אור הישר על משנה אבות· הרב שמואל יצחק הילמן
פרק ה
משנה א
בעשרה מאמרות נברא העולם כו', ע' עקידה שער שבעים ובס' אהבת ציון להגאון בעל נוב"י דרוש ב'.
משנה ב
שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקיבל עליו שכר כולם, ע' עקידה שער ס"ז ושער ע"ח.
משנה ג
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו כו', רש"י והגר"א ז"ל אחזו בחשבון בון וסדר של הפדר"א המתחילים בפרק כ"ו, והרמב"ם חשב כפי המבואר באבות דר"נ פל"ג.
משנה ד
עשרה נסים נעשו לאבותנו במצרים ועשרה על הים, ופירש"י וז"ל לא נתפרשו לנו ע"כ, ואולם העשרה נסים על הים הובא ברש"י אח"כ, ולפ"ז הא דלא אתפרש לו קאי על הנסים ש שבמצרים, וזה פלא דהא באבות דר"נ פל"ג הלשון, הביא עשר מכות כנגדן נעשו לישראל ע"ש, הרי מובן כוונת האדר"נ. דאחרי ששנה השי"ת מערכות הטבע להביא המכות על המצריים, הלא הוא בהכרח בדרך נס, ואותו שינוי הטבע שלט רק במצרי והישראל שעמד אצלו פלט מאותן שינוי הטבע, הרי הוא נס בתוך נס, ואין לך נס גדול מזה, והוא כמו שמפרש הרמב"ם, ובודאי משם למד, ומדוע לא אתפרש הכי לרש"י וצ"ע,
משנה ה
עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק כו', ע' תשב"ץ ח"ג בסימנים ל"ז קל"ה קל"ו סל"ז מה שהאריך בדברי משנתנו וע"ע עקידה שער ק"ב.
שם ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם. פירש"י טעמא דשה"ל משום דאין אפיתם דוחה יו"ט ואם יפסלו נדחו לגמרי וכן פירש"י נמי ביומא כ"א ע"א, והקשה לי ח"א הלא יכולים היו לאפות לכתחילה מעיו"ט ארבע או שש חלות ואם יפסלו שתים יקחו אחרות תחתיהן וכל השש חלות לא היו נפסלות בלינה כשם שלא נפסלו אותן השתים דתנור אינו מקדשן ליפסל כדאמרינן במנחות צ"ה ע"ב, ולא עביד רחמנא ניסא על מנן. ותירצתי דמותר החלות על השתים הזקוקות לכבשי עצרת לא די שלא יועילו אלא שיזיקו נמי להני שתי חלות גופייהו אי עביד בסתמא, רק אם אמר ליקדשו תרתי מתוך ארבע, וגם זהו דיעבד, אז מושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואם לא התנה לא קדש הלחם כלל כדאוקמינן פ' התכלת מ"ח ע"א, ואם הפסול היה למשל באבידת הכבשים הלא בין אי ס"ל שחיטה עושה זיקה או תנופה עושה זיקה עכ"פ אם הוזקקו זל"ז מעכבין זא"ז והכל מודים בה כדאמר ר' יוחנן במנחות מ"ו ע"א, והשתא אם נאבדו הכבשים בין תנופה ראשונה או שחיטה עד גמר כל העבודות הרי נדחו אותן השתי חלות ויצאו לבית השריפה ומותר החלות הלא יצאו כבר לחולין כנ"ל ולא יועילו עוד אף לכבשים אחרים, והטעם דבשעת זיקת הכבשים עם הלחם צריכות להיות רק שתים כדאמר מושך שתים מהן כו', ולפ"ז בע"כ היו צריכות לנס.
ובפשוטו י"ל דבקרא כתיב שתים שני עשרונים סלת תהיינה ויקרא כ"ג, והמקרא הזה הוא לעיכובא כדאמר בהקומץ רבה כ"ז ע"א שתי חלות הויה. ואף דהתם קאי שיהיו מעכבין זא"ז מ"מ הבינו חז"ל דגם בשעה שנתקדשו עם הכבשים צריכות להיות רק שתים כנ"ל, וע"ע בת' הרשב"א סי' נ"ב.
