אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף עח.

דף עז:

אמר רבינא כמאן תלינן כובסא בדיקלא כמאן כי האי תנא ע"כ, משמע דלשאר תנאי צריך האי קרא לדרשה אחרינא. ואע"ג דרבינא גופיה לא יליף מהאי קרא ציון קברות כדאמרינן במו"ק ד"ה ע"א, מ"מ אפשר דאיצטריך ליה לגופיה, דחוב מוטל על המצורע להכריז בזיונו ברבים, וע' ב"ק דצ"ב ע"ב וברש"י ד"ה וטמא ובח"א שם.

אותו ואת בנו פרק חמישי

במשנה, אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל כו'. ע' מורה נבוכים ח"ג פמ"ח, ובת' הרשב"א ח"ד סי' רנ"ג שדחה לדבריו, אולם במד"ר אמור פכ"ז ובתנחומא שם, בפסוק ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד מבואר בהדיא כהרמב"ם ועיין שם בפי' מהרז"ו.

שם השוחט או"ב חולין בחוץ שניהם כשרים, ע' בנה"מ סי' ר"ח סק"ב ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ד ע"ב.

שם והשני סופג את הארבעים. והנה לשון התוספתא במכות פ"ג השוחט או"ב על הראשון פטור ועל השני חייב ע"ש. ולכאורה כמו חיוב השני דקתני בתוספתא הוא על חיוב מלקות. כן פטור הראשון הוא ג"כ ממלקות וזהו קשה בשלמא חיובא דשני אשמעינן כמו במשנתנו, דחייב אפילו בשני בני אדם וכדאיצטריכא להו למילף בגמרא, אבל הראשון פטור מאי קמ"ל פשיטא ואפילו ידע הראשון שהשני ישחוט אח"כ, מ"מ אצלו לא משכחת התראה למלקות, ואפילו אם התרו בו, התראת ספק היא בשעת שחיטת הראשון. ולא משכחת ביה מלקות דשמא לא ישחוט השני.

ואפשר דאתא לאשמעינן, אפילו ידע הראשון דאדם אחר ישחוט אח"כ את השני בשוגג, ולא יהיה שם מי שיודיענו ויתרה בו, וא"כ אפשר דידיעה זו והעלם הידיעה מהשני תגלגל עליו איזה איסור למפרע מלשחוט, קמ"ל דראשון פטור ומותר לכתחלה.

שם מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין כו', ע' במל"מ פ"ג ה"ח מאיסורי מזבח ובפמ"ג ליו"ד סי' ט"ו במשבצות סק"ג אמנם במש"כ המל"מ שם מצד הסברא, דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל, מבואר כן במד"ר אמור פכ"ז בפסוק והיה שבעת ימים תחת אמו, וע"ש בחידושי הרד"ל.

שם ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים אים ע"כ, אע"ג דגבי או"ב תניא בתו"כ אמור פרשה ח', שה ולא עופות, מ"מ מצי נמי למעט כלאים. לפ"מ דרבא יליף בתורת כלל משה כשבים ושה עזים למעט כלאים כ"מ שנאמר שה, והכא נמי עכ"פ כתיב שה.

רש"י ד"ה או"ב, משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשין כו', ע' ברכי יוסף ר"ס ט"ז.

רש"י ד"ה ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו עכ"ל, ויל"ד טובא הא דרש"י ז"ל קבע הכא פסוק שלא נזכר בגמרא רק ראשית המקרא וביותר מאי דפתח באמצע הפסוק ירצה לקרבן אשה ולא מתחלת הפסוק. ונלע"ד דדבר גדול דיבר כאן רש"י ז"ל בהבנת הסוגיא, ושתהיה מתאמת הברייתא בגמרא עם הברייתא דתו"כ בזה, ודרך אגב לא יהיה מקום לקושית התוס' בד"ה מנין לאו"ב שנוהג במוקדשים שכ' וז"ל וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי במוקדשין הא סתמא כתיב כו' ע"ש ולכן הבין רש"י דמעולם לא עלה על דעת התנא לחשוב דשוחט או"ב דמוקדשין לא לילקי דקרא סתמא כתיב ובודאי לקי, כן אם התורה היתה אוסרת שחיטת או"ב דחולין. אז ודאי דגם שחיטת קדשים דאו"ב היתה פסולה בלא"ה דבעינן ממשקה ישראל רק תנא דברייתא נסיב אתנא דמתניתין דמחלק בנשחט דאו"ב, דבחולין כשר ובקדשים פסול, ורש"י פי' במשנתנו דפסול קדשים באו"ב הוא משום מחוסר זמן. ובזה איכא טעמא רבה לחלק, דע"כ לא אשכחן מחוסר זמן בקדשים רק קודם שמונה ימים, ועליו שפיר נופל לשון מחוס"ז, דאכתי לא מטא זימניה, משא"כ במחוס"ז דאו"ב, דרגע אחד קודם שנשחטה אמו לא היה מחוסר זמן. ורק משום שנשחטה אמו יהיה נחשב כמחוס"ז, הלא פסול זה בא לו מן הצד ואינו שייך אל הזמן, ומשו"ה יש מקום לאמר דניהי דהשוחט לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, מ"מ הקרבן יהיה כשר בדיעבד כמו בשחיטת חולין דתנן במשנתנו שניהם כשרים, וזהו כוונת תנא דברייתא דקאמר מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. היינו לפוסלם בדיעבד.

ובתו"כ תניא הכי בהדיא מנין לשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בגו ל"ת ביום אחד מלמד שהשוחט או"ב במוקדשים ה"ז בלא ירצה ע"ש וה"נ בברייתא בגמרא בהרצאת הקרבן מדבר מנין לפוסלו, ומסיק מדכתיב שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וכתיב בתריה ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד לימד על או"ב שנוהג במוקדשין, פי' כמו במקרא שלפניו איירי בהרצאת הקרבן ולפוסלו במחוס"ז כן במאי דכתיב בתריה איסור שחיטה דאו"ב, סמכיה להכי דאותו ואת בנו לא יהיו נשחטים ביום אחד רק למחרת, ואם שחטו בו ביום פסול משום מחוסר זמן וזהו מאי דרש"י התחיל באמצע הפסוק וכתב, ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו ע"כ, להורות בדבריו דברייתא דהכא מתאמת עם הברייתא דתו"כ דסמכה דרשתה על תיבות ירצה לקרבן אשה עם הסמיכות דאיסור שחיטה דאו"ב, ותוכן אחד לשתי הברייתות לפסול הקרבן בדיעבד, וע"פ דבריו אלו לא יהיה מקום ממילא גם לקושית התוס' כנ"ל.

תוד"ה מנין, וא"ת ואמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב כו' ע"כ, משמע דהתוס' הבינו דהא דבעי בברייתא מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין. קאי על הדברים דשוו חולין וקדשים להדדי. ושפיר הקשו מהיכי תיתי לחלק ביניהם הא קרא סתמא כתיב, ולמאי הוצרך נמי למילף מדסמיך הכתוב דין או"ב לקרבנות. אולם לעיל בסמוך הוכחתי, דרש"י הבין בתנא דברייתא דבעי מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין. הוא על הנשחט, מנין לחלק בין חולין למוקדשין, הלא קרא סתמא כתיב ומ"ש דבחולין כשר ובקדשים פסול כדתנן במשנתנו. וכמש"כ מבואר בברייתא דתו"כ בהדיא, ועפ"ז אין מקום לקושית התוס' ע"ש, וע' במנ"ח מצוה רצ"ג.

בא"ד דאיצטריך שאם צריך לפסח כו'. ע' ברכי יוסף סי' ט"ז סק"ב ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים בסוגיין ולמגילה דכ"ה.

