אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קכז.
תרתי על הארץ כתיבי. כה"ג בב"ב דקי"ג ע"א וע"ש תוד"ה תרווייהו ובפירש"י עה"ת שמות ל"א י"ח בפירושו השני על כלתו לדבר אתו.
שם ת"ר הצב למינהו להביא הערוד כו'. וגרסת הברייתא בתו"כ שמיני פרשה ה' הכי היא. צב זה הצב למינהו לרבות מינים של צב חברבר ובן הנפילים וסלמנדרא כו'. וע' מל"מ רפ"ד מאבות הטומאות.
שם יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה כו', ע' תנחומא וישב סי' ג' ובילקוט שמיני רמז תקל"ז ובתהלים רמז תתס"ב.
שם כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, בירושלמי שבת פי"ד ה"א ובתוספתא כלאים פ"ה מסיק הרבה מינים בים מה שאין ביבשה, וע' תנחומא ויקרא סי' ח'.
והנה דמיון המינים של ברואי הימים ליבשה, אין להם שייכות לדיני טומאה וטהרה, דהא תנן בכלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה, וכן לענין איסור והיתר של אכילתן, כדאמרינן בע"ז דל"ט ע"א חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר. וע"ש תוד"ה וסימניך וברמב"ם פ"ב הי"ב ממ"א ובפירוש הראב"ד והתוה"מ לתו"כ שמיני פרשה ב' ופרשה ג' ובפר"ח ליו"ד סי' פ"ג סק"ד.
שם פומבדיתאה לוייך אשני אושפיזך, וכה"ג אמרינן בב"ב דמ"ו ע"א תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא והיינו דכתבו התוס' שם דנ"ה ע"ב, דהא דאמרינן בע"ז ד"ע ע"א רובא גנבי ישראל נינהו, הוא רק משום דעובדא דהתם בפומבדיתא הוה, ודוקא בהאי אתרא היו אז רוב גנבי ישראל, וע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער ג' סי' שפ"ט, מה שתמה לפ"ז ע"ד התוס' בב"ב דכ"ד ע"א ד"ה ואצנוע.
רש"י ד"ה וסלמנדרא שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים כו'. ובסוף חגיגה פירש"י וז"ל חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק עכ"ל. ומקשים רבים מדוע לא יראנו הנסיון מציאות כזאת בדורנו, בבתי החרושת הבוער אש בלי הפסק שתהיה חיה יוצאת, ומה גם לפ"ד התנחומא בפ' וישב סי' ג' שדרוש לזה רק ז' ימים וז' לילות רצופין ע"ש אולם לפירש"י הכא שהאור צריך להיות דוקא מעצי הדס וע"י כשפים לפ"ז ניחא. וע' סנהדרין דס"ג ע"ב רש"י ד"ה סלמנדרא.
רש"י ד"ה במקומן, אם חישב עליהן להאכילן לעכו"ם כו'. והק' התויו"ט הרי לנכרי אסור אבמה"ח כמו לישראל. ולכן מפרש דה"ה לישראל. רק משום דנכרי רשיעי איכא דאכלי וישראל רשיעי לא שכיחי כו' ע"ש, וקשה אם יש באבר זה משום אבמה"ח, מה הועיל בתירוצו דאיכא נכרי רשיעי דאכלי. הלא איך יוכל הישראל לחשוב להאכילו לעכו"ם. הרי אם יושיט אבמה"ח לב"נ עובר על לפני עור כדאמרינן בע"ז ד"ו ע"ב.
ולכן נלע"ד לתרץ קושית התויו"ט עפ"מ דאמרינן לעיל דע"ד ע"א. דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא מצות פרוש מדרבנן ואם אכלו אינו לוקה. ודוקא אם שחטו. דשחיטה אינו עושה ניפול, אבל אם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים, ולוקין עליו משום אבמה"ח, דמיתה עושה ניפול. ומעתה הגע עצמך אם בעל הבהמה רואה את בהמתו באבר המדולדל. שלא תצלח למלאכה רק אוכלת ואינה עושה, מדוע ישהנה ויאכילנה עד שתמות מאיליה. ואז גם האבר המדולדל יפסיד דאסור להאכיל לעכו"ם משום אבמה"ח, דמיתה עושה ניפול. ולכן ימהר לשחוט אותה דעי"ז לא יצטרך להאכילה, ואבר מדולדל זה ג"כ לא ילך לאבוד. דאע"פ שאסור לישראל משום מצות פרוש, אבל ימכרנו לעכו"ם, דע"י השחיטה יצא האבר מדין אבמה"ח כנ"ל. ועפ"ז מדויק מאד פרש"י דע"י מחשבה זו להאכילן לעכו"ם הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. וכוונת רש"י מוכרחת דמחשבתו לאכילה היא דוקא לעכו"ם. ומשום דשחיטה אינו עושה ניפול. אבל לישראל עכ"פ אסור משום מצות פרוש כנלע"ד.