אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף פז.

דף פו:

הכי השתא התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כו', ע' בת' הרשב"א סי' שפ"ב ובס' המנהיג ה' פסח סי' ס"א ובתשב"ץ ח"ב סי' ר"ד.

שם הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא. ע' בת' הריב"ש סי' שפ"ד.

במשנה כסהו ונתגלה פטור מלכסות, ולכאורה קשה טובא ממשנתנו על רב הונא, דס"ל בשבת דכ"א ע"א גבי נר חנוכה, כבתה זקוק לה. דהשתא בכסוי הדם דהוא דאורייתא. סתם תנא דמתניתין דאם קיים מצות כסוי ונתגלה פטור מלכסות עוד, מכש"כ נר חנוכה דרבנן דהסברא נותנת שלא יהיה זקוק להדליקה אחר שכבתה, אם לא דנאמר דס"ל לר"ה כדאמרינן בעירובין דע"ז ע"א דברשויות דרבנן עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מלרשויות דאורייתא, או כדאמרינן בכתובות דנ"ו ע"ב דבמילתא דשכיחא עבדו בה רבנן חיזוק. מילתא דלא שכיחא לא עבדו בה רבנן חיזוק, וכיבוי נר בתר הדלקה שכיחא טפי מגילוי אפר אחרי כסוי הדם, ועוד משום פרסומי ניסא. ובהדלקה שהיא בידו ובזריזות יתירא אפשר להטיבה בטיב ההדלקה שלא תשלוט בה כיבוי כ"כ, וכדי לעשות סייג, עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, כמש"כ התוס' בב"מ דנ"ה ע"ב בד"ה וכי, וע' ברש"י ותוס' זבחים דק"א ע"א ד"ה וחכמים.

שם ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה, בתו"כ פ' אחרי פרק י"א מסיק ולא יקפיד אם אחר יכסה ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו ת"ל כי נפש הבשר דמו בנפשו הוא, וכ' בהתוה"מ דגרסת הספרים ולא יקפיד אין לו ביאור. ומשו"ה כ' דעיקר הגירסא ולא יפקיד שאחר יכסה ע'"ש.

ולולא דבריו היה נלע"ד להיפוך. דבשלמא לפי גרסת הספרים ולא יקפיד אם אחר יכסה, יש קשר למאי דמסיק בתו"כ בתר הכי ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו ת"ל כו', פי' כיון שאחרים מוזהרים עליו, לכן לא יקפיד אם האחר יכסה, משום דגם על האחר מוטלת אזהרת המצוה, משא"כ לפי גרסתו ולא יפקיד שאחר יכסה, משמע משום שהמצוה מוטלת עליו. א"כ מאי האי דמסיק בתו"כ ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו כו', ובאמת גם האחר צריך לברך וע' בט"ז סי' כ"ח סק"ח, ולפ"ד התוה"מ נצטרך לפרש ולא יפקיד שאחר יכסה, היינו בתורת פקידה, אבל בתורת כיבוד או אם כסה מעצמו שפיר דמי והוא דחוק. אולם לפי גרסת הספרים ולא יקפיד, ניחא לדינא בכל אופן שהאחר מכסה אין עליו קפידא כיון שהאזהרה לכל בני ישראל מקרא דכי נפש הבשר דמו בנפשו הוא כדתניא בתו"כ, או מדכתיב ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל כדיליף בברייתא בגמ', ומיושב גם לשון התו"כ במסקנתו ע"ש. וע' פלתי סי' כ"ח סק"ב.

עוד אפ"ל גרסת הספרים בתו"כ ולא יקפיד אם אחר יכסה, עפ"מ דמסקינן בסוגיין תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסנו מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים. ולפ"ז אם יקפיד הרי יוכל ג"כ להוציא ממון מן האחר המכסה, לכן שפיר אשמעינן בתו"כ בתר דתני מי ששפך הוא יכסה שלא יקפיד לכתחלה אם אחר יכסה, דמדין התורה גם האחרים מוזהרים עליו כו' ע"ש.

