אור הישר על עבודה זרה· הרב שמואל יצחק הילמן
דף לד:
הני פורצני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי ע' בת' הרשב"א סי' מ"ד.
שם מורייס אומן מותר כו', ע' תשבץ ח"א סי' פ"ח.
שם מאי איריא רוב עגלים אפילו מיעוט נמי דהא סי' ו' ובחאה"ע סי' רע"ב.
שם ומיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ, ע' בת' הגרע"א סי' ס"ב וסי' קצ"ח.
שם באומר בגמר זביחה הוא עובדה, נראה דהאי באומר הוא דוקא, והאי בגמר זביחה לאו דוקא, משום דאע"ג דהכא איירי בשחיטה לעכו"ם, אולם לפ"מ דקי"ל בחולין ל"ט ע"א דילפינן חוץ מפנים ומחשבה, דקדשים הוא דוקא בהוצאת דיבור בפה כדפירש"י במנחות ד"ב ע"ב והארכתי בזה בכ"מ, משו"ה דייק הש"ס הכא באומר, ותיבות בגמר זביחה לאו דוקא. דאע"ג דרש"י פי' הכא דאוקימתא זו היא לרשב"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל כבר כתבו התוס' בזבחים כ"ט ע"ב ד"ה מחלוקת, דמאן דס"ל הכי אין הכוונה לבסוף דוקא אלא ברוב סימנין:
וע' רש"י ב"ק ע"ב ע"א ד"ה כגון ששחט.
שם אב"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה כו' עמש"כ עה"ג ונשאר בצע"ג וע"ע בנוב"י מ"ת חי"ד סי' ע"ח.
שם בשרו אסור הא פרשו מותרת, ע' בת' משיב דבר ח"ב סי' נ"ח.
רש"י ד"ה אבטא. חמת מעור עב כו' והוי כמכניסו לקיום כו', ע' בת' הריב"ש סי' רי"ח.
רש"י ד"ה באומר בגמר זביחה ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ר"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ע"כ, והנה ע"פ חידושא דרש"י דר"ל לטעמיה דסבר הכי, לפ"ז י"ל דרבא נמי לשיטתו דאוקי בכתובות ל"ד ע"א ובב"ק ע"א ע"ב באומר בגמר זביחה הוא עובדה, משום דגם איהו ס"ל כר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף כדכ' התוס' בזבחים ד"ל ע"א בד"ה סימן ושם ע"ב ד"ה כזית ובפסחים נ"ט סע"ב.
אמנם קשה מהא דחולין ד"מ ע"א דאמר עולא א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כו', עד דמסקינן באומר בגמר זביחה הוא עובדה, ואע"ג דר'. יוחנן הוא ניהו בר פלוגתא דר"ל בחולין כ"ט ע"ב דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וצע"ק, ועמש"כ בחידושי לחולין שם.
תוד"ה מורייס. והא דפליגי ר"מ ורבנן במתניתין במורייס לענין איה"נ היינו משל בעלי בתים א"נ מיירי אחר פעם ראשון ושני כו', ע' מהרש"א ובלחם סתרים ובס' חזקה רבה הא"ח סי' ע"ח.
תוד"ה אי אמרת. כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא כין דאיכא רובא וחזקה להיתר כו' ע' נובי"ת חאה"ע סי' קל"ט ובת' עין יצחק ח"ב סי' א'.
תוד"ה מפני שמעמידין בקיבת עגלי עכו"ם, נראה דר' יהושע לא היה מתכוין כי אם לדחותו דהא ר' יהושע לא חייש למיעוט כו' ע"כ, הנה לבד זה הא בלא"ה הו"ל רק ספק בדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, והתוס' לא פירושו מה היה עצם הטעם של האיסור. ומבואר הוא בת' הרשב"א ח"ד סי' ק' דעילה מצאו להתרחק מהן ועשו ספיקן כודאן כו' ע"ש.