אור ברסלב

אור הישר (תנך)· הרב שמואל יצחק הילמן

עזרא

דניאל

ב' ס"ב

אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים, והנה בברייתא דקידושין ס"ט ע"ב הוכיח ר' יוסי מהני קראי דגדולה חזקה מדאסר להו לאכול רק מקדש קדשים אבל מתרומה לא אסרום משום חזקתם מקודם לאכול בקדשי הגבול ע"ש, ולכאורה בחולין ד"י ע"ב דקאמר מנלן דאוקי מילתא אחזקיה אמאי לא פשטו ממעשה רב דנחמיה שהניחם על חזקתם כדאמר ר' יוסי. וכן למה יליף ר' יוסי מהכא ולא מתורת משה דויצא הכהן מן הבית כו' כדיליף בחולין שם, ועוד מאי לשון גדולה חזקה דקאמר ר"י הלא לפ"מ דמסקינן בחולין דחזקה דאורייתא בודאי דגדולה היא ככל הדברים דמקורן מדאורייתא, וכמ"כ צריכינן למידק בלשון הגמרא דחולין דאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה ע"ש, הלא אתו בחקירה זו למילף חזקה דאורייתא ומאי לשון דאמור רבנן. ובע"כ דאתו בלשונם להורות דוקא על מיני חזקה דאשכחן בש"ס, והינו דאמור רבנן ולאפוקי הני שיצאו מגדרים אלו ור' יוסי דאמר גדולה חזקה כוונתו על חזקה דלא נמצאת דוגמתה בש"ס ודוקא משום דאינה מדאורייתא ולא אשכחינן בדרבנן אפ"ה אם רק שם חזקה עלה מחזקינן לה כדבר גדול ואסמכה אקרא דהכא.

דהנה כבר הארכתי בחידושי לחולין שם מפי סופרים וספרים דתלתא מיני חזקה אינון, א'. חזקה הבאה מכח הטבע, כמו עד תלתין יומין מוקים אינש אנפשיה טפי לא, וכן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ב', חזקה דאתיא מכח רובא כמו שנשחטה בחזקת היתר עומדת דחזקתה לא נתבררה בשעתה ולא נולדה אלא מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן ורוב מצוין א"ש מומחין ומוחזקין הן, ג', חזקת הגוף ועשויה להשתנות כמו חזקת בתולה ומקוה שנמדד ונמצא חסר ע"ש מה שהארכתי בזה, ובתר הני כללי חזינן דהאי חזקה דקאמר ר' יוסי ויליף מקראי דהכא אין לה דוגמא לכל הני דאמור רבנן, ואינה דומה נמי להא דסוקלין ושורפין על החזקות דקידושין ד"פ לפ"מ דאמר התם ס"ט. דהכא ריע חזקייהו נגד כהנים אחרים, ולשיטת ר"ת בכתובות כ"ד ע"ב ריע חזקייהו שהיו מיחסים אותם אחרי בני ברזילי שהיו ישראל ע"ש, וע"פ כל הנ"ל היא מין חזקה דחדית לה ר' יוסי רק מקראי דהכא, ומהאי טעמא גופה איצטריך ליה לאשמעינן דאפ"ה גם היא גדולה משום דשם חזקה עלה.

יוד ח'

וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה, בירושלמי פאה פ"ה ה"א ובשקלים פ"א ה"ב יליף מהאי קרא דהפקר ב"ד הפקר, וכן פירש"י בסנהדרין ד"ה ע"א, ובמו"ק ט"ז ע"א כ' עוד דבכל דוכתי נפקא לן הפקר ב"ד מהאי קרא. וכן הרמב"ם בפכ"ד ה"ו מה' סנהדרין נקט פסוק זה למקור הדין דהפקר ב"ד הפקר ע"ש, ואע"ג דבבבלי גיטין ל"ו ויבמות פ"ט היא רק דעת ר' יצחק בילפותא זו, אבל ר' אלעזר יליף מאלה הנחלות וכן נקט הרשב"ם בב"ב קע"א ע"א ובחידושי הרשב"א לגיטין וביש"ש ליבמות כתבו דר"א עדיפא, משום דמר' יצחק לא הוה ידעינן אלא דיש כח ביד הב"ד להפקיר, משא"כ מאלה הנחלות שמעינן דגם להחליט ביד אחרים יכולים. מ"מ הלא חזינן דבירושלמי וברש"י ורמב"ם נקטו עיקר הילפותא מהך דהכא כנ"ל.

ואין להקשות הלא כתוב זה מורה רק היכא דמתפקר בבי דינא כהא דכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים וכדמשמע נמי סוגיא דמו"ק ט"ז ע"א די"ל דכל היכא דאתינן להפקר ב"ד. הלא לא יפקירו ב"ד ממון ישראל לחנם אלא להעמיד הדין או הדת על תילו, כעין דאמרינן בגיטין שם דהלל תיקן פרוזבול מפני שנמנעו העם מלהלוות כו', וכן באפקעינהו. רבנן לקידושין מיניה דרש"י פי' ביבמות ד"צ ובכ"מ דהכסף הוא הפקר ב"ד. וכמ"כ גם במו"ק שם דפקר בבי דינא הוא ג"כ התכלית להעמיד על הדת והדין. ומשו"ה אין לחלק בזה.

תוכן העניינים

אור הישר (תנך)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה