אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קכ.
מאי רוטב כו' חלא דקריש, כ"ה גרסת השטמ"ק והערוך. וכן גריס בר"ש עוקצין פ"ב מ"ב ובראב"ד לתו"כ שמיני סוף פרק ד'.
שם מאי קיפה אמר רבא פירמא, כה"ג בשבת דע"ד ע"ב ודקי"ט ע"א פרים סילקא וע"ש ברש"י ובר"ן ובר"ש טבול יום פ"ב מ"ה ובס' התרומה סי' ס"ו.
שם אלא אר"פ תבלין, ע' נדה ד"נ ע"א תוד"ה כל שחייב, ובר"ש עוקצין פ"ג מ"ד ומ"ה.
שם תנן התם הקפה את הדם כו' וכ"ה הגרסא בילקוט צו רמז תק"ו אבל אינה משנה בשום מקום, רק ברייתא בתוספתא דכריתות פ"ב ובזבים פ"ה, וכן. בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א וביומא פ"ח ה"ג ובשבועות פ"ג ה"ב הביאוה בשם ברייתא. ובה"ג ה' חלב ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ו כתבו בלשון דתנו רבנן.
שם אמר א"ק נפש לרבות את השותה, נראה דר"ל לא אמרה לדרשה זו מדנפשיה, רק לתרץ קושית. המקשן על הברייתא דהמחה את החלב וגמעו חייב הרי אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה היא. להכי הזכירו ברייתא דתניא בתו"כ צו פרשה יוד הנפש להביא את השותה. וע' בת' פני יהושע בסופו סי' ט' ובש"ק לירושלמי שבועות ס"ג ה"ב.
שם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת, והא דאמרינן בירושלמי פסחים פ"ג ה"א המחה את החמץ וגמיו חייב, התם איירי כשהיה בשוגג, ולהכי חייב קרבן חטאת קבועה, והכא איירי במזיד ומשו"ה ענוש כרת, והרמב"ם בר"ה חו"מ כייל לשתי הסוגיות דבבלי וירושלמי כחדא ע"ש, וצ"ע.
אולם לענין שיעורא דממחה את החמץ ושותה, אי שיעורו בכזית כאכילה או ברביעית כשותה, ונ"מ במיחוי עבה של כזית בפחות מרביעית, בזה האריכו הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' קמ"ה ובת' פמ"א ח"ב סי' קל"ז ובפמ"ג ליו"ד ס"ם קי"א בכלל איסור חע"א ונפלאתי מה שלא הביאו שהיא תוספתא ערוכה בפסחים פ"א שהיא בכזית, וע"ש בחסדי. דוד ובמנחת בכורים, וכ"מ דעת הרמב"ם בפ"א ה"א מה' חו"מ, ואפשר דהוא מסוגיא דהכא, דאמרינן דשרצים לא מצי למיגמר מהלב חמץ ונבלה דהתם עד דאיכא כזית, וע' רש"י ד"ה שרצים ובת' חמדת שלמה חי"ד סי' ט"ז.
שם נבלה נמי אשתראי מליקת עוף לגבוה כו', ע' שעה"מ פ"ח ה"א ממ"א.
שם והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ל"ל ליגמר מהני כו'. והנה בתו"כ שמיני סוף פרק ד' איתא להא ברייתא ורישא הכי היא טמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה בשר ובשר כו' טמאים לאסור צירן ורוטבן כו', ופי' הראב"ד שם בסיפא וז"ל ד"א טמאים לאסור צירן ורוטבן כו'. ולפ"ז סיפא דברייתא פליגי אדרשה דרישא דיליף מהאי קרא דין צירוף, דאיהו מבע"ל לאסור צירן ורוטבן, ועפ"ז בלתי מובן הכא קושית הש"ס בהא דפריך ל"ל קרא דהטמאים ליגמר מהני, הלא אפ"ל דסוגיין דריש כרישא דברייתא שם דהטמאים אתא לצירוף, ואה"נ דצירן ורוטבן יליף מחלב חמץ ונבלה.
ולכן נ"ל דרש"י אינו מפרש כפירוש הראב"ד, דהא כתב הכא הטמאים ה"א יתרא קדריש ע"כ, ולפ"ז סיפא דתו"כ לא פליג ארישא רק רישא איירי בצירוף ויליף לה מטמאים, וסיפא דריש מהא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן, וכיון דבהאי דרשה כו"ע מודו, א"כ שפיר מקשה הש"ס ל"ל דרשה בפ"ע למילף צירן ורוטבן ליגמור מחלב חמץ ונבלה, והראב"ד דלא מפרש הכי. משום דבתו"כ הגרסא בין ברישא בין בסיפא טמאים, וליתא להאי ה"א כלל למידרשיה, וע"ל דקי"ב ע"ב רש"י ד"ה א"ל ובמש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה ומשני, אבל הכא אוכל ומשקה אין מצטרפין, ע' בביאור הגר"א לאו"ח סי' קנ"ח ס"ק י"ז.
בא"ד אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמייתבא, ע' מג"א סי' ר"י סק"א.
רש"י ד"ה קיפה, דק שבבשר שצולל כו'. ע' בת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד סי' צ"ט וסי' רי'"ז.
רש"י ד"ה הקפה הקרישו ע"י האור, כ"ה גרסת השטמ"ק, וע' בת' רדב"ז ח"א סי' קצ"ט ובש"ק לירושלמי נזיר פ"ו ה"ט ובפלתי ר"ס ס"ט ובסוגיין תוד"ה הקפה ובמש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה לרבות את השותה מדכתיב ונכרתה הנפש כו', ולכאורה יל"ד טובא הא כתיב התם ונכרתה הנפש האוכלת, נמצא דבמקום דכתיב נפש מבאר הכתוב האוכלת. ואיך מרבינן מינה שותה, ומכש"כ לפ"מ דבכל הפרשה מהדר על לשון אכילה. כדכתיב כל חלב וגו' לא תאכלו. וחלב נבלה וגו' ואכל לא תאכלהו, כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה, ואולי י"ל דכל תיבת נפש מיותר בקרא דהו"ל למכתב כי כל אוכל חלב וגו' ונכרת האוכל מעמיו, ומדכתיב נפש. בע"כ דאתא להורות על תאות הנפש, ואפילו לשתיה, דגם בזה איכא כרת. ועי' באר יצחק חא"ח סי' י"א.
בא"ד נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהיא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו עכ"ל, והנה בשבועות דכ"ג ע"א יליף רב אחא בר יעקב דשתייה בכלל אכילה מדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ופריך ודילמא ע"י אניגרון ומשני שכר כתיב מידי דמשכר ופריך ודילמא דבילה קעילית כו' אלא גמר שכר שכר מנזיר כו'. והקשו התוס' לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתייה בכלל אכילה כו' ע"ש, ולפירש"י דהכא דנפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כו' א"כ אין מקום לקושית התוס' שם, די"ל דר' יהודא יליף שתייה בכלל אכילה מהאי קרא גופיה, דכתיב בכל אשר תאוה נפשך ולשון נפש מורה על שתייה לפי סוגיא דהכא, וכדפירש"י.
אמנם ע"פ המבואר כאן יש בכלל להבין סוגיא דהתם. הרי לשון הכתוב מורה על אכילה ושתייה גם יחד, דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, הרי כלל בזה כל תאות נפש, ובכ"ז פרט נמי בתר הכי בבקר ובצאן ביין ובשכר, הרי בהכרח דיש בזה אכילה ושתייה והכי תניא התם בספרי בהדיא בבקר ובצאן אין לי אלא אכילה שתייה מנין ת"ל ביין ובשכר ע"ש, ואחרי כל אלה כתיב נמי בהאי קרא ואכלת, ואשר תאוה נפשך, המורה ג"כ על שתייה, ולפ"ז מה מקום שם לקושיות הש"ס ואימא ע"י אניגרון. ואימא דבילה קעילית כו', ואמאי צריך לגז"ש דשכר שכר מנזיר וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה הטמאים בשרצים כתיב וה"א יתרא קא דריש. ע' ר"ש תרומות פ"י מ"ח ובס' האשכול ח"ג ס"ס כ"ג ושם סי' כ"ח.
תוד"ה הקפה, הקפהו בחמה מיירי כו', אבל באור לא דדם שבשלו אינו עובר עליו ע"כ, וכ"מ בס' יראים סי' קמ"ו. ולדבריהם צ"ל דהא דמסיק בברייתא או שהמחה את החלב, מיירי דהמחהו באור כמש"כ התוס' בפסחים דכ"ד ע"ב ד"ה פרט, וע' בפמ"ג בפתיחתו לה' מליחה.
תוד"ה לרבות השותה וא"ת הא ל"ל קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשינן בפ"ג דשבועות ואכלת מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה כו' ע"כ, והנה הראב"ד בפירושו לתו"כ צו פרשה יו"ד תירץ משום דהכא כתיב האוכלת איצטריך לאמר אף השותה ע"ש. ויל"ד טובא הלא תיבת האוכלת קאי בודאי על אכילה כדמפרש איהו גופיה, וא"כ מה ראו חז"ל לעשות פירוד בין הדבקים לאמר דנפש קאי על שתיה ואוכלת על אכילה. הלא הסברא היא להיפוך דאפילו אי בעלמא דרשינן נפש להביא השותה, מ"מ י"ל דהכא אכילה דוקא. משום דכתיב הנפש האוכלת ולא אמרינן כמו בעלמא שתיה בכלל אכילה, דהכא גלי קרא וצ"ע כעת, וע"ל דקי"ב ע"ב תוד"ה ורוטבן ובבכורות ד"ו ע"ב תוד"ה רוטב.
אמנם מדברי התוס' והראב"ד נראה שהבינו דעצם הילפותא דהמחהו וגמעו לחייבו. הוא מדכתיב נפש. ולהכי הקשו הלא שתיה בכלל אכילה ילפינן מקרא אחרינא, וקשה אם נפש מורה על שתיה, א"כ הנפש אשר תאכל בשר מאי עבדי ליה. הלא שם בהכרח דקאי על אכילה ולא על שתיה. ואיך נפרנס קרא דנפש אשר תגע בו, דליתא בזה לא אכילה ולא שתיה.
ולכן לולא דברי הראשונים ז"ל היה נלע"ד, עפמש"כ בהגהת הרש"ש לערכין ד"ד ע"א שבאדם נמצא ד' נפשות, נפש הדוממית (והוא כח המחבר חלקיו יחד) הצומחת, המרגשת, השכלית, ובחידושי שם הארכתי לבאר תיבת נפש בתנ"ך המתאים עם דרשות חז"ל ע"ש, וכאן אבא בקצרה רק להבין בנוגע לעניננו, דתיבת נפש הכתובים אצל עניני הגוף בחייו כמו אכילה, הנאה, נגיעה, כן במותו על כל נפשות מת לא יבוא לנפש לא יטמא וכדומה. כולם מדברים בנפש הדוממית הנוגע להנאת הגוף, ולפ"ז ניחא, דבאמת בלתי מובן מאי האי דמקשו התוס', הלא עד כאן לא מצינו דשתיה בכלל אכילה. אלא באכילה ושתיה דרשות כמו אכילת מע"ש בירושלים, דאף דכלל המצוה היא לאכלו בירושלים. אבל הסעודה הפרטית של אכילתו אינה מצוה רק רשות, ואכילת רשות נמשכה יותר אחר לשון בני אדם, כדאמר בשבועות שם דא"ל אינש לחבריה ניטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו. משא"כ לחייבו כרת על השתיה ובמקום דבתורה כתיב בהדיא אכילה, זו לא שמענו מקראי דמע"ש המובא בשבועות שם, וזו היא כוונת המקשן בסוגיין, מדוע יהיה חייב כרת על המחהו וגמעו, הרי אכילה כתיבא ביה, ודילמא כוונת התורה דאכילה דוקא, ושפיר משני ליה ר"ל נפש לרבות השותה, פירוש דלפ"מ דפתח כי כל אוכל חלב, הי"ל לסיים ונכרת האוכל מעמיו, ולמה הוסיף ונכרתה הנפש האוכלת, ובע"כ דבתיבת נפש אתא לרבות בנוגע לנפש הדוממית, על איסור האכילה הכתובה עמה, ואין זה כי אם שתיה הקרוב לה, לפ"מ דילפינן מקראי אחריני דבעלמא הויא שתיה בכלל אכילה, נמצא דהאי נפש לרבות השותה דמהדר ליה ר"ל, איננו בתור ילפותא כלל, אלא להורות דיתור לשון זה. בע"כ מורה על ענין המשיב נפש שדומה לאכילה.
תוד"ה לחם, הו"מ למימר נמי אכילה כתיב ביה, ע' נוב"י סמא חי"ד סי' ל"ד ל"ה.
תוד"ה אלא, הנאת חמץ לית ביה כרת ע"כ, והטעם משום דבחמץ כתיב כי כל אוכל ולא ילפינן מלא תאכלו. כדכ' התוס' בפסחים דכ"א ע"ב ד"ה כל, או כדכ' הרב המגיד בפ"ח הט"ז ממ"א דאיסור הנאה יש לו דין חצי שיעור. וע' במל"מ פי"ג ה"ה מה' שגגות ובשעה"מ פ"א מה' חו"מ ובת' הגרע"א סי' ק"צ.
תוד"ה חמץ אכל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר ע"כ פי' דעצם איסור חלב אינו חל עד שיולד כדכ' התוס' לעיל דע"ה ע"ב ד"ה לדברי, ומשו"ה נחשב שעת הכושר דידיה משיצא לאויר העולם. וע"ל דפ"ט ע"ב תוד"ה בולדות וד"צ ע"א תוד"ה הכא ודק"ג ע"א תוד"ה דאיסור ובתוס' כריתות ס"פ דם שחיטה ובמש"כ בחידושי שם. וע' הת"ס ח"ו סי' ס"ה ובאור שמח ר"פ י"ז ממ"א.
תוד"ה חלב, הקשה הר"ר שמואל מוורדון לר' יוסי דלא חייש להא פירכא כו'. ע' שעה"מ פ"ח ה"ו ממ"א ובאור שמח שם הי"ז.
תוד"ה מה, ואפילו למ"ד לאברים עומדת היה בה איסור שאינה זבוחה. ע"ל דל"ז ע"א תוד"ה השתא ובמש"כ בחדושי שם.
תוד"ה שכן טומאתן במשהו תימא דבכל מקום מזכיר כעדשה וכאן נקט משהו וכן בפרק השוחט והמעלה כו' מה לשרצים טמאין שכן מטמא בכל שהו, ולעד"נ לישב תמיהת התוס' בפשוטו, לפ"מ דמסקינן, במעילה דט"ז ע'"ב, דהא דשרצים טמאין שיעור איסור אכילתן בכעדשה כטומאתן, הוא רק במיתתן. אבל אם אכל מהן בחייהן שיעורן בכזית. ובביצה דט"ז ע"ב אוקמינן דהא דתנן התם ואם שייר הימנו כל שהו, הוא דאם יש בו שיעור כזית. וע' בב"ב דק"נ ע"א, והשתא ניחא די"ל הא דמזכיר כעדשה בשמונה שרצים. הוא רק כדאיירי בטומאתן או בשיעור אכילתן במיתתן שהוא ג"כ כטומאתן, ואז הויא שיעורו בכעדשה, משא"כ הכא ובזבחים אע"ג דקאמר שכן טומאתן במשהו, והוא ודאי במיתתן, דבחייהן אינן מטמאין. אמנם עיקר הסוגיות סובבות על איסור אכילתן שבהן, ובזה הלא משכחת גם כזית כשאכלן בחייהן, לכן נקט הש"ס לשון סל שהוא דזה סובל כעדשה וכזית ועמש"כ בחידושי למעילה די"ז ע"א.
והנה ביבמות ס"פ חרש דקאמר בש"ס דאיסורן במשהו פירש"י ככעדשה, והתוס' שם הקשו הלא אכילת שרצים בכזית. דאכילה כתיב בהו כו' אלא יש לפרש דאיסורן במשהו דלוקה על נמלה, וכ"כ בזבחים דק"ו ע"ב בתוד"ה מה.
ועפמש"כ בלתי מובן מדוע נאיד משרצים לנמלה ולא פירשו דהא דקאמר ביבמות דאיסורן במשהו, וכן מאי דקאמר בזבחים מה לשרצים טהורים שכן אסורים במשהו, כוונתם על כזית כשיעור אכילתן דשרצים טהורים. דאכילה כתיב בהו וכסוגיא דמעילה דט"ז ע"ב, ועפ"מ דבביצה שם קרי לכזית כל שהוא-
תוד"ה והא דתנן. דתניא גרסינן דאינה משנה, ע' בחידושי באר שבע להוריות ד"ה ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן דקכ"א ע"ב.