שנתעלו לשורשם. ובזה מובן ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב וכבר נודע מהזוהר רמז נעמי וכלותיה למה מרמזים ורומז הכתוב ותקם היא ירצה תקומה היה לה ולכלותיה ותשב משדי מואב כלומר מה שנתפשטו לשם מאותיות התורה עתה ותשב למקומה מרום שבתה אשר היה שם אהלה מקודם ונותן הכתוב טעם לשבח מה הגורמת ככה כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם היינו לתת להם התורה הקדושה הנקראת לחם על שם הכתוב לכו לחמו בלחמי ולהיות שפקד ה' לתת להם לחם היא התורה ממילא זה הגורם אפי' לאומות להתכנס אל בחי' הדעת וניטל מהם מקום חיותם ותענוגם ומשם שמעה לשון הבנה שמע כלומר הבן בשדי מואב מורה על הדעת שהוא למעלה מהמדות שמעה והבינה כי פקד ה' לתת להם לחם היא תורתינו הקדושה והטהורה אמן:

ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה. ופירש"י למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדי מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום אשר היתה שם אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה. ירצה לרמוז עפ"י הדברים הנז' שאין שום דבר בעולם שלא נתפשטו לשם מאותיות התורה ונ"ק ומזה מקום חיותם וכיון שבא איזה צדיק העובד את הבורא ב"ה בכל לבו ובכל נפשו ומשים עיקר מגמתו להעלות אברי השכינה שנתפשטו לרום מעלתם אשר היה שם אהלה מתחלה וכן דרכם של הצדיקים האמיתים בהכרתם החזקה לכל מקום שנתנו עיניהם להסתכל ולפעמים כשמתרמי אפילו על דבר מכוער וכדומה גם שם לוקחים לעצמם רמיזא דחכמתא ומשיגים שם התלבשות אלהות כי פני ה' אפי' בעושי רע יש שם בחי' פני ה' מאותיות התורה המלובשים לשם וכחם יפה בעיניהם למשוך משם אלו האותיות וממילא פנה זיום פנה הדרם שמשכו תחלה באמצעותם חיות ועתה לאפס ותוהו נחשבו בהעדרם. ומעתה חש תשכיל לדעת ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה כי נעמי וכלותיה רומזים לאותיות הוי"ה ב"ה כאשר יתבאר לנו אי"ה לפנים ע"ש ועתה בהסתכלות הצדיק לאותו מקום המלובשים שם גורם יציאה ומעלה למקורה וזהו ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה ונודע תיבת יהודה צרוף הוי"ה ואות ד' באמצע מורה היות מה שהיה תחלה פני ה' בעושי רע בהתלבשות בחינת דלת בחצונים ועתה נתעלו ונגבהו איברי השכינה לשוב אל ארץ יהודה דייקא וכ"ז אפשר לרמוז בדברי רש"י למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב וגו' אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום ניכרת כלומר מה שהצדיק מוציא בהכרתו החזקה אותיות התורה ונ"ק המלובשים במדריגת הנמוכים ניכרת ועושה רושם ומה היא הרשימה לזה גמר אומר פנה משם זיוה ופנה הדרה ופנה שבחה כי אותיות התורה ונ"ק זהו זיום ושבחם והדרם שמקבלים מהם חיות מעט והצדיק פנה משם כל ולא השאיר אחריו ברכה ועושה רושם ודאי כמבואר ודו"ק:

ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי ופירש"י ה"א נקודה חטף מפני שהוא בתמיה הזאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה לחוץ לארץ ונראה הענין על דרך שזכרנו כמה פעמים מהות עבודת איש הישראלי ראוי לשום עיקר מגמתו והתאמצו בתורה ותפלה רק עבור צורך גבוה בודאי כפי ראות עיני עתה בדור הזה הליכות העולם הבהולים ולהוטים יומם ולילה לא ישבותו רק עבור פרנסה וכדומה ממותרות ומאת ה' שכוח לוח לבם ורובם ככולם מבלים זמניהם רק עבור צרכי גשמיותם כאלו לא נבראו בעוה"ז השפל רק כאשר עם לבבם ונפשם ואוי לאותה בושה וכלימה ואנה חכמתם בודאי לא לכוונה כזה שלח הקב"ה את נשמתם החצובה מכסא כבודו יתברך רק לפרנס אשתו ובניו להרבות לו הון מהבל ולא זה הדרך ישכון אור לאנשים כאלו אין צריך להורות ענין עבודה צורך גבוה מה ענינה כי על הרוב אפילו מצורך עצמם אין נותנים על לבם להתעורר ולהתחנן מלפניו יתברך למלאות די סיפקם ולהיות אמונה תקוע בלב שאין להם על מי להשען כ"א על אביהם שבשמים כי ממנו תוצאות חיים כ"ז נשכח מלוח לבם ונבערים מדעת קונם כ"א הרגל לשונם נקטו וגם בוש לא יבושו והכלים לא ידעו והלואי והיה לבבם זה להם עכ"פ לשאול אוכל לנפשם ולהשליך יהבם על ה' והכסיל לא שת לבו גם לזאת ופשיטא להורות לו אופן העבודה צורך גבוה אמנם מי שרוצה לגשת אל עבודת הבורא באמת ותמים ראוי להאיר לו נתיב ודרך המלך לדעת אופן העבודה ודוד המלך ע"ה אמר גדלו לה' אתי הרמז כי בחינתו מדת מלכות עולם הדיבור והמגיד זללה"ה היה אומר כל זמן שהאדם טרוד להוציא דיבור אין מחשבתו פנויה לחשוב כמאז איידי דטרד למפלט לא בלע ולזה רמז דוד המלך ע"ה להורות נתן בלב עם קדוש ישראל גדלו לה' היינו עולם המחשבה ותגדלו ותרחבו ובמה נאות לגדל עולם המחשבה אתי כלומר עם בחינתי שאני עולם הדיבור בהיות מעציר הרוח מלהוציא דיבור מתוך כך תתגדל ותתרחב עולם המחשבה. ואני אומר באופן אחר ע"ד שביארנו למעלה כמה פעמים פ"ה והיה כל מבקש הוי"ה יצא אל אהל מועד. הכוונה מי שרוצה ומבקש לעשות צירוף בארבע אותיות הוי"ה ב"ה לא יתכן לו בהיותו בסוד המחשבה כ"א יצא אל בחי' הדיבור הכינוי בשם אהל מועד מטעם המבואר במקומו ע"ש ובאמצעות השתלשלת התעוררות המחשבה עד בואה לה' מוצאות הפה נעשה ונצטרף צירוף הוי"ה ב"ה באופן המבואר לנו כמה פעמים ולזה רמז דוד המלך עליו השלום להורות האמור גדלו להוי"ה היינו שתבנו ותכוננו צירוף ארבע אותיות הוי"ה ואם נפשיכם לדעת במה יתכן לורום ככה לזה מורה באצבעו אתי נאות לכם שאני בחינת הדיבור ותראו להתאמץ בדבר לקשור עולם הדיבור לעולם המחשבה במחשבה טהורה ונקיה כ"א מקדמות המחשבה להמשיך לה' מוצאות הבינה ואח"כ להלביש את החו"ב בקול פשוט אות ו' משם הוי"ה ואח"כ עת בא הדיבור ה' מוצאות הפה ומחתכים את הקול ונשמע הדיבור בשלימות צירוף הוי"ה ב"ה וזהו גדלו לה' אתי ממש בחי' דוד מדות המלך הכינוי לעולם הדיבור מול זה רמז שלמה המלך ע"ה בחכמתו למלאות דברי דוד אביו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. הכוונה אם אמרתי להיות תמיד בסוד החכמה גם ק עולם המחשבה ולא להכניס א"ע אל בחי' הדיבור אין זה משלימות העבודה שצורך גבוה וזה לך האות והי"א רחוקה ממני כלומר ה"א אחרונה משם הויה ב"ה שממנה נמשך עולם הדיבור רחוקה מלהצטרף עם ג' אותיות יה"ו ובאמת זאת תורת אדם לגד הוי"ה כנזכר גדלו לה' אתי עם עולם הדיבור והיא הנותנת לצאת ממחשבה בחינת חכמה לבחי' דיבור בכדי לבנות ולכונן צירוף הוי"ה ב"ה כמדובר. והנה בשו המשכיל זאת בלבו בודאי רעדה יאחזנו ויחיל בקרבו האמנתי כי אדבר דיבור בשלימות אני גורם תועלת נשגבה בארבע עולמות אבי"ע המשכות שפע וברכה עליונה מעולם עד עולם הנרמזים בד' אותיות הויה כנודע למשכיל למעלה אם כן כמה צריך זריזות ובהירות המחשבה וטהרת הלב ממחשבות תערובות חוץ ומורא יעלה על ראשו איך שעולם הדיבור עולם גדול וקדוש מדבר מתוך גרונו ומצד הסברא ראוי להיות שיבוש ויכלם מלהוציא דיבור אפי' בהשפיך שיח ומתחנן אליו לשאול אוכל לנפשו וכדומה מצרכי גשמיות איך יקח דיבורים קדושים ורמים שכל עצמה של סדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה הן המה רק צרופי שמות וכינוים ותיקונים מיחוד עולמות עליונים כנודע למי שעמד בסוד כוונות האר"י זללה"ה הכסיל אשר טח מראות לא יבין את זאת ומדמה בנפשו שעיקר סדר התפלה רק עבור פרנסה ורפואה ומפלת שונאים וכדומה מצורך עצמם ומאת ה' שכוח לוח לבם מה הנאה יגיע לבורא עולם מתפלה כזו ומה ראוי לעורר לבו ורוחו ונפשו ויכסה פניו מכסות הבושה מבחינת הדיבור בעצם שנמשך מעולם גבוה והוא בכסלתו מוציא הדיבור לריק ולהבל רק להנאות עצמו לשאול אוכל לנפשו. ועתה נחזור לענין ותלכנה שתיהן נוטריקון שתי ההי"ן משם הוי"ה ב"ה עולם המחשבה ועולם הדיבור הלכו ונתפשטו ממקום הגבוה למקום הנמוך לתועלת תורת אדם ותפלה לעורר באמצעותם צירוף הוי"ה ב"ה כמבואר ולמיעוט הכרתו וחסרון תבונתו לא הכין לבו לדרוש הוי"ה בהוצאות הדיבור מקדושת מחשבתו עד הדיבור להתפלל עבור צורך גבוה תיקון עליון עד בואנה בית לחם כלומר הכסיל הזה המשיך שתי ההי"ן לשאול אוכל לנפשו והיינו בית מורה התיבה הנקרא בית עבור לחם הגשמי וזהו ויהי כבאנה בית לחם ובכל מקום שנאמר ויהי יגיד צער ודאי כמבואר ותהום כל העיר ותאמרנה הזאת נעמי כלומר ה' זאת שהיא בחי' הדיבור נמשך מנועם עליון עולם הבינה וא"כ מהראוי שכל עצמו ומגמתו לעשות צירופים קדושים עבור תיקון עולמות ולזה פירש"י ה' נקודה חטף מפני שהיא בתמיה ה'זאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים לרמז מובחר מעלה הגבוה של בחי' הדיבור חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה לחוץ לארץ היינו דיבורים פחותים עבור חיצונית הנאות עצמו ואינו דיבור של כלום ובמה נחשב:

