אור הישר על יבמות· הרב שמואל יצחק הילמן
דף צ:
א"ל בעאי לאותבך ערל הזאה ואיזמל כו' ע' שאג"א סי' ד' וסי' נ"ח.
שם כגון אליהו בהר הכרמל כו' מיגדר מילתא שאני. ע' משך חכמה פ' אחרי בד"ה הנה בפר שהקריב אליהו ושם פ' ראה בפסוק השמר לך פן תעלה עולותיך וע"ע בת' מהרי"ק סי' ק"פ.
שם שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כו'. ע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תתק"מ ובת' אבקת רוכל ס"ס קע"ט וע"ע בת' מהרי"ק סי' ט' ובת' הריב"ש סי' רל"ט וסי' רנ"א.
שם לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ע' בת' הרשב"א סי' תקנ"א ושם ח"ד סי' שי"א וסי' שט"ו.
תוד"ה כולהו. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה כו', ע' שאג"א סי' ל"ב ובהעמק שאלה לשאילתות פ' שלח סי' קכ"ו אות ז' ובס' חזקה רבה חא"ח סי' ט"ו.
בא"ד וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף כו' ע"כ, והק' הטו"א לחגיגה ד"ב ע"ב הלא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מקיים עד לאחר שנתעטף. ומזה הוכיח דהעיטוף עצמו אתחלתא דמ"ע היא ומן המצוה עצמה יחשב ע"ש, ואף דבעצם סברתו כבר הקדימוהו הר"ן והנמו"י לב"מ ד"ל. דהתם ג"כ לאו דטומאה קדים. ועשה דהשבת אבידה לא קיים עד דמהדר למריה ע"ש, אבל בע"כ התוס' בחגיגה שם ובב"ב י"ג ע"א לא ס"ל הכי, דהא כתבו דמשעת העראה עובר בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה ע"ש, והשתא אם נחשוב התחלת המצוה למצוה עצמה, הרי גם ההעראה מצוה, דזולתה לא משכחת גמר ביאה, ולדברי הטו"א יהיו התוס' סותרים זא"ז, וכן הרשב"א בחידושיו לעיל ד"ו ע"ב גבי בישול פתילה ומיתת ב"ד לא ס"ל הכי כמש"כ בחידושי שם וצ"ע. וע"ע נובי"ת חאה"ע סי' קמ"א ובס' המאיר לעולם סי' א'.
בסה"ד. ומלשון להתעטף מוכיחות נמי בה"ג דקיי"ל דציצית חובת גברא הוא, עמש"כ עה"ג וע"ע תוס' שבת כ"ז ע"ב ד"ה מסתברא ושם ל"ב ע"ב ד"ה בעון ובפסחים קי"ג ע"ב ד"ה ואין לו ובראב"ן סי' מ"ם ובמש"כ בחידושי למנחות ד"מ ע"א בתוד"ה סדין ודמ"א ע"א בתוד"ה ענשיתו ובערכין ד"ב ע"ב בתוד"ה הכל חייבין ובד"ה היודע להתעטף השני.