עוד הקשה החכם הנ"ל בפליאה נשגבה ע"ד רבינו יונה שם במש"כ דנס של שה"ל היה שלא נפסל בלינה, ותמה מה שייך פסול לינה בשה"ל אם כדעת הרמב"ם בפ"ח ה"ח מתו"מ שאפייתן היתה מעיו"ט מגזה"כ דהוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה ע"ש, הלא דבהכרח היתה לינה ואפ"ה לא פסלה משום דכך הוא דרך הכשרן, ולדעת התוס' במנחות נ"א ע"א ע"פ סוגית הש"ס שם ס"פ ר"י דמרבינן שה"ל לאפייה מדכתיב מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן דקסבר תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה ע"ש, א"כ לא היתה לינה במציאות ונשאר בצע"ג, ובאמת הערה נכונה היא למאד.
ולגודל התמיה נראה ליישב דעת רבינו יונה ז"ל בד"ז, דהא זמן אכילתן של בשר הכבשים ושתי הלחם הוא אותו היום וחצי הלילה, כדתנן באיזהו מקומן נ"ד ע"ב זבחי שלמי צבור נאכלין לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות וכמ"כ הלחם כדכ' הרמב"ם בפ"ח הי"א מתו"מ, ופסול לינה גבי דם נחשב משקיעת החמה כדאמר בזבחים נ"ו ע"א וע' בתוס' שם ד"ה מנין ושם פ"ד ע"ב, ולפ"ז אם דם הכבשים נפסלו בלינה משקיעת החמה, נפסלות גם הלחם אז באותה לינה כיון דזקוקות זל"ז. כן בהעדר הזריקה מי יתיר את הלחם באכילה, וע' רש"י פסחים י"ג ע"ב ד"ה ואינו קדוש.
שם עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, וכן הובא בב"ר פ"ה בשם סתמא דמשנתינו, והא דביומא כ"א ע"א קאמר הכי רב יהודא אמר רב, הוא רק בזה שהוסיף ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת כו' ע"ש.
משנה ו
עשרה דברים נבראו בע"ש ביה"ש ואלו הן כו' ואילו של אברהם אבינו כו', ע' עקידה שער כ"א ובכוזרי מאמר שלישי סי' ע"ג.
משנה ז
שואל כענין. פירש"י שואל כפי ענין הדבר שבני אדם עסוקים בו ואינו מפליג לדבר אחר ע"כ, דוגמא לדבר בנות צלפחד דאמרינן בב"ב קי"ט ע"ב חכמניות הן שלפי שעה דברו שהיה משה רבינו דרש בפרשת יבמין ואז אמרו לו אם כבן אנו חשובים תנה לנו נחלה כבן ואם לאו תתיבם אמנו.
ומש"כ כאן בתפארת ישראל אהא דר' ירמיה בב"ב כ"ג ע"ב דבעי רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום דהוא דבר שלא כהוגן ואינו במציאות ועל דא אפקוהו מבי מדרשא ע"ש, פלא שלא ראה דברי התוס' שם על אתר שכתבו בהדיא דהוא מילתא דשכיחא כמו כל מחצה על מחצה שנמצא בש"ס והא דאפקוהו מפרש ר"ת משום דלא חש להא דכל מדת חכמים כן הוא ע"ש, וכפי' ר"ת משמע בר"ה י"ג ע"א ובסוטה ט"ז ע"ב דר"ז קא"ל לר' ירמיה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא ע"ש, ומזה מוכח ברור דבזה כבר נכשל ר' ירמיה, בר מן דין בלתי מובן איך אפ"ל דשאלת ר' ירמיה היתה שלא כהוגן הלא בעירובין ס"פ מי שהוציאוהו א"ר חנינא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב והא תניא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס הא מני אחרים הוא כו' ע"ש, הלא חזינן דממש בשאלת ר' ירמיה היו מעוניינים ר' חנינא ותנאי דברייתא ואפילו ישעיה הנביא בעצמו במש"כ למטרה זו רגלך, ואיך אפ"ל כמש"כ בתפא"י דהוא שלא כהוגן ונגד המציאות.
שם ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, בירושלמי חגיגה פ"א ה"ח בהאי עובדא דר' יודן נשיאה כתב על ר' חייא בר בא באתרא דלא ידעי ליה שיכבדוהו הרי שלחנו לכם אדם גדול ומה הוא גדולתו שאינו בוש לאמר לא שמעתי, וע' מש"כ בחידושי לזבחים ק"א ע"א.
משנה ח
מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין רעב של בצורת בא כו', בפדר"א ס"פ י"ד קאמר אם אדם חטא ארץ מה חטאה שנתאררה כו' בעבור עונות בני אדם שנאמר ארורה האדמה בעבוריך.
משנה ט
גלות בא לעולם על עובדי ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ, והנה צ"ל דלא רק שהיא באה אלא דמכפרת נמי, לפ"מ דרב יהודה ס"ל בסנהדרין ל"ז סוף ע"ב דגלות מכפרת ג' דברים חרב ורעב ודבר ור' יוחנן ס"ל גלות מכפרת על הכל ע"ש, והשתא כיון שגם על העבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד החמורות ביותר שבכל התורה נמי מכפרת כנ"ל, וכבר הננו בגלות קרוב לאלפים שנה, מעתה יש לנו ודאי פתחון פה לבקש מהשי"ת שיגאלנו במהרה דידן אכי"ר.
משנה י
ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום, ע' מה שהאריך בזה בעקידה שער כ"ף.
משנה יא
נוח לכעוס וקשה לרצות רשע, הוא כמש"א בשבת ק"ה ע"ב המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו כו' יהא בעיניך כעובד עכו"ם כו'.
משנה יב
מהיר לשמוע ומהיר לאבד כו', הנה לשון שמיעה דבכולא משנתנו הוא ענין הבנה, כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף, ונתתי לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, וכן בלשון הש"ס תא שמע או שמע מינה מהא מתניתא תלת, ובזה מובן דברי הירושלמי בחגיגה פ"א ה"ח בהאי עובדה דר' יודן נשיאה כתב על ר' חייא בר בא באתרא דלא ידעי ליה שיכבדוהו הרי שלחנו לכם אדם גדול ומה הוא גדולתו שאינו בוש לאמר לא שמעתי ע"ש, דלכאורה קשה אם שמע ואמר לא שמעתי הרי הוא שקרן ואם לא שמע ואמר שלא שמע הרי אמר רק את האמת כמו שהוא. האם בשביל זה נופל עליו לאמר שהוא גדול, אמנם אם נפרש דמה שאמר לא שמעתי הוא שלא הבנתי מה שאמרו לי, זהו ודאי גדלות לאמר על עצמו שלא הבין מה שדברו אליו, דאיש אמת כזה קשה להשיג שיעיד על עצמו שהיה בדבר הזה מחוסר הבנה, כאשר יורנו הנסיון. וע' מש"כ בחידושי לזבחים ק"א ע"א.
משנה יג
יתן ויתנו אחרים חסיד, וכ' הגר"א ז"ל כמש"א ב"ב ד"ט ע"א גדול המעשה כו' ע"כ, וקשה הלא הא דאמרינן שם גדול המעשה יותר מן העושה פירושו שהמעשה אינו עושה והעושה אינו מעשה, ועלה קאמר דזכות המעשה גדול יותר ממי שהוא רק עושה, דאילו אם גם המעשה הוא עושה מאי חידוש הוא דזכותו גדול מעושה לחודה, ולפ"ז מה ענין הא דהתם להך דהכא דיתן ויתנו אחרים, שהוא עושה ומעשה ביחד וצ"ע.
משנה יד
ארבע מדות בהולכי בית המדרש הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו כו', הנה הגר"א ז"ל נטה בזה מכל מפרשי המשנה, ומפרש דהולך הוא הלימוד ועושה הוא המעשה ע"ש, ולפי דבריו ז"ל צ"ל אם הוא לומד ואינו עושה יש לו שכר בעד לימודו, אולם רבינו יונה בפירושו למשנתנו כ' דהנמנע מעשיית המצוות רשע גמור אף שאינו עושה עבירות ע"ש, ואיך נימא על זה ששכר לימודו בידו. ואפ"ל בכוונת הגר"א ז"ל שבא לידו מעשה בהלכה זו שלמד היום ואינה מקיימה בפועל, אבל שאר מצוות מעשיות הוא מקיימם, ומשו"ה קאמר שאע"פ שלא קיים מצוה זו כשבאה לידו מ"מ קבל שכר על לימודה.
משנה טו
ארבע מדות ביושבים לפני חכמים כו' ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, נ"ב היא דוגמא להא דאמרינן בגיטין ס"ז ע"א משנת ר"א בן יעקב קב ונקי וע' אבות דר"נ פי"ח.
משנה טז
כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם כו', והסביר הרמב"ם דאהבה התלויה בדבר היא אהבה גשמית ושאינה תלויה בדבר היא סיבת ענין אלקי ע"ש, דוגמא לדבריו מצינו בסנהדרין כ"ט ע"א סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, הטעם משום דמתחילה היתה אהבת בצע, ולהיפוך בשבת קי"ט ע"א דאמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא מ"ט דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו.
משנה יז
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, וכ' הגר"א ז"ל כמש"א בקידושין ד"ל ע"ב ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זא"ז שנאמר את והב בסופה ע"כ, ובמחזור ויטרי מפרש ששניהם היו מתכוונין לשם שמים להעמיד דבר על בוריו ע"ש. ומשו"ה תנן ביבמות י"ג ע"ב אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש ומסיק בברייתא שם י"ד ע"ב ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זב"ז לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ע"ש, ומחלקותם קיימת עפ"מ דאמרינן בעירובין י"ג ע"ב שהבת קול העיד אלו ואלו דברי אלקים חיים, וה"נ אמרינן בחגיגה ד"ג ע"ב כולם ניתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא כו'.
משנה יח
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ע' חובת הלבבות שער התשובה סוף פ"ט.
משנה יט
תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ע' תוי"ט ושאר מפרשים שילהי עוקצין.
שם אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, הנה כל המדות הנשחתות דחשיב במשנתינו גבי בלעם, היו ג"כ בנבוכדנצר הרשע שאמר אעלה על במתי עב וגו', שירד לגיהנם ולבאר שחת מוזכר בשבת קמ"ט ע"ב ובפסחים צ"ד ע"ב.
והנה רש"י כ' כאן דאמרינן בחלק והוה כתוב על קבר בלעם בר ל"ג שנין הוה בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה ע"כ, לפנינו בסנהדרין ק"ו ע"ב שם לא נזכר תיבת קבר, רק לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתוב ביה בר תלתין ותלת שנין כו'.
משנה כ
הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ע' מסלת ישרים פ"ה ושם פ"ו ובחובת הלבבות שער התשובה פ"י.
שם עז פנים לגיהנום ובשת פנים לג"ע, ע' עקידה שער נ"א ובשמונה פרקים להרמב"ם פ"ד.
משנה כא
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה כו', ע' בספר המדות למהר"י דובנה ז"ל בשער הדעת פי"ב מה שלמד ממשנתינו הגבלת ושיעור הזמן לבא אל השלמות בטפחות ימי חיי חלדו, וע' בתוס' כתובות ד"נ ע"א ובתשב"ץ ח"ב סי' ס"ה ובראב"ן סי' צ"ה אות ג'.
משנה כב
בן בג בג אומר הפך בה והפך בה, פי' חכמת התורה איננה כחכמה אחרת שבכל דבר שבה יש רק הוראה אחת או שתים, וכיון שהבנת כוונתה אין לך מה לחשוב בה יותר, וזהו מפני שהיא רק חכמה אנושית, לא כן תוה"ק להיותה אלקית. לכן כל מה שתהפוך מחשבותיך בה תמצא בתוכה יותר ויותר, וכאמר החכם מכל אדם דדיה ירווך בכל עת, ודרשו בעירובין נ"ד ע"ב למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם, ואמרו בסנהדרין ק"ג ע"ב מנשה היה שונה נ"ה פנים בתורת כהנים אחאב פ"ה וירבעם ק"ג, ושלמה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, הרי דלחכמת התורה אין גבול, ועוד דכל חכמה היא בענין פרטי או פרטיים. לא כן תוה"ק "דכולה בה" כמאחז"ל ריש ב"ר התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. והיינו דקאמר "ובה תחזי" כל פרט ופרט שבעולם שלבך חפץ לדעת, כן בחכמה אחרת אם מצאת בה ענין בבחרותך, אפשר שלא תתאים עם שכלך בזקנותך, אבל לא כן תוה"ק "וסיב ובלה בה" באותה התורה שלמדת בנערותך תמצא אותו הטעם גם בזקנותך, "ומינה לא תזוע" לפ"מ שהקדמתיך, "שאין לך מדה טובה הימנה" בשום חכמה בעולם, וע"ע בס' אהבת ציון להגאון בעל נוב"י דרוש ה'.
משנה כג
לפום צערא אגרא, ע' שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו ובעקידה שער המאה.