שם תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל כו' תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסנו כו', ולכאורה כל תניא אידך בש"ס מתאמת עם הסמוך לה, והכא קמייתא ובתרייתא דרשי ושפך וכסה על השוחט. מי ששחט הוא יכסה, ומציעתא דריש על יד השוחט. ולמעוטי כסוי הדם ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו. ובס' האורה לרש"י ז"ל סי' מ"ט משמע, דשתי הדרשות פליגי אהדדי, וצ"ע כעת.

שם ושפך וכסה במה ששפך שפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו וכ' בס' חרדים פ"ו דהוא לאו הבא מכלל עשה עשה. וע"ש בהקדמתו מש"כ בשם ס' שושן סודות סי' קפ"ז ע"ש. ומינה ילפינן לכל המצות שלא יעשם בדרך בזיון כדאמרינן בשבת דכ"ב ע"א אבוהון דכולהו דם. וע' בשאילתות ר"פ שלח ובר"ן פ' במה מדליקין הלכות חנוכה ובמגילה פ' בני העיר דף כ"ו ע"ב ובט"ז או"ח ר"ס כ"א ובביאור הגר"א שם.

שם וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים כו', ע' בת' הרשב"א סי' תע"ב וברוקח סי' ש"כ.

שם למאי נ"מ לברכת המזון כו'. ע' פלתי ס"ס י"ט ובברכי יוסף חא"ח סי' רט"ו סק"ג ובת' חיים שאל סי' ע"ה.

שם דא"ל ההוא צדוקי לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח כו' דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כו', ויל"ד מדוע הקשה לו משני דברים נפרדים שאחד ביצירה והשני בבריאה דכתיב בעמוס, ודלג על ישעיה הקודם כדמשמע בפסחים דפ"ז ע"א והוא אמר שם בפרשה מ"ה יוצר אור ובורא חושך. הרי דזו ביצירה וזו בבריאה והם הפכיים, וכמו שבאמת טועים בזה המינים כמבואר באו"ח ר"ס נ"ט, ומה דבסיפא דקרא מסיק אני ה' עושה כל אלה, הרי לא שפיל לסיפא דקרא גם בעמוס, עד שהורה לו רבי, וע' במורה נבוכים ח"ג פ"י ובעקידה דברים שער פ"ז ובשבלי הלקט ה' תפילה סי' י"ג.

שם כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטלו, ע' זהר הרקיע עשה כ"א.

שם כסהו הרוח חייב לכסות ארבב"ח אר"י ל"ש אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והנה במרדכי פרק במה מדליקין רמז רצ"ד ובס' המנהיג ה' שבת סי' י"ז דייקו מהכא דצריך לברך על הדלקת נר שבת אע"פ שאם היתה דולקת לא היה צריך לכבותה ולהדליקה שנית כמו הכא דאם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות אפ"ה כי חזר ונתגלה חייב לכסות ולברך. וע' בראבי"ה סי' קצ"ט.

והנה לדידן דפסקינן כהרמ"א בשם הטור בסי' רס"ג ס"ד, דאם היה הנר דולק מבעוד היום גדול יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת ע"ש, אין נ"מ כלל דבודאי כיון דצריך להדליק חייב לברך דמה לנו אם היתה כבויה או הוא כבה אותה. כיון דברכתו היא על ההדלקה וכל דבריהם הם רק לפ"מ דס"ל דאם היתה דלוקה א"צ לכבותה ולהדליקה שנית, ולפי"ז בלתי מובן לע"ד מה שייך סוגיא דידן לדהתם בדבר הברכה, בשלמא אם הדמיון היה על עצם הפעולה, היינו דאם היתה דולקת בזולת פעולתו אינו צריך להדליק ואם היתה כבויה צריך לחזור ולהדליק אז היה הנדון דומה לראיה, דאם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואם חזר ונתגלה חייב לכסות, אבל מה שייך זה לברכה פשיטא דבשניהם תליא הברכה בפעולתו, כמו בכסוי הדם במקום דצריך לכסות חייב לברך ובמקום דל"צ לכסות אין לו על מה לברך, כמ"כ בהדלקת נר של שבת באם כבתה וצריך להדליק מחדש, בודאי דצריך לברך, אבל אם לא כבתה וא"צ להדליק על מה יברך.

ומלבד זה ממקומם של שני הענינים מוכרע דאינם שוים להדדי, דהדלקת נר של שבת חיובית כ"כ, כדתנן התם דל"א ע"ב דנשים מתות על שאינן זהירות בהדלקתן, וההדלקה מוכרחת בתורת חובה גם לסעודת שבת, וע"ש דכ"ה ע"ב ברש"י ד"ה חובה ובתוד"ה הדלקת. עד דמשו"ה הכריעו לדינא, דאם היה נר דלוק מע"ש עוד היום גדול חייב לכבותה ולחזור ולהדליק מחדש כנ"ל. משא"כ בדין כסוי הדם אף שהוא מדאורייתא. מ"מ הוא דוקא אם ירצה לאכול בשר חיה או עוף ושחט, אז מחויב הוא לכסות. ואחרי כל אלה אם כסהו הרוח ולא נתגלה פטור מלכסות כדאמרינן הכא, הרי דאין לדמותן זל"ז וצ"ע וע' בבשמים ראש ך סי' י"ח.

שם אר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ע' בפר"ח ובחידושי הגרע"א ליו"ד סי' כ"ח ובמה"פ לירושלמי חלה פ"ג ה"ד ובאבני מלואים לאה"ע סי' י"א סק"א ובת' הגרע"א סי' נ"ד ובחידושיו למו"ק די"ט.

שם התם כשרשומו ניכר. ע' בס' המנהיג ה' אירוסין סי' ק"ה ובתשב"ץ ח"ב סי' ע"ד. במשנה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות כו', עמש"כ בחידושי לקמן דק"ז ע"א.

רש"י ד"ה ואומר לבני ישראל בפרשת כסוי הוא ע"כ, והנה האי קרא כתיב תיכף בתר קרא דוכסהו בעפר. ולפי דרשת הש"ס נצטרך לאמר דהאי קרא נדרש לפניו. על מצות כסוי הדם דכתיב במקרא שלמעלה, אולם בתו"כ דריש ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש, ולפ"ז נראה דמקרא זה נדרש לאחריו. על אזהרת דם כל בשר לא תאכלו שיהיו הגדולים מוזהרים גם על הקטנים. וע' יבמות דקי"ד ע"א, ועפ"ז נראין הדרשות כסותרות זא"ז.

אולם בקרבן אהרן ובהתוה"מ שם מגיהים בתו"כ להזהיר גדולים על הגדולים ע"ש, ולפ"ז שפיר ניחא דכל הענין חד הוא באזהרת דם, ולמטרה זו הזהירה תורה גם מצות כסוי הדם ובאותה פרשה. ולהיות האזהרה גדולים על הגדולים. לכן החיוב על כל איש ישראל הרואה דם חיה ועוף השחוטים לכסות. אם עוד לא כסה השוחט וכדרשת הש"ס דהכא וזהו כוונת רש"י במש"כ בפרשת כסוי הוא, דלכאורה מדוע תלי בכרשה ולא כתב דבתר האי קרא כתיב, ולפמש"כ ניחא דאי הוה כתב הכי הוה משמע דלפי דרשת סוגיא דהכא נדרש האי ואומר לבני ישראל לפניו. ותקשה הלא בתו"כ נדרש לאחריו כנ"ל, לכן כתב דהאי קרא באותה פרשה כתיב, ור"ל דכל הפרשה תוכן אחד לה באזהרת דם, וקרא דואומר לבני ישראל אכולה קאי, ועפ"ז הדרשות דבסוגיין ודתו"כ אינן כסותרות זל"ז כנלע"ד.

רש"י ד"ה ארבעים. שענה אחריהם אמן. בלחם חמודות נדחק בדברי רש"י ע"ש. וע' במג"א ר"ס קצ"ב.

רש"י ד"ה אין דיחוי אין אמרינן דיחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן ע"כ. וכ' הרוקח בסי' שע"ח דמשו"ה יש דיחוי אצל קדשים שיכול להביא כפרה מן המובחר ע"ש, ולפי דבריו אם עני הוא ואין ידו משגת לקנות קרבן אחר להקרבה, או שהקרבן אינו בא לכפרה רק בנדר ונדבה, אצלו אמרינן אין דיחוי גם גבי קדשים כמו גבי מצות.

אולם רש"י בזבחים דע"ח ע"א גבי דם שנתערב במים דמחלק בש"ס דבקדשים אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, ולענין כסוי הדם דהוא מצוה אמרינן דאין דיחוי אצל מצות. פירש"י שם וז"ל דלא שייך דיחוי אלא בדבר קדושה ע"ש. ולשון זה סובל כל קדשים והחסרון מה דבקדשים יש דיחוי הוא משום דהוא קדושה, וחילוק זה טעמא בעי מ"ש מצוה מקדושה.

ונלע"ד דמקור הדיחוי בא מסיבת הביטול המוקדם, ודם זריקה אפשר להתבטל ולא דם כסוי דדם הזריקה באה קדושתו ע"י הקדש פיו, ומשו"ה נופל עליו חלות הביטול, ומכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונראה. משא"כ דם כסוי שהיא מצוה מגזה"כ מי יוכל לבטלה, זולת אם נתבטלה לגמרי מכח הטבע ואי אפשר עוד לקיימה כמו בכסהו הרוח ולא נתגלה. אבל חזר ונתגלה נמצא שמציאותה היתה עכ"פ בכח, לכן לא בטלה מצותה, ושפיר הוכיח רב פפא מהכא ואמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות היינו מקור דאין דיחוי אצל מצות נובע מהכא, דהא חזינן דכבר אידחי לה מסיבת הטבע שנתכסה ברוח, ומ"מ חזרה המצוה על המכסה כשנתגלה, ש"מ מהכא דאין דיחוי אצל מצות גם בעלמא.

ועפ"ז גבי דם קדשים שנתערב במים, דקאמר בזבחים שם ומובא לקמן ע"ב דאם נפלו דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, אזיל ר"פ גופיה לטעמיה ואמר ולענין כסוי אינו כן דאין דיחוי אצל מצות, וסברת החילוק שביניהם הוא, משום דטפת דם ראשונה כשנפלה במים ובלתי ניכרת לעין הרואה, גבי קדשים שבאו רק ע"י הקדש פיו, חל על טפת דם הזריקה שם ביטול, ואמרינן דטפה זו נתבטלה ואינה ראויה עוד לזריקה ובטלה הקדושה, ואע"ג שנתוספו אח"כ הרבה טיפי דמים להפך מראה המים לדם מ"מ אמרינן יש דיחוי בקדשים דכבר נתבטלו מקדושתם שבאה ע"י הבעלים, משא"כ גבי כסוי הדם מי יוכל לבטל המצוה, ומשו"ה כשנפלה טפה ראשונה במים, אע"ג שלא היתה ניכרת לעיני בשר, אכן דמיא לכסהו הרוח כל עוד שלא נתגלה, ומכיון שנתגלה חזרה חיובה לכסות לקיום המצוה דרמי עליה וה"נ כיון שנתרבו הרבה טיפי דמים והפכו מראית המים לדם, חזרה גם טפה הראשונה לקיום מצותה כמו כסהו הרוח ונתגלה, דאע"ג דלשעתה לא היתה בפועל אבל בכח היתה ואחרי שנתעוררה חזרה לה גם המצוה מכח אל הפועל כנלע"ד, וע' במג"א סי' תקפ"ו סק"ו ובביאורי הגר"א שם סקי"ג.

תוד"ה משתא, אבל תפלה לא הוי גמר לסעודה כו', ע' פסחים דק"ב ע"א תוד"ה ועקרו וברי"ף ובעה"מ ובמלחמות ור"ן שם דק"ט ע"ב ובאו"ח סי' קע"ח ס"ו ובביאור הגר"א שם ובס' תע"ד סק"ב ובפר"ח שם ובת' הריב"ש סי' שפ"ד.

תוד"ה ומכסי, יש להסתפק אם סח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כו'. וברא"ש כתב דהיה נראה דחוזר ומברך ע"ש, ומאי דמספקא להו פשיטא ליה להראב"ן בסי' ר"ט שכתב כך הסכימו ראשי ישיבות ורבותנו הגאונים שצריך לברך על השחיטה על כל בהמה חיה ועוף שמא ישכח וידבר בין שחיטה לשחיטה או יתעסק בשום דבר ובטלה הברכה הראשונה כו', וע' בס' המכריע חא"ח סי' ד' ובת' מהר"ח או"ז סי' א' ובס' המנהיג ה' ראש השנה סי' כ"ב ובנוב"י קמא חא"ח סי' מ"א.

בא"ד דאם סח בין תפילין לתפילין דמברך שתים לרש"י להניח על ש"י ועל מצות על ש"ר ולדברי ר"ת מברך על ש"ר שתים כו', ע' ברכות ד"ס ע"ב תוד"ה אשר קדשנו ובמנחות דל"ו ע"א תוד"ה לא ובמרדכי ה' תפילין ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' ח' ובשבלי הלקט ענין תפילין ובט"ז או"ח סי' כ"ה סק"ד ובביאור הגר"א שם סקי"ז.

בא"ד ומיהו אם אומר מענין שחיטה כו', ע' מנחות דל"ו ע"א תוד"ה סח ובפרדס לרש"י סי' ר"ו ובמג"א ה' ר"ה סי' תקפ"ג סק"ב ותקצ"ב סק"ה ובט"ז וביאור הגר"א שם סק"י.

בא"ד ואין ראיה מתפילין דהתם היא מצוה אחת ואין לו להפסיק אבל בשחיטה אי בעי שחיט אי בעי שביק ליה כו', ע' במרדכי מגילה רמז תתל"ב ובת' מהר"ח אור זרוע סי' י"ט וברוקח סי' שס"ז ובשבלי הלקט סי' ש"ג ובט"ז יו"ד סי' כ"ח סק"ב ובמג"א סי' ח' סקי"ד וט"ו ובביאור הגר"א שם סקכ"ו ובתשובת הגאון ר' יצחק ז"ל אחי הט"ז שהביא באו"ח סי' כ"ה ובמג"א סי' תרנ"א סקכ"ח ובביאורי הגר"א שם סקל"ט.

בא"ד ומ"מ נראה דאיסורא הוא להביא עצמו לידי לחזור ולברך כו', ע' בס' התרומה ה' כסוי הדם סי' ל"ט ובמרדכי חולין רמז תרנ"ב וברוקח ס"ס ש"פ ובת' מהרשד"ם חא"ח סי' א' ובביאור הגר"א לאו"ח סי' נ"ד סק"ג ובברכי יוסף שם סי' מ"ו סק"ו ובבאר שבע לסוטה דמ"א ושם דמ"ד ע"ב.

תוד"ה וחייבו, דזאת מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה הלכה לה והוי מעוות לא יוכל לתקון ע"כ. כה"ג בחגיגה ד"ט ע"ב מעוות וגו' זה שביטל ק"ש של שחרית כו' וע"ש רש"י ד"ה שמינוהו, אמנם בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' יו"ד הביא בשם ר"ת דמעשה כזה בא לפניו וצוהו שישחוט המכסה עוף אחר ואותו שנגזלה הברכה ממנו יברך על כסוי הדם ויכסה.

בא"ד ומיהו לא דיינינן השתא ליחייב עשרה זהובים דבמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ע"כ, וכ"כ בס' התרומה ה' כסוי הדם סי' ל"ט, וע' ברי"ף ונמו"י בפ' החובל דצ"א ע"ב ובתוס' שם ד"ה וחייבו ובש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"א ובכפתור ופרח פט"ז ובקצוה"ח סי' ש"ו סק"ז.

בא"ד ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים בקריאת התורה כו', ע' בחו"מ ס"ס שפ"ב ובביאור הגר"א שם סק"ח ובמהרי"ק שרש ט'.

תוד"ה או, וא"ת או נ' זהובים הו"ל למימר דהא איכא ברכת בפה"ג כו'. ע' פסחים דק"ג ע"ב תוד"ה ולא ובש"ך חו"מ סי' שפ"ב סק"ג ובקצוה"ח שב סק"א ובברכי יוסף חא"ח סי' תל"ד סק"ה.

תוד"ה רואין, והקשה הר"ר שמואל מוורדו"ן דבפ' הקומץ רבה מפרש טעמא דרבנן ור"י כו' ע"כ, וכן הקשו בזבחים דע"ז ע"ב וע' בסוטה דט"ז ע"ב תוד"ה מביא השני ובפמ"ג ליו"ד סי' ק' במשבצות סק"א ובחידושי ח"ס לע"ז דס"ו ע"א

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה