אור הישר על סוטה· הרב שמואל יצחק הילמן
דף מה.
ויצאו הן ולא שלוחיהן ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה, הנה בתוס' ערכין ד"ב ד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו הי"ל הגרסא ומדדו ולא שלוחם וכן מועתק במל"מ פ"ג ה"ט מה' עבדים וע"ש רפ"ט מה' רוצח ובמש"כ בחידושי לערכין שם.
שם דתניא ושכחת עומר בשדה פרט לטמון דברי ר"י וחכ"א בשדה לרבות את הטמון, ופירש"י לר' יהודא משמע בשדה על פני השדה ולרבנן משמע בתוך השדה ע"כ, ולכאורה יל"ד דבב"ק ד"ס ע"א איפכא שמעינן להו בדרשתם דקרא כי תצא אש, דהתם נמי כתיב או השדה ובכ"ז מחייב ר' יהודא התם אנזקי טמון באש ורבנן פטרי, וביותר תקשה לר' יהודא דמה הכא דכתיב בשדה דהיה מקום לפרש בתוך השדה ולרבות טמון כרבנן, ואפ"ה מפרש ר"י על פני השדה ולאפוקי טמון, מכש"כ התם דכתיב השדה בודאי הו"ל למידרש ע"פ השדה בגלוי דוקא ולאפוקי טמון, ואפ"ה מחייב ר"י התם על נזקי טמון.
וי"ל דשדה דכתיב גבי שכחה בע"כ הוא נסמך אל העומר השכוח בה, וכיון דעיקר קרא קאי על הדבר שהוא בתוך השדה, בזה יש מקום לר"י ולרבנן לפלוגי באיזה אופן מתייחס הדבר הזה אל השדה. אי בגלוי או אפילו בטמון עד דמתפרש להו מדרשת הכתוב. משא"כ התם דעצם תיבת השדה אתא ללחכה נירו וסכסכה אבניו דהוא גוף השדה. והדבר המונח בשדה ביאר הכתוב בתיבת קמה, ולהכי לרבנן דנפק"ל מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ממועט טמון, אבל ר' יהודא לא מייתר ליה האי קרא למעט טמון דאיצטריך ליה לכל בעלי קומה הם בעלי חיים ואילנות. וממילא מחייב אטמון, וע' רש"י ב"ק ד"ה סוף ע"ב.
שם בעי ר' ירמיה צפו עומרין לתוך שדהו מהו אויר שדה כשדה דמי או לאו כשדה דמי, ע' בת' דבר אברהם סי' וי"ו.
שם שני חללים זה ע"ג זה מהיכן הוא מודד כו', ע' בס' נר אהרן סי' ה'.