ובאופן אחר ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי יובן ע"ד שבארנו פ"ה באחרית הימים תתבוננו בהבינת השכינה נק' אחרית הימים הידועים התבוננו בה הגם שנראה לכאורה הפרש בין מלכות לבינה אמנם לעתיד תתרבה ההשגה בעולם ויבינו הכל בהבינה הכל אחדות א' בלי שום פירוד ח"ו וע"ד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך והיה עיניך רואות את מוריך ומלת יכנף אותיות פני כ' כלומר השתלשלות המדריגות כולם המה בחי' כנפים ופנים מאירות לכתר עליון ולעתיד כשיזדככו הגופות מחומריות ותתרבה ההשגה בעולם בלתי צורך אל בחי' התלבשות כנפים כ"א יתגלה בחי' כתר בעוצם בהירותו וזהו ולא יכנף שלא יהיה עוד פני כ' כאשר עתה למיעוט ההכרה בלתי אפשרי להשיג אורות הכתר כ"א באמצעות התלבש הפנים המורים התחלקות וכבר נודע תחילת בחינת התחלקות ממדות היסוד משם תמורות השמות וכינוים הקדושים וזה ותלכנה שתיהם שתי ההי"ן עולם הבינה ומלכות עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגליא עד בואנה בית לחם וכבר זכרנו מה דאיתא בזוהר מאשר שמינה לחמו תוכן הדברים מאשר כינוי לבינה אשר הוצאתיך מא"מ שמינה לחם ו' כינוי למדות יסוד אות ו' וכאן הרמז שנשתלשלו ונתפשטו ב' עולמות אלו מרום המעלות אחדין דלא מתפרשין עד בואנה בית לחם הכינוי ליסוד אז ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי כלומר ה' זאת כינוי למלכות נעמי כינוי לעולם הבינה כולם שוים באחדותם ויחודם ואין ביניהם פירוד כלל ח"ו כמבואר לזה השיבה אמריה ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי לרמוז האמור אישים המשכילים שיש בהם מדעת קונם יכולים להחזיר אפי' מה שנראה התחלקות למקום אחדותם וחכמתם עמדה להם לדעת ולהשכיל שכל פרטי השמות והכינויים המה אחדין דלא מתפרשין אמנם דור אשר לא הכינו את לבם לדרוש אחדותו ויחודו יתברך מבחי' התחלקות המדריגות שבעולם כ"א נשארים שקועים תחת הזמן ונבערים מדעת ולהשכיל את האמור בדברינו בודאי נדמה בנפשם לערך קוצר תבונתם כאילו יש ח"ו פירוד בין הדביקים עולם הבינה מעולם המלכות וכל ערכי הכינוים אין תבונה בהם ליחדם אחדות גמור. ואני שמעתי

מהמגיד זללה"ה פ"ה נגד שמא אבד שמיה יבואר נגד משמעו לשון המשכה והכוונה כל מה שהקב"ה נגד והמשיך שמותיו וכינויו הקדושים למרחוק בכדי שבאמצעותם יכולין רעיון לבות בני אדם לתופסו ולקרותו בשם מצד פעולותיו בין כך אבד שמיה העצם כי כל מה שנתפשט יותר למרחוק להתלבש בשמות וכינוים ובמעט הכרתם של התחתונים שכוח מלוח לבם שם הגדול והקדוש שם העצם ברוך הוא עכ"ל. ואני אמרתי ואפשר לזה גמר אומר התנא ודלא יליף קטלא חייב ותיבת יליף משמעו לשון חיבור כתרגום על מלת חוברות היריעות מלפפן וכן וחברת את חמש היריעות ותרגום ותלפיף ודבר גדול רמז התנא ודלא יליף מי שלא שת לבו גם לזאת לייחד ולחבר את התפשטות שמותיו וכינוייו שהלכו למרחוק משם העצם לדעת ולהשכיל שאין בהם שום פירוד והתחלקות כלל לא כ"א לצורך עם קדוש ישראל גודל חיבתו עליהם נתפשטו מאורותיו במדריגות התחתונים והחיוב מוטל על כל אחד מישראל להחזיר התפשטות והתחלקות המדריגות לשורשם ולדרוש מהם אחדותו ויחודו ובזה תולה להיות הבחירה חפשית ושלום שכר ועונש כנודע למשכיל ודלא יליף מי שאינו מחבר בחי' התחלקות השמות וכינוים לשם העצם אזי הוא מפריד אלופו של עולם וקטלא חייב ח"ו. וכזה יש לרמוז מה שיסדו בחרוז אל מסתתר בגמר השיר ומפריד אלוף לא יראה מאורות וגו' כי בתיבות מאורו"ת יש שני צירופים טוב והופכו אור מו"ת וכ"ז באיש משכיל שמשיג ומבין בכללות המדריגות גם בנמוכים ותחתונים מאוד יש שם אלופו של עולם בהסתרה ורוב חכמתו והשגתו עמדה לו לעשות פירוד בין הדבקים מצירוף מו"ת מכניס לשם אלופו של עולם ונעשה צירוף אך טוב לישראל והיינו מאורות וניצול ממ"ות באור המאורות לאפוקי מי שמפריד אלוף ממדריגות התחתונים לא יראה מאורות כ"א נשאר בצירוף מו"ת לבד כנזכר ודלא יליף קטלא חייב ח"ו. מול זה יש לרמוז במגילה זאת ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה הן המה שני הפכיים ואל תקראו נעמי לבד ומרה לבד ונראה כאלו יש פירוד ח"ו וכנ"ל ודלא יליף וגו' כי המר משמעו לשון חליפין שדי שם יסוד משם נתחלפו השמות והכינוים עד שנראה כאלו יש הפרש בין עולם הבינה הכינוי בנועם עליון ובין מדות המלכות דינא דמלכותא והכל בסבת מיעוט ההכרה והכנות לבם של עם קרובו ישראל לדרוש יחודו ית'. וזהו שגמרה בדבריה

אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה' למה תקראנה וגו' ושדי הרע לי והכוונה רמז למידת מחשבה הנאצלה לבריאות העולמות הלכתי מלאה מכל טוב אחדות טוב ואח"כ בהתפשטות והשתלשלות המדריגות כמתרעם על העדר המשכילים להשיג ולהשכיל ולהחזיר מחשבה הנאצלת לשורש אחדותה וזהו וריקם השיבני שאין תבונה בהם להשיב ולהחזיר התפשטות האורות במדרגותם להשיבם לשרשם ומקורם ושם המה אחדין דלא מתפרשין ודוק היטיב:

