אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עב.
טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. עמש"כ בחידושי לעיל דע"א ע"א.
שם א"ר הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור. ע' בת' פמ"א ח"א סי' ז'.
שם ותימא לה לחיה טרידא, ע' תשובת מהרשד"ם חאה"ע סי' ר"ח.
שם ור' ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה. ע' בת' חו"י סי' קצ"ב.
שם ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל א"ר אושעיא א"ק הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור"י האי מבע"ל לרביעית דם הבאה מן המת שמטמא כו' ע"כ, ואזלו בזה לשיטתייהו במחלקותם בספרי חקת בקרא דהנוגע במת לכל נפש אדם כדביאר שם בהתוה"מ ע"ש.
והנה בספרא ר"פ אמור גבי טומאת כהנים דכתיב נמי לנפש לא יטמא, תניא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא ע"כ, ופי' בנמו"י לה' טומאה דמשו"ה מסתפק בתו"כ לאמר יכול אפילו נפלים משום דכתיב במת בנפש ודרשינן איזהו מת שהוא בנפשו של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ע"ש.
וקשה הלא דרשה זו היא רק לר"ע. אבל אנן קיי"ל כר' ישמעאל דקרא אתא לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה. ולדידיה עובר במעי אשה טהור, וכן מסקינן בסוגיין דטומאה זו דחיה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ועצם הדרשה גם אליבא דר"ע, היא רק בעובר במעי אמו. אבל נפלים משיצאו לאויר העולם מטמאים משיעגילו ראש כפיקה. כדתנן באהלות ספ"ז וע"ל דע"א תוד"ה ואשה, ומעשה רב מברייתא דפסחים ד"ט ע"א בשפחתו של מציק שהטילה נפל לבור וע"ש בתוס' סע"א. ובתו"כ גבי טומאת כהנים איירי בנפלים אחרי שיצאו לאויר העולם, ומה ענין זה לדרשת הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפש של אדם דקאי על עובר במעי אשה, והוא רק אליבא דר"ע ולא קיי"ל כוותיה. וע' בר"ש משאנ"ץ לתו"כ תזריע פרק ד' ריש פרשת נגעים וצ"ע כעת.
שם ור' שמואל האי מבע"ל לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה, ע' סנהדרין ד"ד ע"א תוד"ה מניין ובמנחות דק"ד ע"א תוד"ה הואיל ובשבת דע"ז ע"א תוד"ה הואיל ובפסחים דכ"ב ע"א תוד"ה והרי.
שם ר"ע אומר מניין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא באהל שנאמר כו', ע' אהלות פ"ב מ"ב ומ"ו ובתוספתא שם רפ"ג ובירושלמי ברכות פ"א ה"א וביומא דפ"א ע"א תוד"ה כל ובסנהדרין ד"ד ע"א תוד"ה מניין ובר"ש אהלות פ"א מ"ב.
במשנה והוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור, ע' ר"ש משאנ"ץ לתו"כ צו פרשה ט'.
רש"י ד"ה גזירה, אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור ליכא למגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי כו'. ע"ל דס"ח ע"א רש"י ד"ה וכ"ת ובה' בכורות להרמב"ן פ"ג וברי"ט אלגזי שם סי' ל"ו.
רש"י ד"ה גולל כיסוי הארון של מת דף שנותנין בצדו ע"כ, וכן הרמב"ם בה' טומאת מת פ"ב הט"ו ובפיה"מ אהלות פ"ב מ"ד מפרש כפירש"י, וכן מובא בשם רבינו חננאל בתורת האדם להרמב"ן בענין התחלת האבילות ובאשכול ח"ב סי' נ"ב.
אמנם התוס' בשבת דקנ"ב ע"ב ובכ"מ נתקשו בפירוש זה מכמה מקומות בש"ס, בנוגע לסוגיין הקשו, דדרשינן על פני השדה לרבות גולל ודופק וארון אינו ע"פ השדה. ומברכות די"ט ע"ב קשיא להו, דא"ר אלעזר ב"ר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות. ואחרי דילפינן הכא מקרא דגולל מטמא. ואם הוא כיסוי ארון איך היו מדלגין עליו. ובעירובין דט"ו ע"ב תניא כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו גולל לקבר כו' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים. ובאהלות פ"ב מ"ד תנן דופק דופקים טהור, וכי דרך להניח,שני קרשים מימין המת, ובתמים דעים להראב"ד סי' ר"ד דייק על עצם הלשון. למה נקרא דף העליון גולל. פי' הלא אינו דבר הנגלל.
ולכן פי' ר"ת דגולל הוא מצבה שעל הקבר. ולשון גולל שייך באבן כדכתיב וגללו את האבן. וגם על פירוש זה הקשו התוס' מכתובות ד"ד ע"ב וסנהדרין דמ"ז ע"ב דקאמר דאבילות מתחלת מסתימת הגולל, והשתא במקום שאין מצבה מתי מתחלת האבלות, ועוד דבתוספתא אהלות ספ"ג תניא מעשה בבית דגן ביהודא באחד שמת בערב הפסח ולא רצו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב. משמע שלא היו יכולין הנשים לקוברו עד שמשכו האנשים מבחוץ את הגולל ואם גולל הויא מצבה למה לא קברוהו בלא מצבה עד אחר הפסח אלא ודאי הוא כיסוי ארון כפירוש הקונטרס ולפי שהיה של אבן היה כבד כל כך וע' בר"ש אהלות פ"ב מ"ד ופט"ו מ"ט.
