אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קלו.
מעשר אע"ג דכתיב מעשר דגנך דילך אין דשותפות לא כו' ולכאורה הלא בספרי ראה תניא מעשר אין לי אלא טהור טמא מנין ת"ל דגנך ע"ש. ומשמע כוונת הברייתא כיון דהוא דגנך אפילו טמא, מונח עליך איסור אכילה בלא פדיון חוץ לחומה, ומנא ליה למידק מינה דילך אין שותפות לא, ואפשר משום דתרי מעשר דגנך כתיבי בפ' ראה חד י"ב י"ז ואידך י"ד כ"ג.
שם כתב רחמנא מעשרותיכם ולכאורה מנא ליה לרבות מזה מעשר השותפין, הרי בתר דחזינן דהכתוב איירי במעשר טהור ובמעשר טמא, כדהבאתי לעיל בסמוך בשם הספרי, א"כ אפשר דהאי מעשרותיכם קאי נמי אשני מיני מעשרות דאיירי בהו קרא הטמא והטהור.
ועוד דבספרי ראה שם תניא והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם. עולותיכם עולת יחיד ועולת צבור וזבחיכם זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור. מעשרותיכם ר"ע אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ע"ש, ולפי המבואר בסוגיין דמעשרותיכם אתא לשותפות, א"כ מדוע נאיד בספרי ממעשר דגן למעשר בהמה דמינא אחרינא הוא טפי הי"ל לדרוש מעשרותיכם אחד מעשר יחיד ואחד מעשר השותפין, ואתיא בדוגמות הדרשות הקודמות עולת יחיד ועולת צבור שלמי יחיד ושלמי צבור. דצבור ושותפין בני בקתא חדא נינהו כדתנן בתמורה די"ג ע"א, דאין לאמר דבמעשר השותפין אין שום חידוש לגבי מעשר יחיד. עד דאיצטריך לאשמעינן שיביא גם הם בירושלים דמ"ש ממעשר יחידי דהא בעולת צבור וזבחי שלמי צבור ודאי דלאו חידוש הוא לגבי עולת יחיד ושלמי יחיד. דכולם נשחטים רק בעזרה, ובע"כ דהספרי לא אתא אלא לפרש לשון הכתוב דעולותיכם וזבחיכם, בדרך זה היה אפשר לו לפרש לשון מעשרותיכם, וצ"ע כעת.
שם מתנות כו' אף כאן דשותפות לא כתב רחמנא מאת זובחי הזבח, וקשה איך נילף שותפות מדכתיב זובחי, הלא לעיל דקל"ב ע"ב מבע"ל למילף דאפילו כהן טבח במשמע. כדפירש"י כשהוא אומר מאת זובחי הזבח כלומר מי שהוא ואפילו כהן. וכ"כ התוס' שם מאת זובחי כו' דאכל שהוא טבח קאמר ואפילו כהן ע"ש. ומה מאד נחוץ לכתוב מאת זובחי לרבות כהן השוחט למכור לאחרים, אחרי דכתיב בהאי קרא מאת העם ודרשינן התם ולא מאת הכהנים. וצ"ע כעת.
שם אדרבה נילף מתרומה אין ה"נ אלא מאת זובחי הזבח ל"ל לכדרבא כו', וכ"כ התוס' לעיל דקל"ב ע"ב בד"ה כאילו. אולם הרמב"ם בפ"ט ה"ז מה' בכורים כתב בהמת שותפין חייבת שנאמר מאת זובחי הזבח, וע"ש במפרשים שלא העירו דהוא נגד מסקנא דבסוגיין דהלימוד הוא מגז"ש דתרומה, ומאת זובחי הזבח מבע"ל לכדרבא כו'. וע' פר"ח סי' ס"א ס"ק ל"ח ובפלתי שם סק"ט ובכ"ז צ"ע לע"ד.
שם בכורים כו' אלא ארצך ל"ל למעוטי חו"ל. וכן אמרינן בב"ב דפ"א ע"א דהאי מארצך למעוטי חו"ל. ומקור זה נקטו הר"ש והרמב"ם בפיה"מ כלים פ"א מ"ו אהא דתנן התם דאין מביאין בכורים מכל הארצות. ומש"כ הרמב"ם בה' בכורים רפ"ב דאינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה"א, הוא מפני שבמקרא זה השתמש להורות שהבאת הבכורים הוא דוקא במקדש ובפני הבית ובארץ ישראל. ובפסוק זה נכללו כולם כאחד, אמנם עצם הלימוד למעט חו"ל הוא מקרא דארצך, וקרא דבכורי אדמתך אתא לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של חבירו כו' דאינו מביא משום דהתורה אמרה בכורי אדמתך עד שיהא כל הגידולים מאדמתך כדאמרינן בירושלמי בכורים פ"א ה"א, וע' ברשב"ם ותוס' ב"ב שם ד"ה למעוטי ובמכילתא משפטים ובהתוה"מ שם סי' רכ"ט.
שם ציצית כו' דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך ל"ל לכדר"י דאר"י טלית שאולה כו', והעיר הגרע"א ז"ל בחידושיו לאו"ח ס"ס י"ד אמאי ל"ק בש"ס למעוטי שותפות נכרי כדאמר מקודם גבי תרומה פאה בכורה ומעשר, ובע"כ דשותפות נכרי בבגד חייב בציצית, ועמש"כ בזה בתשובותיו סי' ס"ו ובארצות החיים ס"ס י"ד.
שם ואלא כסותך ל"ל לכדר"י דאר"י טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום. ולכאורה הלשון מוקשה דתלי כסותך דכתיב בקרא בדרב יהודא, דמדאורייתא פטורה לעולם, והול"ל ואלא כסותך ל"ל למעוטי שאולה, וע' סוכה דכ"ז ע"ב תוד"ה כל ובר"ן שם.
ואפשר דאגב אורחא אשמעינן בש"ס דגם רב יהודא קאי על דין התורה. בהא דממעטינן שאולה מדכתיב כסותך. הוסיף איהו לאמר דחכמים אוקמוהו אדאורייתא כל שלשים יום. ומכאן ואילך חייבוהו חכמים מפני שנראית כשלו. וע"ל דק"י ע"ב תוד"ה טלית וברא"ש שם ובפסקיו על הרי"ף ה' ציצית ובמנחות דמ"ד ע"א תוד"ה טלית ובע"ז דכ"א ע"א תוד"ה הא ובס' האשכול ח"ב סי' ל"ד ובשו"ע סי' י"ד ס"ג ובמפרשים שם ובביאור הגר"א שם סי' י"א ס"ק כ"ג וסי' תרל"ז סק"ג.
שם מעקה כו' אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות, בספרי תניא דגג אתא למעט כבש, וברמב"ם פי"א מה' רוצח נקיט דרשת הש"ס וע"ש בהגהות מיימונית, ובס' יראים סי' מ"ה הביא ברייתא דספרי והשמיט דרשת הש"ס, כן ביתר הדרשות נטה הרמב"ם קצת מדרך הספרי, וע' בביאורי הגר"א לחו"מ סי' תכ"ז.
שם ליתנייהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר כו', והבין בס' יראים סי' מ"ה דהאי ליתנייהו להני כללי קאי על כולהו, וממילא פוטר ר"א בית של שותפות מן המעקה. וע' בכ"מ פי"א ה"ב מה' רוצח ובביאור הגר"א לחו"מ סי' תכ"ז סק"ב.
שם בהמת השותפין חייבת בבכורה ור"א פוטרה כו', ע' רי"ט אלגזי ריש בכורות.
שם והא כתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל, ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ב סי' י"ט ובמש"כ בחידושי שם בדף נ"ו ולזבחים די"ח ולמנחות דס"ז.
שם אמר רב חנינא מסורא וכ"ה גרסת רש"י אבל בילקוט שופטים רמז תתקי"ז הגרסא רבינא מסורא.
שם דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ור' אלעאי פוטר כו' ואס"ד בתרומה מחייב נילף נתינה נתינה מתרומה. פי' דבאמת רבנן דמחייבי מתנות בשותפות, הלא ילפי נתינה נתינה מתרומה, כדאמרינן לעיל בסוגיין אדרבה נילף מתרומה ומשני אין ה"נ, וע"ל דקל"א ע"א תוד"ה ה"ג ודקל"ב ע"ב תוד"ה כאילו ובס' האשכול ח"ג סי' ל"ט ובת' אבקת רוכל סי' יו"ד ובטו"א למגילה דכ"ח ע"א.
שם וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ מ"ט דר"א אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה, ע' טו"א לחגיגה ד"ז ע"א.
שם משהביאה שליש ר"ע מחייב בתוספות וחכמים פוטרין. בירושלמי ה"ב ובכ"מ שם, בכה"מ ס"ל לר"ע דתוספות פטור וחכ"א התוספות חייב.
רש"י ד"ה בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה עכ"ל, ושני הלשונות מונחים במיעוטא דגגך, דמשמע שהוא בפרטיות שלך, ושם דירתך, משא"כ בבתי כנסיות ובתי מדרשות, והרמב"ם בפי"א ה"ב מה' רוצח וכן בחינוך נקטו כלישנא בתרא דרש"י, ובאמת בלשון הראשון יל"ד קצת דסברא דמעלמא קאתי לבהכ"נ לפיכך חו"ל דרבים, קאמר הש"ס במגילה דכ"ו ע"א רק על בידכ"נ דכרכים. אבל ביהכ"נ דכפרים הוי כבית השותפים כדהסביר רש"י ביומא די"ב ע"א ולפ"ז היה מקום לאמר דעכ"פ ביהכ"נ דכפויים תתחייב במעקה כדין בית השותפין וע"ש במגילה תוד"ה ואמאי.
והן אמת דברמב"ם ושו"ע כתבו בית של שני שותפים חייבים במעקה, והשי"ת העלים ממני מקור לדבריהם מנא להו להוסיף תיבת שני, דמסתימת לשון הש"ס משמע דאפילו הם כמה שותפים ג"כ חייבים ועפ"ז צריך להבין מ"ש שותפות דביהכ"נ משותפות דבית, ומפני זה הסברתי לעצמי בלימודי, דאחרי דמרבינן חיוב מעקה לשותפים מקרא דכי יפול הנופל ממנו' הרי דבשביל זה היה באמת מקום לרבות גם בתי כנסיות ובמד"ר דכולם שותפים בהם כנ"ל, להכי דרשו מלגגך למעט בכ"נ ובמד"ר, ומשתי הדרשות גם יחד חזינן בדעת תורה המחלקת בין קנין הגוף לקנין השמוש, וזהו כוונת רש"י במש"כ שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא' ור"ל דלפ"ז בהכרח שבחלקו יש לו רק קנין השמוש ולא קנין הגוף כשותפים בבית.
כן הספרא מחייבת דחיוב העשה של ועשית מעקה לגגך והל"ת דלא תשים דמים בביתך. נופל רק על מי שיש לו בזה קנין הגוף. ולא על מי שיוכל רק להשתמש בו, וגבי שוכר בית יש סברא לחייבו במעקה כדאמרינן בב"מ דק"א ע"ב דאפשר דשכירות ליומא ממכר הוא וע' בש"ך חו"מ סי' שי"ג, ועכ"פ היא דירתו, אבל בנ"ד אפילו באותו שעסוק בבנין הביהכ"נ אין מקום לחייבו. כדאמרינן בשבת דקל"ג ע"ב באומן שמל ולא הילקט את המילה דלא מחייבינן ליה. שיכול לאמר אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה. ופירש"י נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה.
ולפ"מ דבהכרח כרוך חלק המעשה בפועל עם חלקי המצוה דעשה ול"ת, ולפ"ז החילוק מוכרע מעצמו דבשותפין בגוף הבית דאפשר לנו לכופם לקיום מצותן. שפיר רמי עלייהו גם חלק המעשה, משא"כ בתי כנסיות ששיתופם אינו רק לבא בהם להתפלל, ואין לנו כח לכנף אף לאחד מהם לעשות המעקה, מפני שאין עליו חוב לקיום המצוה, לכן פטור הביהכ"נ ממעקה כנלע"ד.
תוד"ה ביתך. תימה אמאי ל"ק שותפות דעכו"ם כו', מלשונם זה משמע דדעתם ששותפות עכו"ם ודאי פוטר. והוא כדעת המרדכי המובא בשו"ע סי' רפ"ו. וע"ש במפרשים ובמה שהאריכו בזה בת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד שם ובברכי יוסף שם.
אולם בחידושי הרשב"א הק' ג"כ קושית התוס' ותירץ משום דמזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו שותפות דנכרי ישראל הדר בו צריך שמירה וע' ביש"ש בסוגיין.
ולולא דבריהם היה נלע"ד. לפ"מ שהניח הרשב"א ז"ל דכל ענין מזוזה היא לשמירה, וכדבריו משמע בע"ז די"א ע"א. וכ"מ סמיכות הפרשיות וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם וע' שבת דל"ב ע"ב. ולפ"ז י"ל דהתוס' והמרדכי דס"ל דבית שישראל ועכו"ם דרים בו פטורה ממזוזה. והרשב"א סבר דחייבת. מחלוקת קדומה היתה ומובאה בשבת דל"ב ע"א. דרב לא עבר במברא דיתיב ביה עכו"ם אמר דילמא מיפקד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שלט, ולפ"ז י"ל דלרב בכה"ג ודאי חייב במזוזה. דאדרבה צריך שמירה יתירה. משא"כ לשמואל לא צריך שמירה כלל דשטנא בתרי אומי לא שלט.
תוד"ה אלא. מ"מ איצטריך למעוטי משום דאתקש לבשר בחלב בחד קרא רשב"ם עכ"ל. ע"ל בתוס' ר"פ כל הבשר ובב"ב דפ"א ע"א תוד"ה ההוא ובחידושי הרמב"ן שם ובברכי יוסף חא"ח סי' תפ"ט ובמנ"ח מצוה רט"ז.
תוד"ה אף, דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית, ע' טו"א לחגיגה ד"ז ע"ב וברי"ט אלגזי לה' חלה סי' ח'.