או יאמר ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם הכוונה כי כבר בארנו פ"ה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה תוכן הדברים פתיחת דבריה של בהירות התורה יאיר מאוד מסוף העולם ועד סופו ולית מחשבה תפיסה כלל רק הכל בחכמה עילאה ותורת חסד על לשונה כלומר כאשר באה בחי' התורה על הלשון נעשה ונשמע כ"א כאשר ידבר איש לרעהו מספורי מעשיות וזהו ותורת חסד משמעות חסד לשון חן כמו חסד דאסתר כיון שבאה על לשונה נעשה תורה נאה מפשטים והכלל כל מה שאנו משיגין רזין דאורייתא אינו נחשב למאומה נגד עצם בהירות התורה במקומה טרם נתלבשה בזה העולם ודברה תורה כלשון בני אדם סיפורי מעשיות אזי נתגשמה ונתגלמה כי אפי' באדם יש הפרש גדול ממחשבה לדיבור שבחינת הדיבור הוא גשם יותר עשרה מדריגות וכזה ילמוד סתום מן המפורש הפרש הגדול מתורתינו הקדושה כאשר היא במקומה אור בהיר לבחינת עשרת הדברות. ומעתה תבין ותלכנה שתיהם כנזכר שתי ההי"ן עולם המחשבה עם עולם הדיבור ה' גדולה וה' קטנה הולכים בשוה מלובן עליון ע"ד שזכרנו בשם הזוהר אתי מלבנון כלה ופירש קול מדבר לדיבור אתי תלך מלבנון מלובן עליון עיין למעלה ותלכנה שתי ההי"ן עד בואנה בית לחם כלומר שנעשה צירופי אותיות ותיבות בזה העולם הגשמי בהלבשת גשמיות ודברה תורה כלשון בני אדם מספורי מעשיות מעשו ולבן ובלעם וכמוהו ורומז הכתוב ויהי כבואנה בית לחם וכבר נודע כללות התורה נקרא לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי ותיבת ויהי יגיד צער כבאנה אור בהירות התורה המאיר מסוף העולם ועד סופו בית לחם צירופי מעשיות הכתובים בכללות תורתינו הקדושה ואשר טח מראות עיניו נשאר שקוע בספור הגשמי כאילו זאת הוא תכלית בהירות התורה ועיין מה דאיתא בזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך ותנינן בתליסר מכילין דאורייתא כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא דהא אורייתא דאיהי כללא אע"ג דנפיק מנה חד ספור בעלמא לא אתי על ההוא ספור לאחזאה ודאי לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא וגו' וזכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עילאה אורייתא דקשוט ומאן דאמר דהאי ספורי דאורייתא לאחזאה על האי ספור בלבד קאתי תיפח רוחיה דאי הכי לאו איהו אורייתא עילאה ת"ח מלך בשר ודם לאו יקרא דיליה הוא לאשתעי מלה דהדיוטא כ"ש למכתב ליה ואי סליק בדעתך דמלכא עלאה קב"ה לא הוו ליה מילין קדישין למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין כגון מילין דעשו מלין דהגר מלין דלבן מלין דאתון וכניש להו כל שאר ספורין דכתיבין ועבד מנייהו אורייתא אי הכי אמאי אקרי תורת אמת תורת ה' תמימה וגו' דהאי ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתא אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כמה דאוקמינא. ועתה תחזה ויהי יגיד צער כבאנה שתי ההי"ן מורה תורה שבכתב עם תורה שבע"פ במקומה אורות בהירים ומאירים באו בית לחם כללות התורה הנקרא לחם נראה לכאורה כאלו רק סיפורי מעשיות מעשו ולבן וכדומה מספורים הכתובים בתורה ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי בתמיה ה' זאת שהוא בחי' הדבור כמו עתה בצרופים כאלה וכי זהו נועם עליון בהירות התורה אשר במקומה בה אסתכל קב"ה וברא עלמא ולזה רומז רש"י ברוח קדשו ה' זאת חטף פתח בתמיה שרגילה לצאת בצבים ובפרדים חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה מארץ לח"ל ורמז לדברינו הנ"ל ה' זאת נועם עליון טרם השתלשלה בבחינת הדיבור עשרת הדברות שרגילה לצאת בצבים ופרדים להורות על עוצם בהירותה במקומה תענוגים רוחנים סודות נפלאים עין לא ראתה וזהו בצבים לשון כיסוי מופלא ומכוסה מעין כל בריה חזיתם מה עלתה לה למחשבה הנמשך מנועם עליון ונתלבשה עתה בצירופים גשמיים סיפורי מעשיות ולמה הגיע ככה לזה גמר אומר על אשר יצאתה מארץ עליונה מחשבה הקדומה לחוצה לארץ בהתלבשות ספורים כאלה האמנם מי שיש בו מדעת קונו ומשים מגמתו והתאמצו להשכיל בתורה ללמוד לשמה משיג באמת שכלליות התורה אינה רק צירופי שמות וכינוים הקדושים וע"ד שזכרנו למעלה בשם ספר של"ה שהתורה נק' פקודי ה' להיות שכלליות ספור הכתוב בתורה מבראשית ועד לעיני כל ישראל פקודה וגנוזה בשם הוי"ה וזו פקודי ה' ולזה השיבה אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאוד אני מליאה הלכתי וריקם השיבני והכוונה כי הנה נודע שהתורה היא רושם אלהות והעולם רושם התורה וזה תולה בזה שאי אפשר להשיג עוצם יכולתו ורוממותו ית' כ"א באמצעות רושם התורה המלמדת לאדם דעת את בוראו וגם בהירות התורה אי אפשר ג"כ לתפוס ולהשיג בטוב טעם כ"א באמצעות רושם העולם כי עולם חסד יבנה וזי"ה נקרא אנפי מלכא וניכרות מחשבותיו הקדושים מצד פעולותיו הן המה ז' ימי הבנין כשפועל חסד עם בריותיו נק' אל וכשפועל רחמנות נקרא רחום וחנון וכשמראה דינא דמלכותא נקרא גבור וכדומה שארית הכינוים המושגים מצד פעולותיו והן המה ז' עמודים שבתורה אשר חצבה עמודיה שבעה והכלל השגת התורה בנועם בהירותה בלתי אפשר להשיג ולתפוס ברעיון לבות בני אדם כ"א באמצעות רושם העולם זי"ה ועיין למעלה בדרוש שבועות מה שבארנו פ"ה הנחמדים מזהב ומפ"ז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים ע"ש. וזהו הרמז אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה ע"ד כל אל תקרי הכתובים בדבריהם שבלתי אפשרי לכם לקרות נועם עליון מצד בהירות ורב מאירות כ"א קראן לי מרה כי המר שדי לי וכנזכר לעיל המר משמעו לשון חליפין כלומר מבחי' מדות היסוד הכינוי לשם שדי נעשה תמורה מרוחניות לגשמיות ונלמד סתום מן המפורש ונעלם מהגלוי לכוון האמור להשיג רוחניות התורה מרושם העולם הגשמי. ולזה רמזה אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ופירש"י מלאה הלכתי בעושר ובנים ד"א שהיתה מעוברת והכוונה ע"ד דאיתא בהאר"י זללה"ה אני כנוי למלכות ולאה כנוי לבינה ומלכות יצאה מהבינה ע"ש לענינו ולפי דברינו בחי' הדיבור ומחשבה היינו שתי ההי"ן עד בואנה בית לחם הרומז לנתינת התורה כנזכר וטרם בואה לבחי' הדיבור כ"א במקומה היתה בעוצם בהירותה בעושר ובנים ד"פ שהיתה מעוברת רומז לתורת הבריאה כמו דאיתא בכוונת ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וישום תורת הבריאה זהו שהיתה מעוברת כינוי לעולם הבינה סוד העיבור להמבין ולמשכיל מדעתו ולזה רמזה אני מלאה הלכתי כינוי לבינה הנקרא לאה כמבואר וריקם השיבני מי שטח מראות עיניו ואינו מסתכל רק על לבוש התורה ולא בפנימיות ריקם השיבני ודאי כי באמת כללותה אינה רק צירופי שמות קדושים וכינוי וכללות כללותה פקודה וגנוזה בשם העצם הוי"ה ב"ה ודו"ק מאוד:

ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים ופירש"י בתחלת קצירת שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר ולהבין הענין עיין בדרוש שבועות מה שבארנו מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן ואילן שאכל ממנו אדה"ר חטה היה בגי' כ"ב אותיות התורה ומה דאיתא במהרש"א והוא מבואר שאמר הכתוב מהחל חרמש וגו' שהוא קציר שעורים כי בצאתם ממצרים שנקרא חמורים והיו ישראל ג"כ בלא מצות לא היו ראוים רק למאכל בהמה שהן שעורים עד ספירות ז' שבועות שהוכנו אז לדיעה שמביא מאכל חטים שאז קבלו התורה ע"ש שהארכנו וכלל הנשמע שבלתי אפשרי לנו כללות ישראל לקבל אור התורה כ"א בהקדם תחילה לטהר ולקדש מלא קומתינו מראש עד עקב בספירות גדול טהור מבית ומחוץ בקשוט שבעה המדות שזהו תכלית הכוונה שצוונו לספור ספירות העומר לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו ואז קונה האדם יתרון מן הבהמה ומה שהיה תחלה מאכל שעורים מאכל בהמה אחרי טהרתו וזכות גופו מקבל התורה שתי בחי' תורה תורה שבכתב ותורה שבע"פ בחי' שתי הלחם הן המה מאכל חטים כ"ב אותיות התורה וזהו הרמז ותשב נעמי ורות רומז לשתי תורות שבכתב ושבע"פ והמה באו בית לחם רומז לנתינת כללות התורה במעמד הקדוש עתה בחג השבועות אמנם לא כל מי שרוצה ליטול השם יבוא ויטול כ"א מי שזיכך א"ע תחלה בין פסח לעצרת בספירות עומר כנזכר לזה גמר אומר הכתוב בתחלת קציר שעורים כלו' בתחלה צריך לזכך מלא קומתו להיות יתרון האדם מן הבהמה שמאכלה מאכל שעורים כנזכר ואם לא קישט מלא קומתו בספירת העומר אם כן יתרון האדם מן הבהמה אין ואיך יכול להרים ראש לגשת לקבלת התורה לאפוקי אם זיכך עצמו בהכנה רבה בימי הספירה עתה בהגיע ברגל שם נשמחה בו כי מוכשר ומוכן לקבלה וזהו הרמז בתחלת קציר שעורים כלומר בתחלה צריך להיות קציר שעורים ולזה העמיק רש"י בדבריו בקצירת העומר הכתוב מדבר הוא הדבר אשר דברתי ודוק:

ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים ויקר מקרה חלקת השדה לבועז ופירש"י שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה הלכה ובאה חזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילין ותדע לשוב. עיין למעלה מה שבארנו שאמר הנביא הציבי לך ציונים ופירש"י בדרכי אבותיך הראשונים ע"ש ותוכן הדברים מוסר השכל להורות נתן בלב כל חכם לב לעשות ציונים וסימנים לדעת בכל פרטי עתיו ורגעיו בכמה מדריגות נפל מתחלת התעוררות מחשבתו שאין לך גדולה בעבודה כמו מחשבה הראשונה תיכף שנופל לו במחשבתו אזי נתקשרים פרטי איבריו מראש עד עקב בקישור אמיץ וחזק עד שאינו מרגיש בתנועותם וזהו מה דאיתא בתיקונים אצילות איהו וגרמייהו חד ומבשרו יחזה אלוה כמו תחילת אצילת מחשבות אדם לעשות מהנה המצות איהו וגרמי' חד עד שאינו מרגיש בתנועות איבריו כמוהו הענין למעלה משא"כ בהמשך הזמן אזי נופל האדם מבחי' מחשבתו הנאצלה בעשיית מצות ונופל בספק אם לעשות אם לאו ואם נמשך עוד בזמן מה נהפך רצונו ואפילו ספק אין לו חוזר מבחינת התעוררת מחשבתו הראשונה ולזה למד להם הנביא הציבי ציונים ופירש"י בדרכי אבותיך הראשונים וכבר נודע בחי' האבות שלשה הן המה בכל אדם ג' מחשבות אהבה יראה התפארות והזהיר הנביא לעשות ציונים בכמה מדריגות נפל הנופל ממנו מקדימת מחשבתו הנאצלה לעשות טוב לעבוד עבודת בוראו בכדי לחזור למחשבתו הראשונה כאשר בתחלה וזהו דרכם של תלמידי חכמים ההולכים בתורת ה' להתבונן תמיד בפרטי עתים ורגעים על פנימיות מחשבתם ודבוקתם ואל יתנו רפיון לנפשם והם נק' מחצדי חקלא מול זה בא הרמז במגילה זאת להגיד צדקות הצדיקת ותלך ותבא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים כלומר תמיד הלכה ובאה בענין עבודתה ותלקט בשדה מוסב על השכינה הנקראת שדה והלכה בדרכי אבות הראשונים הנקרא קוצרים וזהו אחרי הקוצרים הן המה מחצדי חקלא ויקר מקרה חלקת השדה לבעז הוא צדיק הדור כאשר יבואר אי"ה לקמן במגילה זאת והלכה אחר הקוצרים לעשות כמעשיהם הטובים ודרכה בשביליהם ולזה פירש"י שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה מוסב על השכינה הלכה ובאה בפנימיות מחשבתה לראות החזק או רפוי בכדי לחזור למחשבה הקדומה וזהו שגמר אומר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילים ותדע לשוב לאור נתיבתה כנזכר ודו"ק:

והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'. אפשר לרמוז והנה בועז בא מבית לחם ע"ד דאיתא בזוהר ויצחק בא מבוא באר לחי ראי ודרש שהכתוב נותן סימן לדעת מאין בא התגלות בחי' יצחק ואמר יצחק בא מבוא באר לחי ראי ע"ש משם התגלות מדת יצחק בחי' גבורה וה"נ הכתוב נותן סימן ובעז בא מאין נתעורר בחי' בעז הוא צדיק יסוד עולם רומז הכתוב בא מבית לחם ודוק:

ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' ואיתא בזוהר חדש מאן קוצרים וגו' ה' עמכם השתא יהיב ליה ברכאן דקדישין ואינון אמרין יברכך ה' יהבין לה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי מגו עלמא דאתי גם זה צריך להבין ונראה ע"ד שבארנו פ"ה ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' כי ע"כ שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם ותוכן הדברים ידוע מספרים עתה הצרוף הוי"ה ולעתיד הצרוף יהי"ה כמו שאנו אומרים ביום ההוא קאי לעתיד יהיה הוי"ה מצרוף הוי"ה נעשה יהי"ה כנודע מספרים ההפרש אכן להיות שהם עברו את פי ה' ע"ז אמר להם משה רבינו כי ע"כ שבתם מאחרי ה' וקלקלתם דרכיכם ראו מה החטא גורם ולא יהיה הוי"ה עמכם כלומר מה שהיה ראוי להעשות עמכם היינו בכשרון פעולתכם מצרוף הוי"ה יהי"ה רעות מעשיכם קלקלתם את זה. מול זה אפשר לרמוז בצדיק הדור הוא בועז כי בכל דור ודור יש צי"ע ומרדכי היה צדיק בדורו וכן נח איש צדיק בדורו ובועז צדיק בדורו אומר לקוצרים הן המה אישים המשכילים ההולכים בתורת ה' ונגשים אל עבודת הבורא השתא יהיב ליה ברכאן ושאל לקוצרים הנק' מחצדי חקלא ה' עמכם כלומר וכי אתם עושין ומתקנים צירוף שם הוי"ה בשלימות בכשרון עובדותיכם לעשות מצירוף הוי"ה צירוף יהי"ה כאשר לעתיד וזהו ה' עמכם בדרך שאלה ואינון משיבין ואומרים יברכך ה' יהבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי מגו עלמא דאתי כי בהיות מכשרין פעולתן ומעשיהם הטובים מוסיפים כח וגבורה למעלה וגורמים יחודים והשפעות שפע וברכה עליונה בכל העולמות ולהיפך בעשות רע גורמים פירוד בין הדבקים וכל זה נרמז במגילה זאת:

ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת ומי הוא נערו חנוך מט"ט ועל דרך דאיתא בז"ח כתיב ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים מגו עלמא דא דב"נ ואתמשיך חנוך זעיר זעיר עד דאתעביד מה דאתעביד ושארי בדוכתיה כו' חנוך עביד ליה הקב"ה בזמנא דנטיל לי' מאתריה וכו' וקורא לו נער ובגיניה וכו' וקיימא לגביה עילאה ותתאה עילאה בההיא רוח וכו' ותתאה כלילו דאתכליל מסטרא דכלא כלולה ומסטרא דאתנטיל מתתא כתיב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה חנוך לנער דא הוא מט"ט דמשיך ליה הקב"ה מתתא ואנהיג ביה למיתב לעילא על פי דרכו לפום אורחיה דתתא וע"ד גם כי יזקין לא יסור לא יעדי מההוא אורה בגין דאית לאתמשכא לתתא ובזהר חדש שיר השירים נתפרש יותר הענין להמעיין שם אמנם כלל הדברים להיות נער מט"ט דכלא מתתא ועילאה ולכן גם כי יזקין לא יעדי מההוא אורח לפום אורחיה דתתא ודבר גדול ומוסר השכל מרומז בכאן וכ"ז נרמז בכתוב ויאמר בועז מדתו ידוע לנערו הידוע דאתכליל מעילא ותתא וזהו הנצב על הקוצרים דייקא כלומר נצב ועומד על הקוצרים הן המה צדיקי הדור הנקראי' מחצדי חקלא הכל תולה בהכשר מעשיהם הטובים ככה מעוררים למעלה כי באתערותא דלתתא אתער לעילא ועיקר שאלתו למי הנערה הזאת ואיתא בז"ח תיאובתיה לשאלה עלה דרחימו בה יובן ע"ד דאיתא בזוהר ר' אבא שלח לר"ש אימת זווגא דכ"י במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנם אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' בזמנא דנטל מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אמא והנה מדת בועז צי"ע למעלה וגם בועז התחתון צדיק הדור ונפשו שוקקה להשתדל ולהתאמץ תדיר בזווג השכינה הנקרא זאת וזהו למי הנערה הזאת מוסב הדבור על השכינה אם מקבלת מבינה הנק' מי או מאבא ובאמת יש הפרש גדול בזמנא דנטלא מבי אבא או מבי אמא כדברי הזוהר הנ"ל וכנז' בז"ח תיאובתיה לשאלה עלה דרחימו בה כי בודאי כן דרכו של צדיק נכספה וגם כלתה נפשו באהבתה דרחימו בה דייקא לשלול אהבה זולתה מדחי' בב' ידים מפנימית מחשבתם כלפי דבריו מגיד משנה השיב נער הידוע חנוך מט"ט דאתכליל מתתאה ועילאה להתפאר במעשיהם של התחתונים:

ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב כלומר תשובה על השאלה לומר נערה מואביה להורות קבלתם מאבא וכבר ראוים לזווג כנזכר בזוהר בזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אמא ולכן גמר אומר השבה עם נעמי הכנוי לבינה גם שניהם נטלים משדי מואב כנוי לחכמה אבא עילאה ודו"ק ותבין:

ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט. יש לרמוז ע"ד דאיתא בזוהר חדש על פסוק ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה ודרש שלמה ממש שיצא ממנו דוד כמו שביאר בסוף מגילה זאת ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד שנולד ממנו שלמה ונודע אחיזת דוד הוא מעולם הבינה הכנוי בשם לאה וכמו דאיתא בהאר"י זלה"ה אני מלאה הלכתי אני כנוי למלכות ולאה כנוי לבינה ומלכות יצאה מהבינה וזהו אני מלאה הלכתי ע"ש לעניננו ולהיות עיקר מגילה זאת להודיע ייחס דוד ושלמה בנו נרמז כל זה בפ' זה ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה רומז ללאה שנאמר ויהי בבוקר והנה היא לאה וזהו מאז הבוקר ועד עתה שהגיעה עת שיתגלה דוד המלך עם שלמה בנו וזהו הרמז זה שבתה הבית מעט להורות על לאה שהיתה יצאנית ושבתה הבית מעט כמו דאיתא בדבריהם על פסוק ותצא דינה בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו ועליה משלו המשל כאמה בתה וזהו שנאמר זה שבתה הבית מעט לשלול זולתה היינו רחל שלא היתה יצאנית ודו"ק:

ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותי. כבר רמזתי בועז רומז לצדיק הדור המזהיר ומצוה בטוב לעם הנלוים אליו באמת דרכי עבודת אלהים לדעת כל אנשי מעשהו את הדרך אשר ישכון אור ואל יעשו את מעשיהם נכרי' עבודתם זולת הבורא ב"ה כי בעשותם ככה אזי גורמים ברוע מעשיהם השפעה לחיצונים ח"ו ונודע מלת רות למפרע תו"ר ובאות ה' נעשה צרוף תורה כאשר יתבאר הענין אי"ה לקמן ואמר בועז הוא הצדיק המזהיר ומצוה בטוב ומה עיקר האמירה אל רו"ת אשר בני ישראל ייטיבו דרכיהם ולהעלות אברי השכינה השוכנת בכללות מדריגות כולם הכנוי באות ה' אחרונה ובהעלות אות ה' למעלה נעשה צרוף תו"ר ה' לזה עיקר מגמתו של צדיק וזהו ויאמר בועז אל רות כנז' הלא שמעת בתי אותיות בתי רמז לכללות עדת יעקב שעיקר מגמתם ותשוקתם בפרטי מעשיהם ולימוד תורתם ותפלתם לחבר חכמה תתאה לחכמה עילאה וחכמה תתאה נק' בת ויו"ד ע"ש החכמה נאמר כי חכמה כנוי באות כנודע וזה הלא שמעת משמעו לשון אסיפה כמו וישמע שאול את העם ולזה מצוה ואומר הלוא שמעת בת יו"ד כנזכר עתה ראי אל תלכי ללקט בשדה אחר מוסב לסט"א הנקרא שדה אחר אל תגרמו ח"ו השפעה לחצונים וגם לא תעבורי מזה נודע זה כנוי למדת היסוד אל תעבורי מקום הראוי להשפיע אל נאוה קודש הוא השכינה אל תעבורי אותה ממנו כ"א וכ"ה כנוי לשכינה הנקראת כ"ה תגרומו באמצעות מעשיכם הטובים תדבקון עם נערותי הידועים כנז'. ודו"ק:

ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום. יובן ע"ד מאמרם ז"ל שנתעוררו אין הלום אלא מלכות והכוונה רמז ומוסר לאיש הישראלי כאשר רעב ללחם וצמא למים אל ימלא כריסו ממאכל ומשתה כאשר יוכל שאת ולא זר מתאות לבו כבהמה הרדופה למלאות תאותה הבהמית וא"כ יתרון האדם מן הבהמה אין ואיתא במשנה דאבות והוי שותה בצמא את דבריהם ונראה לרמז על דרך דאי' בספר המגיד שאמר לר"י קארו ששתה בלילה וכיון בשתייתו כשם שהוא מכבה למטה אשיות שבגופו עם המים המורים בחינת חסדים כן יכבה כל הגבורות שבעולם על ידי מימי החסדים ואמר לו המגיד שטוב כיון וגרם ככה באמת כביות הגבורות בכל העולמות והנה בלבד כוונה הנ"ל עוד גילה האר"י זלה"ה כוונת אכילה ושתיה סודות נפלאים ורמים כנודע למי שעמד בסוד ה' אם האדם נבער מדעת ואינו משים מגמת רוחו ונפשו לזה כ"א לגרונו הוא דעביד עוד אכלם בפיהם ולא זרו מתאות לבם נמצא ככל הגוים בית ישראל המה ומה יתרונם על זולת העמים לאמר אשר בחר בנו מכל העמים כיון שמעשהו כמעשה העמים ולזה אמרתי בדרך צחות הרגיל בפי אנושי לאמר אסור לאכול קודם אשר בחר בנו כלומר אסור לו לאדם למלאות כריסו אפי' בכל השנה כולה ובפרט עי"ט אחר חצות והטעם הכל עבור אשר בחר בנו מכל העמים וכיון שממלא כריסו ככל העמים א"כ איך ימלא פיו ושפתיו לומר אשר בחר בנו ומה יתרונם לבחור בהם מכל העמים כ"א בקדשם ומטהרים א"ע ממותרות כ"א לקיום הגוף וגם במאכל ומשתה המוכרח שאוכל לשובע נפשו יאכל וישתה כדבריהם של החכמים שהורו לנו כוונות האכילה ושתיה וכזה יש לרמז במשנה והוי שותה בצמא כלומר אפילו בגודל צמאונך ורעבונך אל תאכל ותשתה כ"א בדבריהם של החכמים שהורו דרך המלך לדעת מה יעשו ישראל לעת האוכל ושותה עיקר מגמת האדם להעלות מפרטי מאכל שלחנו אותיות התורה המלובשים בטעמי המאכלים וכאשר זכרתי בשם המגיד זללה"ה שהיה אומר ויחזו את אלהים ויאכלו וישתו וביאר ויחזו א"ת כלליות הא"ב מאל"ף עד תי"ו ויאכלו וישתו גם שם ראו בעוצם תבונתם את האותיות המלובשים שם והן המה איברי השכינה ולזה בא הרמז במגלה זאת ויאמר לה בועז לעת האוכל כל מגמתך וכוונתך להעלות מפרטי מאכל השלחן את איברי השכינה וזהו גשי הלום ואין הלום אלא מלכות כמבואר ודו"ק:

ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז נראה הענין כי הנה נודע שלשה בחי' עש"ן "עולם "שנה "נפש שוים בדומה א' וכמו בבחי' נפש טבע הקב"ה כמה חותמות בחותם א' ואין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומה זה לזה כמוהו ממש בבחי' השניה אינו דומה יום א' ליום ב' ומיום הבריאה עדיין לא היו ב' ימים בדומה אחד ואפילו שעה לחברתה וכמו דאיתא בהאר"י זללה"ה ומה שעושין מצוה ביום זה אין עושין ביום אחר והכל בכדי שהבורא ב"ה יקבל תוספות חלקי תענוגים בכל יום ויום בפרטיות ממעשי המצות וכשרון פעולתם שנעשה בחלקי הזמנים שונים זמ"ז משא"כ טרם יצרו הימים היו כלולים במקורם ושורשם לא קבל הקב"ה ריבוי חלקי התענוגים שונים כמו עתה והנה כבר נודע מספרים שתחלת גילוי התחלקותם של פרטי הימים קדמונים הוא ממדות יסוד שהז"א משפיע לנוק' וממנה נתגלים ונפרדים ונתפשטים בעלמא דפרודא. ומעתה תבין ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ידוע נעמי כינוי לבינה ורות מלכות ואמרה בחינת נועם עליון ששם אין שום התחלקות הזמנים ופירוד כלל כי אם מנוקבא ולמטה ולזה שאלה איפה לקטת בחינת התחלקות הימים להיות בפרודא ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו את בחי' ימים הנפרדים בועז כינוי ליסוד בו עז ואתו עמו עשיתי התחלקות הימים ודוק:

ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך ועתה הלא בועז מודעתנו אשר היית את נערותיו הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה. ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות ויהי בשכבו וידעת המקום אשר ישכב שם וגו' והוא יגיד לך את אשר תעשין ותרד הגורן ותעש ככל אשר צותה חמותה. וראוי לשים לב להבין מקראות אלו במגילה זאת הנה אין ספק אשר אין דיבור בכל ענין תורתינו הקדושה שאין שם צפוני סודות נפלאים ונוראים אשר אין רעיון לבות בנ"א יכול לתפוס כי מי עמד בסוד ה' עמוק עמוק מי ימצאנה האמנם רשות נתונה מאתו יתברך לשום שכל והבין במקרא שמץ רמז מרמזיו ית' וכאשר עינינו רואות ריבוי סודות הצפונים וגנוזים במגילה זאת והאר"י זללה"ה גילה סודות נפלאים ונוראים ועשה ספר מיוחד למגילת רות הנקרא צדיק יסוד עולם והמבין בו לבבו יבין וישכיל נפלאות הבורא והנראה לנו למיעוט הכרתינו כי הנה כבר קדם לנו הדיבור מהראוי להיות כל אחד מישראל בגשתו אל הקודש פנימה להתפלל לפניו ית' ולהוציא דיבור לפני אלהים בתורה יכונן מחשבותיו להוציא דבור בשלימות שלא יפריד בחינת הדיבור מקדימת המחשבה ואז התיבה. מצירופי אותיותיו הוא דיבור של אמת כמוזכר לעיל "אתי "מלבנון "תבואי ר"ת אמת והיינו כשהדיבור הולך ונמשך מלובן עליון וכבר נודע ומוזכר בדברינו היות עשרה מדריגות מתחלת התעוררת המחשבה עד בא בחינת הדיבור והיינו טרם התגלות כ"ב אותיות הדיבור לבחי' צירופי תיבות וכמו דאיתא בספר יצירה קבעו בפה בחמש מקומות אותיות אחה"ע בגרון גיכ"ק בחיך דטלנ"ת בלשון וכו' ואלו בחינות ה' מוצאות נמשכו מעולמות עליונים כמו דאיתא בהאר"י זללה"ה וא"כ איך לא יפחד האדם ויחרד האיש וילפת טרם פתוח פיו ושפתיו להוציא דיבור לפני אלהים וינענע שורש ומקור בחי' ה' מוצאותיו במקום מוצאם ושורשם א"כ איפוא יתבונן במעוז מוחותיו מה יאמר ומה ידבר ומה ישאל היתכן לשאול עמהם צרכי גשמיות ובהמיות וכי לכוונה זו קבען הבורא ה' מוצאות ושם פה לאדם הכל לצורכו ומבורא עולם שכוח לוח לבו ואין לך בושה וכלימה גדולה מזה ע"כ החי יתן אל נפשו וישים רוחו ונשמתו לחתום את הדיבור בחותם אמ"ת וכאשר בארנו למעלה מה דאיתא בכוונה. תהלה בגי' אמת ע"ה לחתום את המלכות בחותם אמ"ת ע"ש ועיקר העולה שהשלמת נפשו בהוצאת דיבור לפני אלהים בתורה ותפלה תולה במעשהו בחוץ בעניני הגשמיות המוכרח בהם כגון אכילה ושתיה ושינה וכדומה מתענוגי עוה"ז בכל אלה אל יהא עבודתו בהם מעשה נכרים להיות נשאר עם ראשו ורובו שקוע לשם כ"א גם משם ישיג רמיזא דחכמתא התלבשות אלהות המלובש בכללות המדריגות אפילו גשמיים בכולם יש שם אותיות התורה ואיש אשר אלה לו לעשות פרטי מעשיו בחכמה ודעת אזי כחו יפה להוציא דיבור לפני אלהים בשלימות בלי מחשבות חוץ מהבלי עולם. מול זה בא הרמז במגילה זאת:

ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך כי נודע מספרים נעמי רומז בבינה עולם המחשבה ורות למלכות בחינת הדיבור וכאשר חכמים הגידו למה נקראת רות על שם שיצא ממנה דוד המע"ה שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ותאמר נעמי עולם המחשבה וזה נועם הנמשך מאת יו"ד צרוף נועם י' ותאמר לרות בחינת הדבור בתי אותיות בת יו"ד כי כבר נודע שכל עצמו של הדבור נמשך מחכמה ע"ד אבא יסד ברתא הלא אבקש לך מנוח והכוונה כי הנה לכאורה קשה אל השכל להכניס א"ע אל בחי' הדבור וכאשר כבר זכרנו מזה כמה פעמים כי הלא טוב להיות בסוד המחשבה מקום גבוה מלהתפשט למקום הנמוך ולזאת בעצה יגיד אל בחי' הדבור הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך אדרבא יגיע לבחינתך תועלת גדול ביתרון שאת מלהיות תמיד בסוד המחשבה ותענוג תמידי אין תענוג משא"כ בנסע מקדימת המחשבה עד הדבור ואיש המשכיל אשר כחו יפה לחבר ולקשור הדבור אל המחשבה בקשר אמיץ וחזק אזי נולד אצלו תוספות תענוג מול זה רמיזה רמזה ועתה הלא בועז מודעתנו אשר היית את נערותיו ובכל מקום שנאמר לשון דעת משמע תענוג וחיבור כמו וידע אדם את חוה וזהו הלא בועז רומז לצדיק הדור מודעתנו כחו יפה בפיו לחבר אותנו שתי בחי' מחשבה ודיבור ולבנות צירופים בתורה ותפלה במחשבה טהורה ונקיה ואז נתוסף אצלו יתברך תוספות תענוג יותר מלהיות תמיד בסוד המחשבה וגם תועלת גדול בצאתו ממחשבה לדבור נבנה ונצטרף צירוף הוי"ה כמבואר אמנם אם נפשך לדעת מי יעלה למעלה גבוה כזה לגרום ככה לזה בא רמז להורות באצבע הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה והכוונה כי זאת עבודת איש צדיק להשתדל בכל מאמצי כחו יומם ולילה עם פרטי עובדותיו המוכרח לעשותם לעשות בהם צירופי אותיות בקדושה ולדחות את מוץ ותבן המורה צירופים חיצונים וזהו שרמזה הנה הוא בעז צדקתו וחכמתו עמדה לו זורה את גורן השעורים הלילה מרמז לחשכת הגלות הדומה ללילה ועיקר הגלות כשאותיות התורה המה בחשכת בהתלבשות מדריגות התחתונים ואין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב וישים רוחו ונפשו להעלותם למרום שבתם וזה עיקר גלות השכינה וכזה נוהג מעת הבריאה עד לעתיד החיוב מוטל על כל או"א מישראל לפשוט אותיות התורה מבחי' התלבשות הגשמי להעלותם לשורשם והיינו לעשות צירופים קדושים בתורה ותפלה משירות ותשבחות כמבואר למעלה בדרושים להמעיין והמשכיל על דבר ימצא טוב וזה נקרא זורה אותיות לברר אוכל מפסולת צירופים וגשמים וחיצונים וכזה נעשה בכל דור ודור מי שהוא צדיק הדור זאת עבודתו לברר אותיות ממדריגות הנמוכים הנראים צירופים לא טובים לדחות המוץ ותבן ועושה צירופים בקדושה וזהו שאמרה נעמי לרות בחי' הדבור עתה בדור הזה הלא בעז מודעתנו כנזכר הוא צדיק יסוד עולם המעלה אותיות חיצונים ועושה צירופים עמהם בקדושה וזהו והנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה בגלות הזה הוא המברר אותיות התורה ודוחה צירופים קליפיות המורה מוץ ותבן ועוד רמזה לבחי' הדבור ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ופירש"י וירדת"י כתיב זכותי תרד עמך וכל זה צריך הבנה וכלפי דברינו אשר בעצה תגיד לה חמותה עולם המחשבה לבחינת הדבור שתרד מקדימות המחשבה אל בחינת ה' מוצאות הגרון ע"ד דאיתא בכוונת האר"י זללה"ה תהלות לאל עליון גואלם ג"ו אל"ם כי הכלה היא תוך אלם וכו' ואמרו מספר גרון עם ה' אותיות וכולל וגו' ועתה מתחלת להתפשט עד גרונו ע"כ והנה מי שעמד בסוד ה' להבין סודו ישכיל לדעת שיש בחי' המדריגות בעולמות עליונים הנמשכים מרום המעלות עד בחי' הגרון ולזה העמיק רש"י בדבריו וירדתי הגורן זכותי תרד עמך ג"כ עד בחי' הגרון ומלת זכותי משמעות לשון בהירות וזכות כלומר נועם בהירות היו"ד תרד ג"כ מן קדימת מחשבה עם בחי' הדיבור ממש שוה אל הגרון וע"ד שזכרנו אתי מלבנון כלה כי באמת אותיות הדיבור נשואים המה מרחם אימא עילאה עש"ה הנשואים מני רחם כלומר הם נשואים עלי עם בחי' צירופיהם שעושין הלא מי הנותן להם בהירות שכל לדעת אופן הישר איך לחבר ולצרף צירופים מאותיות תיבות אני הנותן להם כח המחבר וזכות השכל וזהו זכותי היינו בהירותי תרד ג"כ עמך על הגרון וכמבואר וע"פ הדברים האלה שייך שפיר לשון וירדתי הגורן. ולכאורה קשה הלא השכל נותן שסתם גורן עומד במקום גבוה בכדי לשלוט לשם הרוח לזרות התבואה מפסולת ולא במקום נמוך שאין רוח מצויה לשם וא"כ ותעלה הגורן מהראוי לכתוב ולא לשון ירידה וע"פ דרכינו שייך שפיר וירדתי כי בודאי בחי' הגרון מדריגה תחתונה ונמוכה נגד בחי' מחשבה הקדומה אך זה הירידה לצורך עליה ויש יתרון אור ושאת כשנבנה ונצטרף צירופים קדושים מקדימת מחשבה עד ה' מוצאות הגרון בלי שום מחשבות תערובות חוץ וכאמור בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך כי טוב עתה מאז מלהיות רק בסוד מחשבה סוף דבר הכל נשמע מוסר השכל איך להוציא דבור לפני אלהים בתפלה ועתה גמרה אומר ללמוד לאדם דעת לזכות לבהירות התורה באמרה אל תודעי לאיש עד כלותו לאכול ולשתות והכוונה על דרך מאמרם ז"ל עד שיבקש אדם על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו מוטב שיבקש על אכילה ושתיה יתירה שאל יכנסו בתוך מעיו כי באמת זהו עיקר ותכלית האדם לקשוט קומתו ממותרות ולזהור א"ע אפי' בדבר רשות וצרכי הכרחים שבלתי אפשרי זולתם עכ"פ ישכיל עשות בחכמה והתקשרות הבורא וכאשר בארנו למעלה לעת האוכל גשי הלום כלומר אפי' לעת אכל אדם את לחמו ושתות מימיו גשי הלום ואין הלום אלא מלכות כנזכר ובהכשר מעשיו לקשוט עצמו בקדושה וטהרה לבלתי נטות נפשו למותרות אכילה ושתיה ושאר תענוגות בני אדם אזי יכול לבוא לאיזה בחי' השגה בבהירות התורה והנה איתא בהאר"י זללה"ה ע"פ ורות דבקה בה ופי' דיבק בנעמי ר"ל באות ה' ואתעבידת תורה וכו' כי אותיות רות למפרע תור ואתדבקת באות ה' והכוונה נעמי כינוי לבינה ואיתא שרבו דעות בזה אורייתא מחכמה נפקית או מבינה נפקית מול זה בא הרמז שמזהירים עולם הבינה הכינוי בשם נעמי לבחי' התורה דנפקא מינה אל תודעי ירצה להורות בלתי אפשרי לבהירות התורה שתודעי לאיש מאישי ישראל כ"א עד כלותו לאכול ולשתות לדחות מעליו פרטי מותרות ובפרט שנפשו של אדם מתאוה להם מתענוגי אכילה ושתיה וכדומה ומסתפק במעט לאיש אשר אלה נאות לך להועד אליו כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וגו' ודוק:

ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם והוא יגיד לך את אשר תעשין מובן ע"ד שדברנו עד פה שהענין מוסב על התפלה ומי האיש שכחו יפה בפיו להוציא אותיות שלימות וצירופים קדושים ומברר אוכל מפסולת כמבואר והוא זורה את גורן השעורים הלילה וכיון שכן כחו יפה של צדיק בודאי לו נאה לגרום יחודים בתפלתו לשלול זולתו שכל עצמו בכוון תפלתו לשאול אוכל לנפשו תועלתו מעט ומאומה אין בידו וזהו שרומז הכתוב ויהי בשכבו וכל מקום לשון שכיבה הוא לשון יחוד כנזכר בזוהר כלומר בגשתו של צדיק אל עבודתו זו תפלה והיינו ויהי בשכבו וידעת המקום אשר ישכב שם והוא יגיד לך א"ת אשר תעשין ירצה יגיד לשון המשכה כלליות אלף בי"ת מאלף עד עד תי"ו וצדקות הצדיק עמדה לו להמשיך אל רות מדות המלכות צירופי אותיות התורה אפילו שבמדרגות התחתונים יחזיר מחשבה הנאצלת לשורשה ומקורה וגורם שפע וברכה עליונה בכל העולמות וזהו והוא יגיד לך א"ת האלף בית הצרופים אשר תעשין וע"ד הזוהר שכיבה לאעלאה בה ציורא דכ"ב אתוון ודוק:

ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה ותרד הגורן ותעש כל אשר צותה חמותה ופירש"י היא אמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך ואח"כ וירדת הגורן והיא לא עשתה כן אלא אמרה אם ארד כשאני מקושטת הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה לפיכך ירדה בתחלה הגורן ואח"כ קשטה א"ע כאשר ציותה חמותה ויובן הענין כלפי דברינו הנאמרים ותלכנה שתיהן שתי ההי"ן בינה ומלכות ה' גדולה וה' קטנה והנה ההפרש שביניהם טבעה של בינה לשפרת את הולד וכמו ששמעתי מהמגיד זלל"ה שם ה"אחת שפרה ושם השנית פועה ופירש שם ה' אחת ה' ראשונה הרומז לבינה שפרה שמשפרת את הולד כי האם רוחצת צואת בנה ושם ה' שנית פועה ל' דיבור שפועה ומדברת תמיד בסוד אלהים אל דמי לך ומהות דיבור השכינה היינו שמתפארת במעשים טובים של הצדיקים אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך ולהעלות איברי השכינה מכללות המדריגות זהו עיקר דיבורים של השכינה לומר חזי במה ברא אתינא לגבך חכם כזה ועושה צירופים בקדושה הגם שהצרוף מלובש במדריגה נמוכה ופחותה ונראה מה חכמתו עמדה לו להפך לצירוף תם כמו שזכרנו למעלה בשם המגיד זלל"ה ענין תמ"ר ויחשבה לזונה ע"ש ותוכן הדברים מ"ז נק' ת"ם מר שבאמת גם שם יש אותיות התורה והוא תם אמנם הצירוף הוא מר בהלבשה כזה וכיון שראה אותה יהודה ויחשבה לזונה זה נאה כ"א מלובש בצירוף מר וזה עיקר המכוון בבריאות עולם שצפה התענוג ושעשועים שיקבל מנשמות הצדיקים לדעתם מאוס ברע ולבחור בטוב המלובש בצירופים תחתונים כנודע שבזה תולה להיות הבחירה חפשית וגם שכר ועונש ומעתה תשכיל לדעת ההפרש של עולם הבינה לעולם הדבור כי שם ה' אחת טבעה לשפר את הולד היינו בחי' ההולדה והתגלות בהעולמות מהעלם אל הגלוי תהא מתחלת התעוררות התפשטות בצירוף נאה ומהודר בלי התלבשות בצרופים הגשמיות בלא תואר ומראה ובאמת אין זה תכלית המכוון כי עיקר התענוג ושעשועים בהיות שמעלים ומגביהים אותיות התורה אפילו מהתלבשות הגשמיות וצירופים לא טובים כחם של הצדיקים יפה להפכם צירופים טובים וקדושים כי אין חידוש כ"כ אם האדם עובד את הבורא ב"ה: עם תורה ותפלה ומעשה מצות כי בלא הוא הם קשוטין נאים ומפוארים לאפוקי אם המשכיל מקשט את השכינה במדריגות שלא היה עדיין בחינת קישוטין כ"א לעוצם הכרתו ממציא לעצמו גם משם בחינת עבודה ועושה צירופים נאים ומפוארים גורם תוספת תענוג אליו ית' וזה נק' ואתקשטא בקשוטין דלא הוו כמו שזכרנו למעלה בשם המגיד זללה"ה ולזה בא הרמז בכאן שהעמיק רש"י ברוח קדשו היא אמרה היינו עולה הבינה ורחצת וסכת תחלה תיכף מהתעוררת המחשבה מהעלם לבא לידי גלוי ואח"כ וירדת הגורן והיא בחי' המלכות לא עשתה כן אלא אמרה אם ארד מקדימת המחשבה עד מדריגה התחתונה כשאני מקושטת בלי התלבשות בצירופים גשמיים א"כ תועלתן של ישראל בעבודתם מעט לגרום תוספות תענוג אליו יתברך כי בודאי כל הפוגע בי ורואה אותי כשאני מקושטת בצירופים נאים ומפוארים יאמר שאני זונה זה נאה ובודאי לא יעשה היפך הצירופים ונמצא איה איפוא תוספת התענוג ושעשועים שאנו בני ישראל מעותדים לגרום אליו יתברך מפרטי עובדותינו אפילו הגשמיים לפיכך ירדה תחלה הגורן המורה מדריגה נמוכה ממדריגת המחשבה כנזכר לעיל בכוונות תהלות לאל עליון ע"ש ואחר כך קשטה את עצמה בכשרון פעולת הצדיקים והבן הענין מאוד כי עמוק:

ויאכל בועז וישת וייטב לבו ויבא לשכב בקצה הערימה עיין בדרוש שיר השירים פירוש הפסוק בטנך ערימת חטים חטה גימטריא כ"ב אותיות ורומז הכתוב בטנך מוסב הדיבור אל השכינה ערימת חטים כלומר ערימת וצבור אותיות החיוב מוטל על צדיק לעשות מערימת צרופים בתורה ותפלה לומר שירות ותשבחות כי זה כלל מגמת נפשינו ומעיד הכתוב על צדקת הצדיק אשר כחו יפה ויאכל בועז וישת כלומר אפי' לעת האוכל מאכל שולחנו ולשתות מימיו לא שם מגמתו להנאת עצמו למלאות גרונו מאכילה ושתיה כ"א וייטב לבו הוא הקב"ה צור לבבי וחלקי שהעלה משם אותיות התורה המפוזרים בטעמי המאכלים וזהו ויבא לשכב מתייחס ללשון יחוד בקצה הערימה כלומר לעשות מערימם וציבור אותיות כנזכר בטנך ערימת חטים לעשות עמהם צירופי תיבות ושירות ותשבחות להוציא לפניו בגשתו אל הקודש פנימה בתורה ותפלה ודוק:

ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו. נראה לרמז מוסב הדבור אל הקדוש ברוך הוא הנקרא איש מלחמה אשר חרד יחרד כ"י בהעדר הצדיקים לבנות קומת השכינה להיות בקומה נגד קומה כי עתה בזמן הגלות אלף עם כולן וכולן עם אלף ולעתיד ישוו בדומה א' עין בעין וכ"ז מוטל עלינו לקרב זמן הגאולה באמצעות מעשים טובים תבנה ותכונן קומתה ויהי יגיד צער בחצי הלילה מורה לגלות הדומה ללילה ויחרד האיש ה' בה' ומה החרדה כי להיות כבר חלף ועבר משך זמן הגלות ואנו מן החצי והלאה ועדיין אשה יראת ה' שוכבת מרגלותיו שהוא כ"י עדיין ברגלין ואינה קומה בנויה נגד קומה ועכ"פ מהראוי להיות לכל הפחות חצי קומה בנויה ומוכנת נגד קומתו ית' באמצעות כשרון פעולתן של התחתונים ובפרט עתה שעבר מה שעבר אריכות זמן הגלות ועדיין לא בא בן ישי ואין איש שם על הלב לעורר לבו בקרבו ויחרד וילפת ויתמלא מלא בושה וכלימה לירא ממורא ופחד הנזכר ואיש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לסעדה ולהכינה ואוי לאותה בושה וכלימה והשם ברחמיו לב טהור יברא לנו לדרוש אחדותו ויחודו מעתה ועד עולם אמן:

ויאמר מי את ותאמר אנכי רות אמתך ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה ואיתא בזוהר חדש אנכי רות אמתך דמרוות בצערין ומרוות מכאובין בגלותא. יובן על דרך שבארנו למעלה פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם ודרש בזוהר חדש עומק הענין ותוכן הדברים קאי על הקב"ה שמתרעם על העדר המשכילים לעסוק בתורה ותפלה רק עבור צורך גבוה וזאת הגורמת שצריך השם ית' להלביש א"ע בכנפים וצמצומים בכינוים בכדי לתופסו ולהשיגו לערך מיעוט הכרתם וקוצר תבונתם לאפוקי ברבות צדיקים לדרוש אחדותו ויחודו אזי אינו צריך להלביש א"ע בכינוים והתלבשות כי שכלם זך ובר להבין במושכלות וכאשר יהיה לעתיד שיפשוט עצמו מכל וכל מבחינת הכנפים. על דרך שבארנו פ"ה ולא יכנף עוד מוריך שלא יתלבש עוד בכנפיים כי תתרבה ההשגה מגדולים וקטנים יודעים את ה' ולזה רומז מלת יכנף אותיות פניך פנים נקרא בחינת כנפים שבהם מלובש אורות הכתר. הכינוי באות כ' וכל זה תולה גם עתה אישים המשכילים אשר שכלם זך ולבם בר אינו צריך להלביש את עצמו ג"כ בבחינת כנפים וזהו שמתרעם הקב"ה פשטתי את כתנתי אני אמרתי שאיני צריך עוד להלביש אורותי הבהירים בבחינת כתונת המורה כנפים אכן עתה שנבערים מדעת ואין תבונה בהם להשיגי בלתי התלבשות איככה אלבשנה מחדש בשבילם וכן רחצתי את רגלי רומז למדרגת התחתונים והנמוכים המכונים בשם רגלים אמרתי שכבר רחצתי מהם ואיננו צריך להלביש את עצמי בהלבשה כזה בשבילכם וכיון שאין לכם לב לדעת להשיגי זולתם אם כן איככה אטנפם להלביש עצמי מחדש בכללות המדריגות בשביל כל זה נרמוז בכאן הקדוש ברוך הוא שואלה השכינה מי זאת בגלות אם יש מבקשי ה' לדרוש אחדותך להעלות איברי השכינה ולבנות קומתך וממילא אינני צריך להלביש א"ע עוד בחינת כנפים לזה משיבה אנכי רות אמתך וכדברי זוהר חדש מרוות בצערין ומרוות במכאובין כי כל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשים על הלב גלות השכינה להכין אותה ולסעדה ליחדה אל דודה וכיון שכן ראה מה החטא גורם ופרשת כנפך על אמתך להיות העדר המשכילים וממילא צריך אתה להלביש א"פ מחדש בכנפים וכינוים לערך מיעוט ההכרה של התחתונים והתרפם מתורה ועבודה אין להם עוצם השגה להשיג זולת התלבשות ולכן ופרשת כנפיך על אמתך כמבואר כי גואל אתה כלומר עיקר הגאולה תולה בך דייקא כיון שאין איש שם על לב לפדות אותי מגלות וזהו כי גואל אתה דייקא בך הדבר תולה ודוק:

ויאמר ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון. בכאן יש לרמוז הכוונה של ארבעה ימים שבין יום כפור לסוכות שרחל נוטלת חמשה חסדים וכו' והחסדים אלו אינה לוקחתם מלמעלה למטה שאם יתבטל החסד העליון ברבות הגבורות אין הגרוע ממנו יכול להקימו אלא לוקחתה מלמטה למעלה בכדי שאם יתבטל החסד הגרועה היורד תחלה ברוב הגבורות בבא החסד המעולה ממנו ידבר בו ויחזרנו לאיתנו וכזה יש לרמוז ברות מדתה מדות רחל הכנוי למלכות גדול חסדך האחרון מן הראשון להורות קבלתה החסדים מלמטה למעלה בכדי שאם יתבטל החסד הגרוע בבא החסד האחרון שהוא גדול ומעולה יותר מן הראשון יחזרנו לאיתנו ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבוקר ויובן הענין כמו דאיתא בזוהר חדש והנה הגואל עובר אשר דבר בעז דא איהו גואל קרוב יתיר קריב לפורקן סגי קרוב לעלמא דאתי ימינא עילאה וכו' דתרין משיחין אינון גואל קרוב וגואל רחוק גואל קרוב מסטרא דימינא ובזה הימין תולה עיקר הגאולה ונקרא אור קדמאה וכאשר הרחבנו ביאור מזה הענין מהות אור קדמאה להמעיין במקומו ותוכן הדברים כי הנה נודע מפסוק יומם יצוה ה' חסדו שחסד נק' יומא דאזיל עם כולהו יומין ולהבין הענין ברוחניות אדם ישנה ג"כ בחי' זו והיינו תיכף שניעור אדם משנתו מחשבה ראשונה שנופלת בקדימת רצונו לעבודת בוראם יש לכנות בשם אור קדמאה וחובת גברא לבלתי יעזוב מחשבה קדמאה מפנימיותו אפי' כמעט רגע כ"א ילך עמה בעניני עבודתו כל היום כולה ואפילו בניתוספת לו בהמשך היום עוד כמה מחשבות טובות עכ"ז גם מזה אל תנח ידך וטובים השנים מן האחד לעבוד עבודתך עם שני המחשבות כי בודאי אור קדמאה תועלת גדול לתקוני ענינך בזה היום להיות האדם אז מזמן קימה פנוי מעסקי הבלי הזמן מצרכי גופו ומחשבה זו תועלת להשלמת נפשו את האלהים לדעת איך להעלות עתה בזה היום דייקא איברי השכינה לפדות אותם מגלות כי זה עיקר מגמת נפשנו בתורה ומצות ותקוני התפלה רק עבור צורך גבוה עבור גלות השכינה כנזכר הענין כמה פעמים מהות גלות השכינה וגאולה ובבחי' זאת יש גם כן תרין משיחין גואל קרוב וגואל רחוק כי באמת זה תולה בזה בהיות אנו בני ישראל מתמידים בתיקוני שכינה לבנותה ולהכינה בקומה שלימה בזה תולה לקרב זמן הגאולה עיקרת וכל יום פרטי משית אלפי שנין שייך אל קירוב זמן הגאולה והבחינה שתהיה להבא ישנה גם כן עתה בכל יום פרטי ובכל אדם יחידי מישראל ישנה בעצמותו בחי' אלו מה שתהיה לבסוף והיינו גואל קרוב מסטרא דימינא וגואל רחוק וכמבואר מחשבה קדומה שעולה על רוחו לעבודת בוראו זה נקרא אור קדמאה דאזיל עם כלהו יומין והיינו פרטיות מחשבותיו הנמשכים משארית זי"ה מיראה או התפארת וכדומה אזלה מחשבה קדמאה שהיא העיקר עתה בזה היום ובם תולה גאולת איברי השכינה מה שיעשה מבוקר עד ערב וזהו יומא דאזלא עם כלהו יומין שקאי על אור קדמאי ובין והבין הדברים כי הוא כלל גדול בעבודת הבורא. וכבר זכרתי מה שנשאלתי נוסח ברכות החדש מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחרות הוא יגאל אותנו בקרוב ובארתי ע"ד דאיתא בכוונת הספירה אשר בליל פסח לא היתה הגאולה בשלימות כי דלגו ההויות ונכנסו בז"א שלא כסדרן ולא היה דבר של קיימא ולמוצאי יו"ט ראשון יוצאין מוחין ז"א ולא נשאר זולת הארה בעצמה ע"כ חל המצוה עלינו קצירת עומר ולספור נ' יום בכדי לחדש מוחין הללו עד שיגיע לרום המעלות בחג שבועות ותהיה כניסת המוחין בהדרגה קיימת עיין בדרוש ספירת עומר שם הרחבנו ביאור אלה הדברים וכל הדברים אשר באמצעות הספירה שכל עצמה לזכך ולטהר פרטי מדותיו לנקותם ממום מגע נכרים ז' הפכים בזה תולה תיקון קומת השכינה וגאולה מגלותה ובהיות מדותיו בהדרגה תועלתו נשגבה לגאול איברי השכינה מהתלבשות מדריגות התחתונים ואם לאו תועלתו מעט מן המעט ומאומה אין בידו והכל תולה בימין עילאה אור קדמאה לילך עמה בהדרגה וזהו שאנו אומרים מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות היינו יציאת מצרים אכן גאולה זאת לא היתה בשלימות להיות שאין דבר של קיימא ועדיין לא קשטו מדותיהם בספירה אמנם גאולה אחרונה עיקר וגאולת מצרים טפל לה להיות גאולה אחרונה תהיה בהדרגה ימין מקרבת שעיקר הגאולה תולה בימין וכדברי ז"ח הנ"ל תרין משיחין אינון קרוב ורחוק קרוב מסטרא דימינא וישנה בכל אדם ובכל זמן לזה אנו מתפללין הוא יגאל אותנו בקרוב היינו על ידי גואל קרוב מסטרא דימינא קרוב לפורקן סגי קרוב לעלמא דאתי והיינו אור קדמאה שרמזנו מול זה בא הרמז ועתה דייקא כי אמנם אם גואל אנכי לרמוז האמור שזה הגאולה אינו דבר של קיימא יש גואל קרוב ממני היינו קרוב לפורקן סגי ימינא עלאה כנזכר לזה צריך המשכיל לשים רוחו ונפשו להתבונן במעוז שכלו להסתכל על קדימת מחשבתו בחינת אור קדמאה שבזה תולה הגאולה בזה ובבא ודו"ק:

ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל. כלפי דברינו הנאמרים באמת שכ"ז מוסב על השכינה בא הרמז ליני הלילה רומז לזמן הגלות הדומה ללילה עדיין אין בחינת היחוד בשלימות גמור כ"א מעט מעט עד גאולה אחרונה שאז יגמור גמר היחוד ברצונו ית' להחזיר במחשבה הנאצלה לקדמותה מקומה הראשון וזהו ליני הלילה לשון תרעומת שמתרעמת השכינה כ"י על העדר בחי' היחוד וכמו דאיתא בזוהר על פסוק על משכבי בלילות ע"ש והיה בבוקר והיה יגיד לשון שמחה בבוקר רומז לזמן הגאולה אז אם יגאלך טוב יגאל ודאי לא כן עתה אפי' כשיש צדיק בארץ אשר יעשה טוב אינו גומר שלימות כללות היחוד כי אם לערך בחינתו ואחוזת נשמתו וכמבואר לנו בפ' חיי שרה פירוש הפסוק והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ותוכן הדברים הגם שכחן של הצדיקים יפה לעשות מנער נערה ותואר כלה מאוד נתעלה באמצעות כשרון פעולתם זהו טובת מראה מאוד גמר אומר על כל זה בתולה ואיש לא ידעה כלומר עדיין השכינה היא בבחי' בתולה ואיש בארץ לא ידעה לגמור שלימות כללות היחוד שעלה ברצונו יתברך כ"א לעתיד אז תהיה בבחינת נשואה ולא בתולה ולזה גמר אומר הכתוב חי ה' שכבי עד הבוקר ונודע מזוהר כל מקום שנאמר שכיבה לאעלאה בה ציורא דכ"ב אתוון המורה בחינת היחוד ותמשך כזה עד הבוקר עת ביאת הגואל האמיתי אמנם טרם עת בואו נאמר ליני הלילה ופירש"י ליני בלא איש וכמבואר ודו"ק כי עמוק:

ותשכב מרגלותיו עד הבוקר ותקם בטרם יכיר איש את רעהו ויאמר אל יודע כי באה האשה הגורן ופרש"י ויאמר אל יודע מוסב על ותקם בטרם יכיר הוא זירוז לקום כי אמר בלבו אין כבודי שיודע כי באה האשה הגורן. ולכאורה אות ה' מיותר האשה משמע הידועה ובוודאי גנאי הוא אפילו מאיזה אשה שיודע שבאה הגורן. אמנם כלפי דברינו האשה הידועה מוסב על השכינה שנקראת אשה יראת ה'. ונחזור להביאור שדברנו עד הנה ואמר בועז עז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת ואיתא בזוהר חדש תיאובתיה לשאלה עלה דרחימו בה והכוונה ע"ד הזוהר רבי אבא שלח לר"ש אימתי זווגא דכ"י במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי בזמנא דנטלא מבי אבא ולא מבי אמא ולזה תיאובתיה דצדיק למשאל למי הנערה הזאת אם מבי אבא או מבי אימא ואין הכלה לזווג. ותאמר אנכי רות אמתך ואיתא למה נק' רות ע"ש שרווה להקב"ה בשירות ותשבחות כי כן דרכה של השכינה משוררת ומזמרת ומשבחת תמיד לפני הקב"ה בסוד אלקים אל דמי לך ובהיות שאין אנו עם ישראל מיישרין עובדותינו וכשרון הפעולות אזי היה בסוד אילמת כיון שאין צדיק בארץ לגרום לה דבורים במה להתפאר וכמו דאיתא במצרים היה הדיבור בגלות ובצאת בני ישראל ממצרים וקרבם אל מעמד הר סיני אזי נשמע הדיבור היינו עשרת הדברות שנתחבר בחינת הקול אל הדבור וכבר רמזתי שתי אלה המה בחינת ב' תורות שבכתב ושבע"פ אותיות המחשבה ואותיות הדבור וצריך המשכיל לחבר וליחד אותם בקשר אמיץ וחזק מקדימת המחשבה במחשבה טהורה כנזכר ואם לאו ח"ו אזי עולם הדבור הוא בסוד אילמת והשכינה כ"י בגלות שאין לך גלות גדול מזה להיות שאין לה דבורים במה להתפאר בצדקות הצדיקים. ואפשר לרמוז. ותאמר לו אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כי ידוע הקול יוצא מכנפי ריאה וזה ופרשת כנפך היינו את הקול היוצא מכנפי ריאה ובקשה זאת מצדיק הדור לגרום לה דבורים באמצעות תורתו ותפלתו כי גואל אתה הצדיק הוא הגואל את הדבור מהגלות בהיות הכרתו חזקה לחבר הקול אל הדבור במחברת הקודש של מחשבה הקדומה בלתי שום מחשבות מעורבת מהבלי הזמן ומשפיע בה שפע וברכה עליונה מעולמות עליונים עולם הבינה והחכמה. מול זה בא הרמז בכתוב:

והנה בעז בא מבית לחם ואיתא בזוהר חדש הצדיק בא אתא טעין ברכאין וכמה קידושין וזהו והנה בעז בא הצדיק יסוד עלמין בא להשפיע למק' כי בעז נקרא צדיק יסוד עולם כמו שדרש בז"ח בעז בדיוקא עלאה צדיק גבור ואי תימא וכי מאן דקרב לגבי כנסת ישראל דא צדיק והא כתיב יש גואל קרוב ממני ומאן איהו אלא ודאי גואל קרוב ממני דא אור קדמאה דאקרי טוב דהוא קרוב ממני בגין דגוף וברית חשבינן חד אבל הוא קרוב ממני דשארי ואקדם ואתעטר לאתחבקא בקדמיתא נמצא נשמע מהנ"ל היות צדיק נקרא גואל להיותו בחינת משפיע אל בחי' הדיבור ואימת יתכן לו לחבר הקול אל הדבור בקשר אמיץ וחזק בלי מ"ז ותערובות חוץ ולהיות גואל את השכינה בהקדם לו דביקות וטהרות המחשבה ברוממות אלהות טרם גשתו אל התורה והעבודה זו תפלה וכל פרטי עתיו ורגעיו כל מגמת נפשו רק עבור השכינה להוציאה מהגלות ובמה נאות לאדם לבחון את רוחו ונפשו אם דביקתו שלמה ונאמנה את אל רוחו הסימן תיכף שניער משנתו טרם כל נופל בפנימיות מחשבתו מחשבות קדושות וטהורות מרוממות אלהות וצרכיותיו הגשמיים מתענוגי עוה"ז שכוח מלוח לבו אזי ידע נאמנה שנפשו מטוהרה וקדימת מחשבתו זאת אפשר לכנותה בשם אור קדמאה כנזכר לעיל להיות שבזה תולה פרטי עובדותיו והתנהגותו שיפעל ויעשה כל היום אם עיני שכל לו לבבו יבין וישכיל שהכל הולך אחרי מחשבתו הראשונה ובה כלולים פרטי מחשבותיו ומה שיתן עצות לנפשו להתעוררת אלהות ולהעלות איברי השכינה מכללות המדריגות שנותן דעתו הכל תולה בזאת המחשבה הנקרא אור קדמאה והנה בחינת מחשבה הראשונה הוא כמו גוף כללות האיברים כמ"כ אור קדמאה נקרא גוף כדברי הזוהר ופרטי השכלים הנשפע מזה האור כל אותו היום אפשר לכנותם בשם ברית וגואל שגואל את איברי השכינה ונ"ק ואותיות התורה המלובשים בכללות המדריגות ממקום הגבוה עד מקום הנמוך ואיש משכיל משפיע לשם ומכניס הארה ושכל אל פרטי עובדותיו ולמצוא מרגוע לנפשו בלוקחו משם רמיזא דחכמתא וממילא מביא גאולה לאותה הבחינה ומעלה הניצוץ המלובש לשם ובזה תשכיל לדעת דברי קודש ז"ח ובחי' אלו ישנם בכל אדם גואל קרוב וגואל רחוק וכי תימא מאן דקריב לגבי כנסת ישראל דא צדיק והא כתיב יש גואל קרוב ממני ומאן איהו אלא ודאי גואל קרוב ממני דא אור קדמאה דאקרי טוב דגוף וברית חשבינן חד לרמוז את האמור כי באמת הכל אחד כלומר תחלת התעוררת המחשבה הנופלת לו תיכף בשניעור משנתו ופרטי מחשבותיו הנמשכים מזאת המחשבה כל היום כולו הכל אחד אבל באמת הוא קרוב ממני דא אור קדמאה הוא קרוב ודאי דשארי ואקדם ואתעטר לאתחבקא בקדמיתא וכמאמרינו שבקדימת המחשבה מתחיל התעוררת בחינת החבוק ופרטי כשרון פעולותיו שעוסק בהם אחר כך כל היום כולו וכל בחי' היחודים באם שזוכה לעורר בעולמות עליונים הכל נמשך ממחשבה ראשונה הנק' אור. קדמאה ולזה רמז לה בעז.

היטבת חסדך האחרון מן הראשון מלת היטבת משמעו לשון הדלקה והכוונה מאין לך הטבת והדלקת אל חסד האחרון היינו בחי' האהבה של כל היום שמעורר לבו בעבותות אהבה אל הבורא ב"ה הכל נמשך מן הראשון מאהבה ראשונה אור קדמאה כמבואר להמבין. כלל העולה מהראוי כל איש חרד יחרד בקרבו איך שלא יהא נעדר אפילו מעט רגע מהיום מיומים שלא נגע אל תיקוני השכינה להכינה ולסעדה במקומה בנויה מוכשרת לקבלה מצי"ע שתהא קומה נגד קומתו יתברך וכנזכר לעיל ויהי בחצי הלילה והנה אשה יראת ה' שוכבת מרגלותיו עדיין הוא כ"י ברגלין ובאמת מהראוי להיות שאנו בני ישראל יקדימו בהכשר מעשינו להכינה ולסעדה בקומה מתוקנת טרם עת קץ הבוקר וע"ד מאמרם ז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה ועתה תחזה הרמז בכתוב ותשכב מרגלותיו עד הבוקר בתמיה מדבר וכי נאות להם לבני ישראל שיתרפו מתורה ועבודה להמשיך זמן הגלות עד עת קץ המיועד להם משומר ישראל ובאמת ה' רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות אשר באמצעות מצותם ותורתם רבו יקדימו קץ הפלאות כמאמרם זכו אחישנה לא זכו בעתה וכיון שזמן הגלות נמשך עד עת הידוע ואם כן והשכב מוסב על השכינה מרגלותיו עד הבוקר מורה עת קץ ובאמת ראוי להיות ותקם קומת השכינה קימה נגד קומתו יתב' בטרם יכיר איש את רעהו והכוונה לרמוז שני משיחין הנזכר בזוהר חדש גואל קרוב וגואל רחוק דגוף וברית חשבינן חד והמה נקראו איש את רעהו. ובאמת מה כתיב אצל הצדיק בועז.

תוכן העניינים

אור המאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה