אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עד:
מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו. פי' דהיתר אכילת שליל הנמצא בבהמה, ילפינן לעיל דס"ט ע"א מדכתיב וכל בהמה, ופרש"י כל אשר תמצאו בבהמה אכול, ובזה פליגי דר"מ סבר דזהו רק בשליל הצריך עוד לאמו, אז נחשב כאחד מאבריה, משא"כ אם הוא בן ט' חי. בעובר כזה לא דברה תורה דלחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. כדס"ל לר"מ לעיל דע"ג ע"א ולהכי ס"ל נמי דצריך שחיטה לעצמו, ומדלא קרינן ביה כל בבהמה ומצרכינן ליה שחיטה כבהמה דעלמא משו"ה אסור בו גם חלבו וגידו, ור"י סבר כיון דמגזה"כ ילפינן וכל בהמה לרבות את הולד, ושליל זה הלא נמצא בבהמה, להכי שחיטת אמו מטהרתו אע"פ שהוא בן ט' חי. ואי משום דעומד לצאת, הרי ר"י לא ס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי כדלעיל דע"ג שם, וממילא לדידיה כיון דנאכל השליל ככל הנמצא בבהמה, משו"ה גם חלבו וגידו מותר, דאיסור זה הוא על בהמה דעלמא ולא על שליל הנמצא בבהמה כנלע"ד. וע' בביאור הגר"א סי' ס"ד סק"ו ובת' רדב"ז ח"א סי' ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן דצ"ב ע"ב.
שם למעוטי רובעו וחורש בו. ע' מנחת חינוך מצוה כ"ו סי' א' ובמצוה ר"י.
שם ארשב"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו כו'. ולכאורה יל"ד הלא חלב ודם שניהם הם באיסור כרת וכמו חלב תלוי בהקרבה, כדכתיב ויקרא ז' כ"ה כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו'. כן בדם כתיב כי, הדם הוא בנפש יכפר וע' פסחים דס"ה, ושליל זה הרי הוא יוצא דופן. דבקדשים אינו קדוש לד"ה מ"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם כדאמרינן בנדה ד"מ ע"א וע"ל דל"ח ע"ב רש"י ד"ה פרט ליוצא דופן ושם ע"א תוד"ה כי יולד, ואמרינן לקמן דע"ה ע"א מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל ע"ש הרי דחלב שליל לא מקריא חלב כיון דאינו בעמוד והקרב, וע"ל דצ"ב ע"ב תוד"ה אילימא וע"פ כל אלה סברת רשב"ל פשוטה, כיון דדעת תורה היא להשוות דם לחלב בטעמו ואיסורו עונשו ואזהרתו וע' כריתות ד"ד ע"ב. לפ"ז שפיר י"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו, אבל מ"ט דר' יוחנן דס"ל אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, וע' במל"מ פי"ג ה"ה משגגות.
וי"ל דעיקר דמיון דם לחלב בראוי למזבח, הוא בדם הנפש דראוי לכפרה כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר כדאמרינן בכריתות דכ"ב ע"א. אבל הא דר"י אוסר בדמו הוא משום דם האברים ומשו"ה הקשה לר"ל ממשנתנו דקורעו ומוציא את דמו, וע' במשנה רש"י ד"ה ומוציא. ואע"ג דבמנחות דכ"א ע"א פירש"י בד"ה דם שבשלו אינו עובר עליו דלא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ע"ש הרי דגם דם האברים בכלל, ז"א דהתם בא רש"י לאמר, דאפילו אם בישל דם שהנפש יוצאה בו ג"כ אינו עובר עליו. ומשו"ה מסיק רש"י שם ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפיק מתורת דם ע"ש. אבל סתם דם האברים ודאי דלא דמי לא לדם הנפש ולא לחלב, דאיסורן בכרת ומטעם דראויין למזבח, ומשו"ה יש מקום לר"י לאמר דאף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ומכש"כ לפ"מ דמשנתנו דקורעו ומוציא את דמו מסייע ליה. וע' ביד המלך פ"ו ממ"א ובמש"כ בחידושי לקמן קי"ד ע"א.
שם א"ר זירא לומר שאין ענוש כרת, פי' הא דקאמר ר"ל מתיר בדמו לאו היתר לכתחלה. אלא בדיעבד אין ענוש כרת אבל מדרבנן ודאי אסור כן פי' רגמ"ה וכ"מ מפירש"י, והוא מוכרח דאי נימא דאין ענוש כרת אבל עובר בלאו, א"כ במאי פליגי ר"י ור"ל. הלא ר"י נמי ס"ל דעובר בלאו דהא אותיב לר"ל ממתניתין דקורעו ומוציא את דמו, והוא משום דם האברים כדפירש"י במשנה, ובע"כ דלתירוצא דר"ז פליגי בזה דר"י סבר דאסור מדאורייתא וגם בדיעבד עובר בלאו, ולר"ל ליכא רק איסורא דרבנן לכתחלה.
ולפ"ז קשה טובא דבכריתות ד"ד ע"ב אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם התמצית. ופריך הניחא לר' יהודא דס"ל דם התמצית בכרת כו', ובתר הכי אמר רבא גופיה שם חמשה לאוין האמורים בדם אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם אברין ואחת לדם התמצית ע"ש הרי בהדיא דדם התמצית חמור מדם אברין, דדם התמצית חשיב רבא בכרת ודם האברים בלאו וא"כ אמאי קאמר ר"ז לומר שאין ענוש כרת הלא בע"כ כוונתו לאמר דגם אלאו נמי לא עבר, דאל"כ במאי פליגי כנ"ל, והיל"ל דאינו בל"ת. דזהו עיקר פלוגתתם אליבא דר"ז, מה דר"י ס"ל דעובר בל"ת ור"ל סבר דאסור רק מדרבנן. ואי הוה אמר, לומר דאינו בל"ת, אז לא היה מקום להש"ס להקשות בסוגיין. למאן קאמרי לר' יהודא לא יהא אלא דם התמצית כו'. הלא דוקא בדם התמצית ס"ל לר' יהודא דהוא בכרת, אבל לא בדם האברים דקיל כנ"ל, ולשון לא יהא אלא דם התמצית משמע דעכ"פ דם התמצית הוא. ובאמת רק דם האברים הוא דקילא.
וכן יל"ד להיפוך אחרי דבגמרא קאמר בהדיא דהוא דם התמצית, מדוע כתב רש"י במשנה וכפל דבריו בסוגיין בד"ה כל היכא, דחיוב דדם שליל הוא משום דם האברים, הרי בע"כ תרי מילי נינהו. ואיצטריכו להו תרי קראי כדאמר בכריתות, ודם אברים בלאו ודם התמצית בכרת כדאמר רבא שם, וע' בתמים דעים להראב"ד סי' קל"ז, דעפ"מ דגריס הוא בכריתות ניחא קצת. וע' בס' הארוך מש"ך סי' ס"ו.
שם למאן קאמרי לר' יהודא כו', ע' פלתי סי' ס"ד סק"א.
שם דתניא דם התמצית באזהרה ר' יהודא אומר בהכרת, גם במשנה דכריתות ר"פ דם שחיטה פליגי ר' יהודא ורבנן. ולהכי קאמר דתויא. הכא ובכ"מ בש"ס, משום דבתוספתא מבואר בהדיא לשון כרת בדברי ר' יהודא.
שם כל היכא דמיחייב אדם הנפש מיחייב אדם התמצית כו'. ע' ירושלמי פסחים פ"ה ה"ח.
שם מהו לפדות בבן פקועה כו', ע' בברכי יוסף חי"ד סי' שכ"א סק"א.
שם מאי דעתיך דגמרת שה שה מפסחים כו', ע' ב"ק דמ"א ע"א תוד"ה אינו ובחידושי הרשב"א שם ובח"ס חי"ד סי' י"ד.
שם עבר בנהר הוכשר כו', ע"ל דל"ו ע"ב ובפסחים ד"כ ע"א ובר"ש מכשירין רפ"ה.
תוד"ה דגמר. ואי אפשר לאמר כן דא"כ לר"מ האיך פודין בו כו'. בחידושי הרמב"ן והרשב"א ז"ל במש"כ ליישב דעת רש"י. וע' ביש"ש סי' ח' ובשעה"מ פי"א מאיסור מזבח ובפ"ג שם.