אור הישר על נדה· הרב שמואל יצחק הילמן
דף מט:
רש"י ד"ה לאתויי סומא באחת מעיניו דכשר להעיד ואינו כשר לדון אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה ע"כ, וכ"כ הרמב"ם ספ"ט מה' עדות, הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או דאה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד, וכ' שם הכ"מ הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא עכ"ל. ובהגה"ה שם הביא דברי רש"י אלו ע"ש, אכן דברי רש"י ורמב"ם היא תוספתא מפורשת בשבועות פ"ג, דהכי תניא התם או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה ע"ש.
והנה מש"כ הרמב"ם אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין. הוא פשוט, כיון דפסלותן הוא מצד גזה"כ בודאי דהכתוב מדבר באלו שמכירין את הקול כו', דאל"ה פשיטא אף אם שמעו המעשה וידעו מה היתה, אבל כיון דאין יודעין מי היה, מה יועיל עדותן ול"ל קרא, ובע"כ כשמכירין את קול האנשים ובכ"ז פסלינהו רחמנא, אמנם זהו גופה טעמא בעי לכאורה, הרי בגיטין כ"ג ע"א אמרינן דכל היתר סומא באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה הוא מטעם טביעת עינא דקלא וכן לענין השבת אבידה בסימנין דהוא ג"כ דאורייתא, אמרינן בחולין צ"ו ע"א דטביעת עינא עדיפא מסימנין ע"ש, ומ"ש דהכא לא מהני טביעת עינא דקלא.
ונלע"ד בטעם הדבר דראיית האדם פועלת על הבנת הדבר לאשורו, ואם בעיניו לא ראה אע"פ דבאזניו שמע, מ"מ לא נחית כ"כ לעומק הענין. וביותר מצינו אפילו גבי קבלת הלכה מרבו דעיקרו תלוי בשמיעה, ובכ"ז הטילו קצת דופי בשמעתא דרב ששת מפני שהיה סומא ולא ראה את פני רבו בשעה ששמע הלכה זו ממנו כדאמרו בירושלמי שקלים ספ"ב ובכ"מ, ומכש"כ במעשה הדרושה ראיית עינים, בודאי שאינה מספקת מה ששמע רק באזניו כנלע"ד.
תוד"ה יש בו עצם ותימא להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם כו'. ע' אור שמח פ"ב ה"ז מטומאת מת.
תוד"ה חדא לאתויי גר. וגם רב יהודא האיך בררו לדיין וי"ל דקבלו עליהם החולץ והחולצת דבדיני ממונות הוה כשר ולחליצה מיפסל כו', ע' סנהדרין ל"ו ע"ב תוד"ה חדא וברא"ש פ' מצות חליצה סי' ב'.