אור הישר על כתובות· הרב שמואל יצחק הילמן
דף כ:
לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה כו', ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשי"ב ובמרדכי שבועות רמז תשס"ג ובת' ר"ב אשכנזי סי' ד'.
שם מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם. והנה בת' שבות יעקב ח"ב חי"ד סי' ק"א רצה להוכיח מכאן דיש חיוב קבורה על אבר מן החי שנחתך, והקשה מב"ק פ"ה ע"א דקאמר גבי ידו הקטועה. דאיכא נמי צער ובושת דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשרו למשדייה לכלבים ע"ש. הרי דליכא על אבר פרטי מן החי דין קבורה, להכי מסיק דגם בסוגיין לא מצד החיוב הוי הקבורה ע"ש, וקשה הרי לפי פירש"י הכא, דלהכי קברו המוכי שחין זרועותיהם משום דאבר מן החי מטמא כאבר מן המת. א"כ ניהי דמדין קבורה המבואר בסנהדרין מ"ו ע"ב גבי מת שלם ליתא, אבל עכ"פ צריך לנהוג בו דין קבורה דלא ליתו לידי תקלה דטומאה. ומש"כ בשבו"י שם דצריך ליתנו בחדר א' שלא יכנסו שם הכהנים ויטמאו בו. בלתי מובן לע"ד. דמ"ש חשש תקלה דטומאה מכל חשש איסור דתנן שילהי תמורה דנקברין, וליתא לתקנתא דחדר מיוחד. ובע"כ דכל זמן שלא נקבר יש חשש תקלה, וחשש זה בלתי נפסק בשום זמן. וכי לעולם יהיה מונה האבר בחדר, וכל הכהנים ידעו דכאן מונח אבר מן החי. ובשלמא לפי סוגיא דב"ק דלישדייה לכלבים. אפשר דס"ל לסוגיא זו דלית בזה דין קבורה. וחשש תקלה דטומאה נמי ליתא. דבמה דמשליך לכלבים בזה גופה יתבער מן העולם ולא יבא עוד לטומאה. וכדפירש"י בפסחים ד"ה ריש ע"ב גבי חמץ וז"ל דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל. הרי מצינו אפילו במקום דצריך ביעור מן התורה חשיבא אכילת הכלבים כהשלכה לים ולא חיישינן בזה עוד לתקלה, משא"כ להשבות יעקב דחייש לתקלה דטומאת כהנים, מאי עצה היא זו יחוד החדר, הלא טוב יותר לאמר. דזה גופה היתה כוונת רש"י דבסוגיין שהביא כאן דין טומאה דאבר מן החי, להורות דאף אם נימא דלית בה דין קבורת מתים. אבל עכ"פ קברו זרועותיהן מצד החיוב דחשש טומאה דאורייתא, וצ"ע.
שם האי סהדותא עד שיתין שנין מידכר טפי לא מידכר. ולא היא כו'. ע' בת' הרשב"א ח"ד סי' רי"א ובס' חזקה רבה חי"ד סי' קס"ז.
רש"י ד"ה ואי צורבא מרבנן הוא העד. ע' שאילתות פ' יתרו סי' נ"ה ובהעמק שאלה שם אות י"א.
תוד"ה אחד. ואור"י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כו'. עמש"כ עה"ג וע"ע ח"ס אה"ע ה"ב סי' ס"א.