בא"ד ולפי המסקנא צ"ל דלשום דרשה נכתב שם, ע' בפמ"ג ליו"ד סי' ט"ז במשבצות סק"ד ובת' פמ"א ח"ג סי' מ"ח.

תוד"ה ועוד. וא"ת ואמאי לא גמרינן שור שור משבת ויהא או"ב נוהג אף בחיה כו' ע"כ, הנה בס' התרומה בה' איסור והיתר דיני או"ב שהרגיש בקושית התוס' ותירוצם, הניח ליסוד דאו"ב אינו נוהג בחיה, וז"ל דהא אפילו בולד הנולד מן התיש הבא על הצביה פליגי ר"א וחכמים אי או"ב נהיג ביה ולא בעופות דלא נילף שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך לרבות העופות כו' ע"ש, וצ"ע מדוע צריך להוכחות הלא בפ' אמור בפסוק ושור או שה או"ב ל"ת ביום אחד תניא בתו"כ בהדיא שור ולא חיה שה ולא עופות ע"ש, ובודאי דעל זה תמכו התוס' יסודתם דחיה אינה באו"ב, ועל יסוד זה פליגי ר"א וחכמים בתיש הבא על הצביה כמובן.

כן יפלא לע"ד מש"כ הבה"ג בה' או"ב, דלהכי מיעט רחמנא שור ולא חיה, משום דבלא"ה ה"א דחיה בכלל בהמה ע"ש והוא תמוה דבתו"כ מפרש בהדיא משום דהיה מקום לאמר והלא דין הוא ומה בהמה שאינה במצות כסוי הרי היא במצות או"ב חיה שהיא במצות כסוי א"ד שתהיה במצות או"ב ת"ל שור ולא חיה שה ולא עופות והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות או"ב עוף שהוא באם על הבנים א"ד שיהא במצות או"ב ת"ל שה ולא עופות וע"ש בהתוה"מ, עכ"פ מבואר שם בהדיא טעמא אחרינא מדוע גזרה תורה שור ולא חיה, ולא משום דחיה בכלל בהמה וצ"ע כעת, וע' בשעה"מ פ"ט ה"ה מה' כלאים.

בא"ד וי"ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ע"כ, והקשה לי הגאון הגדול ר' מאיר מיכל ז"ל מווילנא. א"כ מאי מקשה הש"ס בב"ק דס"ז ע"ב לענין תשלומי דו"ה, דנילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חו"ע כיו"ב, הלא גם דו"ה אינה בבהמה טמאה דומיא דשבת ואיך פריך הש"ס דנילף שור שור משבת.

והשבתי דרק בסוגיין יש מקום לסברת התוס', דבשבת כתיב שורך וחמורך. ואיסורא דאו"ב לא שייך כלל בחמור, ולזאת הוכרחנו לאמר דלאו להכי אתא הגז"ש דשור שור. משא"כ בתשלומי דו"ה דכתיב וטבחו או מכרו. שפיר י"ל דאין ה"נ דאי הוה גמרינן שור שור משבת הוה ילפינן נמי בהמה טמאה. דניהי דבטביחה ליתא במכירה מיהא איתא ואי משום הקישא דטביחה למכירה דאשכחן בב"ק דע"א ע"א ודע"ז ע"ב ודע"ח ע"ב הנה בכל המקומות איכא פלוגתא בזה ע"ש. ואפשר דסוגיא בדס"ז שם ס"ל דלא מקשינן. ואפילו אי מקשינן להו, הוא רק כל זמן דלא גמרינן להא בגז"ש אבל אי הוה נקטינן הגז"ש דשור שור משבת גבי דו"ה, אז אפ"ל דסוגיא דדס"ז שם ס"ל כמ"ד דגז"ש עדיף מהיקש דפלוגתא היא בזבחים דמ"ח ע"א וע"ש תוד"ה דכו"ע, וא"כ הוה נדחה אז ההיקש מפני הגז"ש, וע' ח"ס חי"ד סי' ס"ז.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה