אור הישר על נדה· הרב שמואל יצחק הילמן
בעזהי"ת הדרן לש"ס
שילהי נדה גרסינן א"ל רב שמעיה לר' אבא אימא ביממא תיהוי זבה בליליא תיהוי נדה א"ל עלך א"ק על נדתה סמוך לנדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות.
א) והנה התוס' הקשו אסמיכות דתנא דבי אליהו דאין לו שום שייכות להא דלעיל ותירצו שהוא לסיום דבר טוב, ובת' באר שבע דפוס ווארשא דף קי"א ע"א הקשה על דבריהם מהא דמגילה כ"ח ע"ב גבי חומרא דר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפות דם כחרדל כו' והתם נמי לא פגע ולא נגע כלל לענין שלפני זה והתם לא שייך האי טעמא כדי לסיים בדבר הטוב כן אי בשביל דבר טוב הו"ל לסיים הכא ת"ח מרבים שלום בעולם כדרגיל בכמה מסכתות ולכן כתב עפ"מ דתנן ספ"ג דאבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות ופירשו. המפרשים הן הן גופי הלכות עיקר תורה שבע"פ שמקבלין עליה שכר וכדי שלא יחשוב אדם כיון שאלו הלכות נקראים גופי הלכות שלא ישנה אלא דוקא אלו לכן קבע מסדר הגמרא האי תנא דבי אליהו הכא ובמגילה אחרי הלכות נדה דוקא לאשמעינן כל השונה הלכות אע"ג שאינן גופי הלכות מובטח לו שהוא בן העוה"ב כו' ע"ש.
ולע"ד בלתי מובן קושית הב"ש מהא דמגילה, הלא התם סמיך ליה אהא דמייתי למתניתין ודאשתמש בתנא חלף ומפרש זה המשתמש במי ששונה הלכות ומספר והולך עובדא דר"ל איך שהשתמש בשוגג במי ששונה הלכות ומשו"ה א"ל ר"ל גמור מיני הא מילתא דאר"י בנות ישראל החמירו ע"ע כו' ועלה מייתי הא דתדב"א כל השונה הלכות כו' ע"ש, ולפ"ז שפיר יש לו קשר לשלפניו, ומש"כ בשם המפרשים דקינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות עיקר תורה שבע"פ שמקבלין עליה שכר ג"ז בלתי מובן לע"ד הלא לבד מש"א בעירובין ס"ד ע"א כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה, ואיך נופל לאמר ע"ז גופי הלכות, ולענין פירושם דקבול שכר הלא שנינו דאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.
ב) והנה בביאור משנתינו דקינין ופתחי נדה האריכו המפרשים ע"ש, ולעד"נ בשנקדים הא דאמרינן לעיל ס"ו ע"א התקין רבי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא שנים תשב ששה והן שלש תשב שבעה נקיים ופירש"י בשדות מקום שאין בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נדה ומתי הן ימי זוב ע"ש, ולפי גרסת הרי"ף והר"ן בפ"ב דשבועות בסוודית, דמשמע שהוא שם מקום. קשה מדוע דוקא התם איצטריך ליה לרבי לתקן האי תקנתא, ונלע"ד דנחיצת התקנה היתה דכל זמן שביהמ"ק היה קיים היו מוכרחות כל הנשים לדעת בדיוק זמן פתחי נדותן וזיבתן משום הקרבת קיני זבות, וממילא היו נשמרות להן ימי נדה לחוד וימי זיבה לחוד לענין שומרת יום כנגד יום שהוא רק בי"א יום שבין נדה לנדה ובאם ראתה שלשה ימים רצופין ידעה למנות ז"נ ולהביא קיני זיבה, ובודאי תיכף אחר החורבן היו זהירות בחשבונן כפי שהיו רגילות.
והנה ראב"ע היה בן י"ד או ט"ו שנה כשחרב הבית כדכ' התוס' בשבת נ"ד ובביצה כ"ג וביומא ס"ו ובע"ז י"ג ובבכורות נ"ג, וכשהיה בן י"ח מינוהו נשיא כדאמרינן בברכות כ"ח ע"א ור"א חסמא היה תלמידו של ראב"ע כדאמרינן בחגיגה ד"ג, ולפי שהיה שנים אחדות אחר החורבן ובהעדר הקרבנות זיבה הרי יוכל להתמוטט חשבון פתחי נדות וזבות, ולכן מצא ר"א חסמא אז לנחוץ לאמר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות תקופות וגימטראות פרפראות להכמה. כוונתו למען ידעו להזהר בחשבונן, דזה אינו דומה לתקופות וגמטראת שהן רק פרפראות לחכמה, משא"כ קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות הנוגע למקור טהרה וקדושת הישראלי, ואע"ג דלר"ע ילפינן אחד עשר יום שבין נדה לנדה מקראי, אבל לפ"מ דהוא היה תלמידו של ראב"ע כנ"ל ולדידיה הוא הלמ"מ כדאמרינן בסוגיין להכי קאמר גופי הלכות, ואע"פ דלשעתו היה לו להזכיר רק פתחי נדה מ"מ הזכיר נמי קינין משום תקותם מהרה יבנה ביהמ"ק כדחששו ריב"ז וכל תנאי דורו, ועפ"ז מדוייק מש"א פתחי נדה, ולא אמר קינין ונדה משום דלא נסיב בזה על כלליות דיני נדה אלא על פתחי נדה למטרת שמירת החשבון של נדה וזבה ביחד, מחשבון פתחי נדה נשמר חשבון זיבה ממילא.
ג) והנה דורו של רבי היה קודם שהחמירו על עצמן לישב שבעה נקיים כדפירשו רש"י ורשב"ם בפסחים קי"ב ע"ב גבי הא דצוה ר' ישמעאל ב"ר יוסי לרבי אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשונה ואמר רב עלה ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעין פתוח דילמא משכה זיבה ע"ש ואז הלא עברו שנים שלשה דורות מזמן החורבן וע' תוס' שבת ק"נ ע"א ד"ה וריב"ק ב"ב קי"ג ע"א ד"ה ומטו בכורות נ"ח ע"א ד"ה חוץ, ואפשר שהיה מורגש קצת או הרבה שחשבון נדה וזיבה נחלש קצת אצל נשי ההמון, באמרן כי אין נ"מ לאחר החורבן לענין קרבן זיבה כנ"ל, ולפ"ז עלול הדבר לבוא שגם בימי נדתה תהיה שומרת רק יום כנגד יום ולכן מצא בדורו לעשות תקנה כללית, וזמש"א התקין רבי בשדות (אפשר שהיא ג"כ מליצה בשביל שהיה הזמן שאחר החורבן כדכתיב ציון שדה תחרש) ראתה יום אחד תשב ששה והוא, כדין תורה דשמא בימי נדה הוא, שנים תשב ששה והן, לחומרא שמא ראשון סוף זוב ושני תחילת נדה וצריכה עוד ששה, שלשה תשב שבעה נקיים כדין זבה, ומעתה לא תצטרך עוד לשמור פתח נדותה.
והנה רבינו הקדוש תיקן תקנה זו כמו בכמה דורות שראו גדולי הדור לעשות תקנות לסייגים וגדרים כפי נחיצות הזמן לבני דורם כמו יהושע ועזרא דס"פ מרובה ושלמה דעירובין כ"א ע"ב ותקנת פרוסבול דהלל בגיטין ל"ו וכה"ג בשבת ד"ס ועירובין מ"ה ודוכתי טובא, שמצאו חכמי ישראל נחוץ לפניהם לעשות תקנות, והרשות בידם ע"פ דין תורה כדתניא ביבמות ד"צ ע"ב אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לה כו', הלא חזינן דלמודר מילתא מותר לעבור על אחת ממצות שבתורה אפילו בקום עשה. וכן אמר באב"י התם שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו' לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו כו' וע' במיוחסות להרמב"ן סי' רמ"ד ובת' שבות יעקב ח"ג סי' צ"ז.
וע"פ דרך זה והיה מובן לנו הא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, דלכאורה מה הכריחם לשנות תיבת הליכות להלכות ומהיכן מוכח מזה דהוא בן העוה"ב, אמנם תיבת עולם נמצא בכתוב בשני אופנים האחד הוא ענין תבל, והשני הוא ענין נצחי, והשתא לפ"מ דכתיב הליכות עולם לו ופי' רש"י ורד"ק מהלכו של עולם לו, ולפ"ז יהיה פירושו דתהלוכות התבל והנהגתו שלו הוא ע"ש, ועפ"ז היה אפשר להסמיך התקנות של חכמי הדורות כנ"ל ג"כ אהאי קרא שבכל הדורות יעשו החכמים תקנות להחזקת התורה והיהדות לפי הליכות עולם, אם רק שתהיה כוונתם רצויה לו להשי"ת, ובאמת אם רק כל אחד מחכמי דורות האחרונים היו חושבים שהותרה הרצועה חלילה לעשות תקנות אף אם:
יעברו על דברי תורה בקום ועשה אם אך תתאים התקנה לפי הליכות עולם כל אחד בדורו וכל יחיד היה עושה לפי שכלו מקומו ושעתו, הרי אין לך הריסה גדולה מזו כפי שהורה לנו הנסיון בדורות האחרונים ממסכנ"י התקנות, לכן דוקא הכא במקום חתימת התלמוד מצאו מסדרי הש"ס מקומם לקבוע הא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב. ומפרשי אל תקרי הליכות, דבזה אפשר לפרש מנהג התבל, אלא הלכות ופירש"י משנה וברייתא הלכה למשה מסיני ע"ש, פי' דזה עיקר תורה שבע"פ ומינה לא תזוע, ומאחר דקרינן הלכות עולם, יהיה פירושו של עולם, ענין נצחי, ותתפרש נמי עולם לו אל האדם ואז שפיר מרומז בזה שהוא בן העוה"ב.
ד) והנה על קושיא דרב שמעיה בסוגיין אימא ביממא תיהוי זבה בליליא תיהוי נדה פירש"י משום דכתיב ימים והקשה בס' עולת שמואל איך יעלה על דעתנו לאמר דמשום דכתיב ימים הוא דוקא ימים ולא לילות הלא גבי נדה נמי כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ואפ"ה טמאה אף בלילות, וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ומ"מ גם בלילה עובר בב"י, וכן באכילת חמץ שבעת ימים תאכלו מצות והוא אף בלילה ע"ש, ולכאורה היה נראה לאמר דקושית הש"ס הכא היא אליבא דראב"ע דהכא, ואיהו הלא ס"ל ספ"ק דברכות ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, משמע דלדידיה דוקא כל מרבה לילות אבל ימי הוא ימים דוקא אכן אנן פסקינן כחכמים בברכות שם דדרשי ימי חייך העוה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח, אולא ז"א דלפ"ז צריכינן לאמר דס"ל לראב"ע דכל היכא דכתיב ימים כנ"ל לא הויין לילות בכלל, וזה ודאי אינו דלא אשתמט ליה לראב"ע לפלוגי באיזה מכל הנ"ל במשנה או בברייתא, ועוד דהכא בע"כ הקושיא הוא אליבא דר"ע דהא מסקינן דלראב"ע הלכתא, ועל הלמ"מ לא נוכל להקשות דיוכל היות דכן היתה ההלכה דגם בלילה הויא זבה, וכל הקושיא היא אליבא דר"ע כיון דיליף מקראי נופל להקשות למסבר קראי דילמא רק ביממא משום דכתיב ימים.
ה) לכן נלע"ד להניח בזה כלל חדש דיש הבדל בין דבר שאפשרות פעולתו תוכל להמשך בתמידיות ביום ובלילה או דין תורה שתוכל לחול עליו ביום ובלילה באין הפוגות, לדבר שפעולתו בשלימותה נעשתה בזמן קצר משעות היום או משעות הלילה, ולפ"ז חילוק גדול ביניהם דימים דכתיבין בנדה ובבל יראה דינים אלו בלתי דרושים כלל לשום פעולה ויוכלו להמשך ביום ובלילה ואחרי דכתיב בהו שבעת ימים גם הלילות בכלל. וכן בסוכות תשבו שבעת ימים דאשכחן כזה מקרא מלא במילואים ס"פ צו ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה שבעת ימים, הלא העידה תוה"ק דאע"ג דכתיב תשבו מ"מ תהיה ההמשכה אף בלילות וממילא כמ"כ תשבו שבעת ימים דכתיב גבי סוכה תחול ג"כ ישיבתה אף בלילות משום אפשרות ההמשכה.
משא"כ גבי זבה דכתיב ימים רבים ודרשינן בתו"כ ימים שנים רבים שלשה ומן הנמנע הוא שתהא שופעת דם שלשה ימים ולילות באין הפוגות כדפירש"י כעין זה לעיל ד"י ע"ב בד"ה אלא כפוסקת ע"ש, ובע"כ שהמשך פעולת הזיבה היא בזמן קצר משעות היום או משעות הלילה וכתיב ימים ולכן שפיר יש בזה סברא לאמר דהפעולה צריכה להעשות משעות הימים, וכן בזכרון דיצ"מ דכתיב למען תזכור את יום צאתך מאר"מ כל ימי חייך, דאין סברא לאמר שכוונת התורה שזכרון יצ"מ יהיה על שפתיו בכל ימי חייו ביום ובלילה בלא הפסק הכוונה פעם או פעמים מידו יום ביומו ובכל פעם יומשך הזכרון שעה קטנה ובכ"ז כתיב ימי חייך ומשו"ה סברא לאמר דזו השעה היא משעות היום לולא דכתיב כל לרבות הלילות וכמ"כ בהא דכתיב בפ' תצוה כ"ט ל' שבעת ימים ילבשם הכהן שמבואר ברמב"ם פ"ד הי"ג מכלי המקדש שלובש השמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום כו' ע"ש, הרי דמשום שהיא פעולה קלה של הלבשה והפשטה הונח על זה לשון שבעת ימים באופן דקאי על משך של שעות היום ולאפוקי דלילה.
ובזה מובן דברי רבינו האי גאון ה שהביא הרשב"א בחידושיו לברכות ט"ו ע"ב וז"ל דלא קיי"ל כר"ג אלא אנינות לילה דאורייתא ואע"ג דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים לילות בכלל ע"ש, (והוא עפ"ד הירושלמי המובא בתוס' מו"ק ד"כ ע"א וכ"ה בתנחומא ס"פ ויחי דילפי אבילות ז' ימים מהאי קרא ודלא כשיטת הבבלי במו"ק שם) ועכ"פ הוא כמש"כ כיון דאבילות תוכל להתקיים ביום ובלילה באין הפסק משו"ה אע"ג דכתיב ימים גם לילות בכלל.
כן עצם קושית הגאון בעל עולת שמואל בלתי מובן שהק' דמשום דבנדה כתיב ימים ואפ"ה טמאה גם. בלילה ומשו"ה גם ימים דכתיב גבי זיבה תהיה ג"כ בלילה, דלע"ד חילוק גדול ביניהם, דהא ספירת ימים דזבה הכוונה על ספירות דראייתה באותן הימים, ומשום דגבי זב תלה הכתוב בראיות שאפילו הוא רואה שלש פעמים ביום אחד הוא זב להכי אשמעינן קרא דבזבה תלוי בימים, היינו שהשלש ראיות תהיינה דוקא בשלשה ימים רצופים כדאמרינן כ"ד ע"א, ואותן ספירות הן למטרת טבילתה וטהרתה, דהא אהא דתנן במגילה ד"כ ע"א דטבילת זבה הוא משתנץ החמה, ביארו בגמרא שם כיון דבעיא ספירה ספירה ביממא הוא ופירש"י דכתיב וספרה לה ז' ימים ע"ש וכיון דימים דכתיב גבי ספירתה הוא לעיכובא דדוקא ביום, א"כ סברא לאמר דגם תיבות ימים רבים דכתיב גבי ראייתה יהיו ג"ב דוקא ביום, לפ"מ דחז"ל עשו גם לטבילתה עם ספירתה חטיבה מיוחדת, מכש"כ ראייתה עם ספירתה, משא"כ גבי נדה דליכא ספירה כדפריך הש"ס לעיל ס"ט ע"א נדת ספירה למה לה ע"ש ואדרבה בפסחים ד"צ סוף ע"ב ילפינן מהאי קרא גופיה דשבעת ימים תהיה בנדתה דתהא בנדתה כל שבעה ומשו"ה טבילתה דוקא בלילה ע"ש וא"כ הלא נהפוך הוא דקרא זה מורה על טבילת לילה ולא על פעולה דיממא, ולפ"ז שפיר פריך רב שמעיה אימא ביממא תיהוי זבה בליליא תיהוי נדה.
ו) ומעתה מה נכבד היום דדרשינן בפ"ק דפסחים ד"ד ע"ב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור ואימא לרבות לילי ט"ז לביעור דסד"א ימים כתיב ימים אין לילות לא קמ"ל אפילו לילות ההוא לא איצטריכא ליה דהא איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה כו' וכתיב ביה במצה בערב תאכלו מצות ואימא לרבות ליל י"ד לביעור ביום כתיב ע"ש, אלמא דמדכתיב ביום לא נוכל לרבות ליל י"ד, וכן השבתת שאור ואכילת חמץ דהוא אף בלילה ידעינן רק משום דגמרינן מהיקישא לאכילת- מצה, ולולא ההיקש ה"א דמדכתיב ימים הוא דוקא ימים ולא לילות ולא גמרינן מנדה דאפילו לילות דאל"כ אמאי איצטריך היקישא, וע"כ הטעם בזה משום דהשבתת שאור ואכילת חמץ וביעור:
חמץ כולם הם דברים שפעולתם תוכל להעשות בשעה קטנה וכתיב בהו ביום או ימים ולהכי יש להו מקום בדעת תורה דפעולתן הן משעות היום.
ואלה"ק מאכילת מצה דכתיב בפ' בא שבעת ימים מצות תאכלו. הלא כתיב ימים ופעולה זו דאכילה תוכל להעשות בשעה קלה ואפ"ה נוהגת אף בלילה, דז"א משום דבאכילת מצה דרשינן בפסחים ק"כ ע"א מדכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות ופירש"י שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות ע"ש, ולהכי אין אנו מברכין על אכילת מצה רק בלילה ראשונה כדנפק"ל התם מבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ולא נשאר לנו בזה רק איסור דאכילת חמץ כל שבעה, ואיסור זה יוכל להמשך ביום ובלילה כמו איסור נדה וכנ"ל.
ז) ולפמש"כ נהירין לנו שבילי דהש"ס ר"פ לולב וערבה אהא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון דר"א דס"ל לולב וכל מכשירין דוחין את השבת, דריש ביום ואפילו בשבת ורבנן ביום ולא בלילה ור"א ביום ולא בלילה מנ"ל נפק"ל מושמחתם לפני ה"א שבעת ימים ולא לילות ורבנן אי מהתם הוה אמינא לילף ימים ימים מסוכה מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן כו' וסוכה גופה מנלן דת"ר בסוכות תשבו שבעת ימים ואפילו לילות או אינו אלא ימים ולא לילות ודין הוא נאמר כאן ימים ונאמר בלולב ימים מה להלן ימים ולא לילות אף כאן כו' או כלך לדרך זו נאמר כאן ימים ונאמר במילואים ימים מה להלן ואפילו לילות אף כאן כו' נראה למי דומה דנין דבר שמצותו כל היום ואל יוכיח דבר שמצותו שעה אחת או כלך לדרך זו דנין דבר שמצותו לדורות מדבר שמצותו לדורות ואל יוכיח מילואים שאין נוהגין לדורות תשבו לגז"ש מה במילואים ואפילו לילות אף בסוכה ואפילו לילות ע"כ, ומעתה נחקרה ונשובה להבין מש"א בגמרא דלא נוכל למילף ימים דסוכה מימים דלולב משום דסוכה מצותו כל היום ולולב מצותו שעה אחת, הלא לכאורה מאי נ"מ סוף סוף שתיהן מצות דאורייתא ובשתיהן כתיב ימים ומדוע לא נלפינהו מהדדי, ובע"כ דרק לפמש"כ הדברים מאירים דלפ"מ דנטילת לולב נעשתה פעולת מצותה בשעה קלה כדפירש"י שם מ"ג ריש ע"ב שלא נאמר בו אלא לקיחה ע"ש, וה"נ אמרינן שם מ"ב ריש ע"א מדאגבהיה נפיק ביה, וכתיב ביה ימים לרבנן ויום לר"א לכן אמרינן דודאי שעה זו היא משעות היום ולא נוכל למילף מינה סוכה ומשו"ה כדאי יותר למילף ימים דסוכה מימים דמלואים דהתם כתיב בהדיא ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה שבעת ימים, דבסוכה נמי נמצאת אפשרות מצותה להיות נמשכת בתמידיות ביום ובלילה, ובזה מתורץ מה דהתוס' שם מ"ג סוף ע"א נשארו בקושיא על לשון הש"ס דאמרו נראה למי דומה ע"ש.
ובכלל בלתי מובן קושית הגאון הנ"ל ז"ל. האם רב שמעיה המציא דבר חדש דמשום דכתיב ימים תהיה פירושו דוקא ביום, הלא מלבד מה שהבאתי כמה כתובים דכתיב ימים וחכמי הש"ס מיעטו בשביל זה הלילות, הרי גם ריה"ג בעירובין צ"ו ע"א ובמנחות ל"ו ע"ב דס"ל דהאי ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה קאי על תפילין דריש נמי ימים ולא לילות, ומדוע הקשה רק על רב שמעיה ולא על התנאים וסתמא דגמרא שהחליטו דימים דקראי בכמה מקומות הם ימים דוקא.
ח) אמנם קשה הלא אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו כדאמרינן בפסחים ס"ו ע"א, ומדה זו היא הלמ"מ כמו לרש"י כן לתוס' בסוכה ל"א ע"א, א"כ כמו דבירושלמי ילפו בגז"ש נאמר כאן תשבו ונאמר להלן ופתח אה"מ תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה ישיבה שנאמרה להלן עשה בה את הלילות כבימים אך ישיבה האמורה כאן עשה בה לילות כבימים, ומובא בתוס' סוכה כ"ז ע"א ד"ה תשבו ע"ש, ובבבלי גופה דמ"ג שם מסקינן תשבו תשבו לגז"ש נאמר כאן תשבו ונאמר במילואים תשבו מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לגלות ע"ש, וגם אכילת שלמי שמחה בלילות ילפינן מהא דסוכה כדפירש"י בסוכה מ"ח ע"א ד"ה לרבות ע"ש:
ולפ"ז מה מקום לכל השקלא וטריא בסוכה שם דנילף מלולב דימים ולא לילות, הלא א"כ הוא כנגד הגז"ש שקבלו מסיני, וע"כ צ"ל דלהירושלמי היתה גז"ש זו דתשבו תשבו מקובלת בהחלט ולהבבלי היתה כמסופקת קצת עד שמתוך פלפולם הוציאו דגז"ש זו מוחלטת היא, וגדולה מזו אשכחן בשבת צ"ז ע"א דר' יהודא בן בתירא לא גמיר הגז"ש מה דגמיר ר"ע, ואפילו לקבל קבלה זו מר"ע שהוא קבלה מרבו ג"כ לא רצה משום שהיה להם בקבלה מנין גז"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה כמש"כ התוס' שם בשם ר"ת.
וכה"ג אשכחן בדין ח"נ צרורות דאמרינן בב"ק ד"ג ע"ב דהלכתא גמירי לה וכן הוא נמי סתמא דמתניתין ר"פ כיצד הרגל כדפירש"י שם, ואפ"ה פליג סומכוס בברייתא שם וס"ל דצרורות נ"ש משלם, ובע"כ משום דלא קבל ה הלכה זו מרבו.
ט) עוד ראיתי בעולת שמואל שם שהקשה מדוע צריך הגז"ש דתשבו תשבו בסוכה שם ולא יליף מאכילת חמץ ומהשבתת שאור דנוהג לדורות ומצותו כל היום והוא לגמרי כמו סוכה ומה התם אף לילות ה"נ סוכה ג"כ בלילה ונשאר בצ"ע ע"ש, ולפי דבריו ושיטתו הוה מצי להקשות דנילף נמי מנדה דגם בדידה כתיב ימים ולדורות ומצותה כל היום.
אבל לע"ד חילוק גדול הוא בין מצוה דשב ואל תעשה למצוה דקום ועשה, דאפילו אם בשתיהן חסרה לנו ההכרעה מ"מ לא דמיין להדדי, דאכילת חמץ והשבתת שאור ונדה דאיסורא רכיב עליה בשב וא"ת וכשבא לשאול בלילה אם גם אז האיסור עליו, הלא אם אין לנו מקור נאמן מן התורה למניעת האיסור מאיזה טעם נתירנו, משא"כ סוכה שהיא בקום ועשה והוא בא לשאול בלילה אם אז ג"כ חייב בסוכה ואין לנו מקור נאמן לחייבו מאיזה טעם נחייבנו, ומשו"ה על קיום מצות סוכה בלילה היה נחוץ לנו הגז"ש דתשבו תשבו, דוגמא לזה אשכחן בנזיר ד"ח ע"א בין להטיל עליו נזירות מספק ובין לסלק ממנו הנזירות שהיתה עליו ע"ש.
י) כן על תירוצא דר' אבא בסוגיין עלך א"ק על נדתה סמוך לנדתה סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה הקשה בס' הנ"ל מהא דפסחים ס"ג גבי שוחט את הפסח על החמץ דרשב"ל ס"ל עד שיהא עמו בעזרה ור"י סבר אע"פ שאין עמו בעזרה ופלוגתתם לחד לישנא דלר"ל בעינן על בסמוך ולר"י ל"ב על בסמוך ולחד לישנא פליגי בהתראת ספק דלהכי ס"ל לר"ל דעד שיהא החמץ בעזרה דאל"כ הו"ל הת"ס אבל על בסמוך לא בעי והשתא לפ"מ דמרבינן הכא מקרא לילות משום דעל היינו בסמוך הלא תקשה לר' יוחנן דלא בעינן על בסמוך ולחד לישנא גם לר"ל ל"ב על בסמוך ע"ש.
והנה עצם פלוגתתם אי על הוא ממש או בסמוך אשכחן במשנה דמנחות צ"ו ע"א גבי טפחיים ריוח דבאמצע לחם הפנים, דאבא שאול סבר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחה"פ אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם הלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה, ובברייתא שם צ"ח ע"א יליף רבי על בסמוך מקרא דוסכות על הארון את הפרכת דפרכת מחיצה היא וקרי לה על ע"ש, ועפ"מ דאשכחן בכתוב לשון על שהוא ג"כ בסמוך מעתה מחולקים הם לסוגים שונים, יש על דבהכרח הוא על ממש, כמו גבי אורים ותומים והיו על לב אהרן ונשא אהרן את משפט ב"י על לבו, וגבי ציץ ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת והיה על מצח אהרן, על כנפי בגדיהם, וגבי סמיכה על ראש הפר על ראש האיל וכדומה. דשם בע"כ על ממש אליבא דכו"ע, וכן בקראי דועליו מטה מנשה וסכות על הארון את הפרכת דזה ודאי על בסמוך באין חולק, אולם ישנם דברים בתורה שהיה להם איזה סברא לאמר דעל הוא בסמוך כיון דאשכחן כן בלשון הכתוב כנ"ל. בזה פליגי כגון גבי כבשי עצרת דכתיב על לחם הביכורים ומספקא לן במנחות ס"ב ע"א אי כבשים ע"ג להם או לחם ע"ג כבשים וקאמר רבי עלה מניח זה בצד זה ומניף ופריך והא בעינן על ומשני רבי לטעמיה דאמר על בסמוך וכן בסוטה ל"ז ע"א דמספקא להו בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים דאמר רבי אלו ואלו למטה הן עומדין הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כלפי הר עיבל ופתחו בקללה מאי על על בסמוך וע"ש תוד"ה מאי על ובפסחים ס"ג ע"ב ד"ה לא אמרינן וכה"ג פליגי בירושלמי פסחים פ"ז ה"א בקרא דראשו על כרעיו ועל קרבו ע"ש.
והנה בלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי ודאי לא שייך שתזהיר רחמנא שלא ישחוט את פסחו על חמצו ממש דבזולת אזהרה ג"כ לא יעשה שום אדם דבר כזה, רק דפליגי אי כוונת הכתוב שלא יהיה החמץ סמוך למקום שחיטת פסחו בעזרה או דאיסורא רכיב אגברא שלא ישחוט את הפסח כל זמן שיש חמץ ברשותו, אבל עכ"פ גם מאן דס"ל דהאי על הוא בסמוך הכוונה היא סמוך למקום חמצו דוגמא דעל ממש דאיירי במקום. משא"כ בעל נדתה דבסוגיין דנדתה היא ביום השביעי וזמן זיבתה מתחלת בליל שמיני ודבר המאוחר בזמן הוא בע"ב בסמוך, והשתא מה ענין זה לשוחט את הפסח על החמץ דשם איירי בסמוך למקום, כמו בכל פלוגתא דעל ממש ועל בסמוך דאיירי במקום.
והנה בירושלמי פסחים שם קאמר הכל מודים בעליו שהוא סמוך מה מפליגין בעל אבא שאול אומר על המערכה סמוך למערכה ורבנין אמרין על המערכה על גגה של מערכה אתיא דאבא שאול כר"ע ודרבנן כריה"ג ע"ש. ולמפש"כ גם התם צ"ל דלאו בכל תיבת על שנזכר במקרא פליגי אי על ממש או בסמוך רק היכא שיש סברא להסתפק בזה, וכדאמרינן במנחות כ"ו סע"ב אבעיא דר' יצחק נפחא אברין שסידרן בצדי המערכה מהו אליבא דמ"ד על ממש לא תיבעי לך דעל העצים כתיב כו'. ע"ש. הרי בהדיא דסתם על כהא דעל העצים הוא ממש אליבא דכו"ע. ונראה עוד להוסיף בזה דהיכא דמוכח דהאי על הוא בסמוך גם בזה לא פליגי דאל"ה מדוע לא פשטוה בירושלמי, שם מקרא דאנשי סדום נסבו על הבית הרי דלשון על הכתוב בפסוק הוא בסמוך ובע"כ משום דאין סברא בזה לאמר על ממש, דהא כתיב ויצא אליהם לוט הפתחה וילאו למצוא הפתח וגו'. ובהכרח דהאי על הוא בסמוך. וכל פלוגתתם היא רק היכא דיש פנים לכאן ולכאן כנ"ל.
י"א) והנה בתמיד ל"א ע"ב ילפינן עקידת יד ורגל דקרבנות מעקידת יצחק בן אברהם וכן בשחיטה דבעינן שיהיה בדבר התלוש מקרא דויקח את המאכלת כדאמר בחולין ט"ז ע"א. ומהאי קרא גופיה דרשו שיהיה כלי שרת כדאמרינן בזבחים צ"ז ע"ב ובמנחות פ"ב ע"ב וע' בתוס' שם ובר"פ איזהו מקומן ובחולין ד"ג ע"א ובמנחות צ"ו ע"ב ובסוכה ד"ה ע"א ובפסחים ס"ו ע"א, ועפ"ז הק' בקונטרס קומץ מנחה למנחת חינוך מצוה קל"ב מאי קמבע"ל במנחות כ"ו ע"ב באברים שסדרן בצידי המערכה אי על העצים הוא דוקא או אפילו סמוך לעצים כדאמרינן בעלמא על בסמוך אמאי לא יליף מעקידה דכתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. הרי דעל העצים הוא ממש ע"ש.
ולדעתי יפלא הלא כבר אמרו בירושלמי האין למדין מקודם מתן תורה ומובא בתוס' מו"ק ד"כ ע"א והארכתי בזה בחידושי לחולין ט"ז ע"א ושם פ"ה ע"א ע"ש. ואשכחן נמי בבבלי יומא כ"ח ע"ב דרב יוסף הקשה ואנן מאברהם ניקום ונגמור, וגם רבא דאהדר ליה תנא גמר מאברהם הוא רק בזריזין מקדימין למצות דלא אשכחן אלא באברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר אבל עצם דין מילה שהוא דוקא ביום זה ילפינן מקרא דביום השמיני ימול דכתיב בפ' תזריע ע"ש ועפ"ז י"ל דלא גמרינן מקודם מ"ת אלא דברים שלא נאמרו לאחר מ"ת כמו שחיטה בתלוש ובסכין ועקידת יד ורגל, משא"כ סדר המערכה דכתיבין בפ' קרבנות אין מקום להקשות דנילף מעקידה, וכל הספק במנחות שם הוא אליבא דמ"ד על בסמוך אי על העצים הוא נמי בסמוך א"ד דרשינן הקישא דומיא דעל המזבח מה התם ממש אף ה"נ ממש, ואפילו להביא הכרעה מהא דעקידה על הכתובים דלאחר מית ג"כ אי אפשר, דהתם היתה עצם המצוה על אברהם להעלות את יצחק על המזבח כשהוא חי ואין לזה שום שייכות עם סידור אברים של קרבנות למערכה, ומשנה שלימה שנינו בזבחים פ"ד ע"א עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד, ושם נ"ט ע"א פריך הש"ס אקרא דוזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח כו', ובמכילתא ס"פ יתרו תניא ומובא ברש"י עה"ת שם וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש ת"ל הבשר והדם על מזבח ה"א ואין שחיטה בראש המזבח ע"ש ואילו אברהם העלה את יצחק על המזבח לכתחילה כשהוא חי לשחטו ובע"כ בזה עשה רק לקיים מצות השי"ת והעלהו, ומהתם אין ללמוד למעשה הקרבנות דאחרי מ"ת כנ"ל.
והנה אהא דחלקתי לעיל בין על בסמוך דהכא לעל בסמוך דעלמא, מצאתי אח"כ בהעמק שאלה לשאילתות פ' תזריע סי' פ"ו אות ד' שהרכיב ג"כ פלוגתא דעל בסמוך דר"י ור"ל דפסחים שם דעל בסמוך דשילהי נדה ע"ש, ולפמש"כ אין להם שום קשר דבפסחים איירי סמוך במקום ובנדה איירי סמוך בזמן ובזה ליכא פלוגתא דכו"ע ס"ל דלא שייך בזה על ממש כנ"ל.
י"ב) והנה לפ"מ דבסוגיין אשכחן שני דינים נפרדים דנדה ודזבה, ומסקינן דשל נדה היא ל"ת הנמשכת גם בלילה ושל זבה דספירתה היא מ"ע דדינן ביום, ומעתה נתחיל מסכת ברכות דתנן מאימתי קורין את שמע בערבין כו' ופריך בגמרא מ"ש דתנן דערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא, ולכאורה תמוה הלא קיי"ל בכ"מ דהיום הולך אחר הלילה ומקרא מלא הוא ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והשתא דאית לן מ"ע של קבלת עול מלכות שמים פעמיים במעת לעת אחת ביום ואחת בלילה, הרי בודאי דהוה לן לאחשובי סדר קיומן בלילה והדר ביום, וכבר הרגישו בזה הראשונים ז"ל, ומשו"ה כתבו התוס' וז"ל ליתני דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחילה ע"ש, ודבריהם קשים להולמם דאין הנידון דומה לראיה, דכל מעשה הקרבנות הם דוקא ביום ולא בלילה כדילפינן במגילה ד"כ ע"ב מביום צוותו וע' זבחים י"ב ע"א תוד"ה יום, ושני התמידין ביחד מצוותן רק ביום דגם תמיד של בין הערבים הוא ביום כדתנן ר"פ תמיד נשחט, ומשו"ה שפיר כתב של בקר תחילה כפי סדר היום. דהוא בקר והדר בין הערבים שהוא שמונה שעות ומחצה ביום אח"כ, ולא מצי למכתב להיפוך את הכבש האחד תעשה בין הערבים ואת הכבש השני תעשה בבקר. דא"כ היה נחשב לן בין הערבים של יום האתמול ואנן בעינן תרווייהו בחד יומא וכסדרן, ולהכי מוכרח כשחשב סדר עבודת היום מהקרבת התמידין לחשוב של בקר תחילה. משא"כ גבי ק"ש דקריאתה דבלילה היא לילה ממש ודיום הוא יום ממש, א"כ שפיר קחשיב התנא ק"ש דליליא קודם. וממשנה השניה תני מאימתי קורין את שמע בשחרית דתרווייהו הן באותו המעל"ע והיום הולך אחר הלילה ומאי פריך ליתני דשחרית ברישא וצ"ע כעת וראיתי בשטמ"ק לרבינו בצלאל ו אשכנזי ז"ל שכ' דקושית הש"ס ליתני דשחרית ברישא משום פתח דבריך יאיר ע"ש, וג"ז דוחק גדול להסמיך על זה קושית הש"ס.
והמחוור שבכולן הוא פירושא דתוספות הרא"ש ז"ל דמה שהקשו בגמרא ליתני דשחרית ברישא משום דעיקר המצות נוהגות ביום. הלכיך מצוה דיום חביבא ליה לאקדומי ע"ש פירוש לפירושו דאה"נ אי הוה חשיב לפי סדר המעל"ע אז ודאי שפיר חשיב דערבית ברישא, אולם קושית הגמרא היא דהו"ל למיחשב לפי ערך המצות ובזה חביבא ליה לאקדומי דיממא ברישא, ובפירושו איכא טעם לשבח דרוב מצות התורה הן דיממא, כמו מילה, טבילת זב וזבה וטמא מת, הזאה, קריאת המגילה, קריאת הלל, תקיעת שופר. נטילת לולב תפילת מוספין, קרבן מוסף, וידוי פר כהן משיח וידוי מעשר, עבודת יוה"כ, סמיכה. שחיטה, תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה, זריקה, השקאת סוטה, עריפת עגלה. טהרת מצורע. כולן מצותן רק ביום, ואילו שמצותן רק בלילה, אכילת מצה אכילת פסח, וקצירת העומר, נמצא דרוב מצות התורה הן רק ביום ומשו"ה הו"ל למיחשב מצות ק"ש דיממא מקמי ק"ש דליליא, כן הוא קושית הש"ס ריש ברכות ליתני דשחרית ברישא לפי פי' הרא"ש ז"ל.
י"ג) והנה חשיבותא במצוותא דיממא הוא משום דכל אלו הם בחיובא דעשה, אבל בנוגע למצות ל"ת אין שום נ"מ בין יממא לליליא דגם בלילה עובר עליה כמו ביום. והיינו דפריך רב שמעיה לר' אבא אימא ביממא תיהוי זבה משום דהיא קשורה במ"ע דוספרה לה ורוב עיקרי מ"ע נוהגים ביום. אבל אם ראתה בלילה לא תהיה זבה אלא נדה משום דרוב מ"ע אינן בלילה, והויא בל"ת דנדה שתחול גם בלילה, ועל זה השיב ר' אבא עלך אמר קרא על נדתה, פי' בשביל קושיתך דלא נטעה לאמר דזבה היא רק ביום. להכי כתב רחמנא על נדתה דהוא סמוך לנדתה וקא קרי לה זבה, אבל לולא דגלי רחמנא על נדתה אז בודאי שהיה מקום לאמר גם בדעת תורה דזבה הויא רק אם ראתה ביום, ובזה מדוייק הלשון עלך אמר קרא.
ומעתה יש קשר לשתי המסכתות. אחרי שנאמר הדרן עלן מסכת נדה, דמהתם חזינן דהתחלת מ"ע לא הויא בלילה לפי דעת תורה. ובכ"ז פתחינן מאימתי קורין את שמע בערבין, ושפיר פריך הש"ס ליתני דשחרית ברישא דהלא מצוה דיום חביבא ליה לאקדומי, דרוב מ"ע שבתורה הן דיממא כמש"כ הרא"ש ז"ל, ומשני ליה תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך, כמו דבשילהי נדה גלי קרא להורות בדין התחלת דין זיבה דהוא גם בלילה, בכדי שלא נטעה לאמר ע"פ רוב מ"ע שבתורה שהם ביום כמ"כ ה"נ גלי קרא בשכבך ובקומך להקדים שכיבה לקימה במצוה זו.
ת. ו. ש. ל. ב. ע.
סוף הספר