ולע"ד אפילו לפירש"י קשה ממעשה דתוספתא כיון דהאבן היתה כבדה כל כך עד שהיה מהנמנע לנשים לסובלה, ורק ע"י משיכת האנשים גללו אותה על הארון. הלא בריחוק מקום היה האפשרות שהאבן תפול על המת ותרסק אבריו. ומה להם כל הטורח של אבן כבדה כזאת, יכסו הנשים את הארון בנסרים. או בכיסוי אבנים הגדולות לפי כחן, עד שיהיה הארון מכוסה היטב עכ"פ עד אחר הפסח, ואח"כ יכסו אותו האנשים כדבעי, ומה להם להכניס את המת בסכנה שאפשר שיתמעך תחת כובד אבן כזאת.
ובסוכה דכ"ג ע"א הוכיחו התוס' דגולל הוא אבן גדולה לסתום חלל הקבר. מדתנן באהלות פט"ו מ"ח קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צדה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח, ועוד תניא בתוספתא דאהלות גל של צרורות גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ד' טפחים טמא דברי ר' יהודה וחכ"א אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע שנקרא גולל מה שסותם החלל כו' ע"ש. וגם ראיות אלו בלתי מובנות לע"ד הלא ארון של מת מונח, והאם דרך הוא לכסות אותו בגל של צרורות הלא יפלו בחלל הארון על גוף המת. ואם מתחת הגל היו נסרים לעכב עליהן שלא יפלו, אז אין שייך לטמא סדר הפנימי צורכו של קבר, ומה שייך על דבר המונח לסותמו בקורה שהיא מוטה על צדה או עומדת, ולשון אין טמא אלא כנגד הפתח נופל ג"כ על פתח הבנוי בכותל, ולא על חלל הארון המונח, והתוס' גופיה הקשו שם מהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב דגולל מטמא במגע ובאהל, וזו קשה בשלמא מגע אפשר מן הצד אלא באהל מאי איריא משום גולל תיפ"ל משום שהקבר סתום כו' ע"ש, ובחידושי הרשב"א לסוכה שם עשה כמין פשר בין פירש"י ור"ת, וע' בתשובותיו סי' תע"ה, ובס' יראים סי' שי"א הוא כמסתפק בין ב' הפירושים, ורבינו יהונתן על הרי"ף לעירובין פ"ק נקיט כשניהם ביחד.
אמנם כאשר זכיתי להיות בשנת תרפ"ה בירושלים עיה"ק תובב"א הלכתי בקברי המלכים והסנהדרין. ועפ"מ שראיתי בעיני שם, נתברר לי אגב אורחא. גם בזולת הצד ההיסטירי. כל המקומות המפוזרים בענינים אלו בספרי התנאים ואמוראים ודרך אגב נזדמן לי ג"כ למצוא פשר דבר נכון להא דגולל ודופק שנחלקו בהן הראשונים ז"ל.
הנה כל בתי הקברות כמעט תוכן אחד להם. שיש חצר לפני המערות שהכוכין בתוכן. והוא לפי ההשערה כעין שש על שש אמות כמלא המטה וקובריה כדתנן בהמוכר פירות דק"א ע"א, ומכותלי החצר מבפנים נפתחות המערות, והיינו הא דתניא בתוספתא אהלות פט"ו ואיזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו. וע' רש"י סוטה דמ"ד ע"א ד"ה חצר וברמב"ם וכ"מ ספ"ו מה' טומאת מת.
ובכל מערה היוצאת מכל כותלי החצר. נמצאת ד' כוכין בד' כותליה, ואצל רגלי כל כוך וכוך נמצא פתח אחד שכניסתו היא למערה אחרת. ולפ"ז מכל מערה נכנסין לד' מערות אחרות, וכן בכל- מערה מהאחרות נמצא ד' כוכין וד' פתחים מצדדיה למערות, עד שהמערות הן הרבה מאד ובכל אחת ד' כוכין, וכניסת כל פתח המערה בפנים. גבהה כד' אמות ורחבה כמו אמה ויותר מעט כמלא מדת אדם והכנסת המטה, אולם פתח החצר החיצונה לצד חוץ אף כי ברחבה היא אמה ככל הפתחים הפנימיים. אכן בגובהה היא רק כשתי אמות, ואין לשום אדם לכנוס בה רק כשהוא מוטה, וכל חללו עשוי בריוח להכניס בו מטת המת. סבת הדבר מובן. אחרי דכותל החיצון של החצר עומד על פני השדה, והוא המגין היחידי בפני כל המערות, כל מה שתתמעט חלל פתחו עדיף טפי בכדי שלא- יכנסו בפנים המערות בהמות וחיתו יער. עד. שתתהפכנה למעונות אריות, ובהכרח פתח החצר החיצון שע"פ השדה צר מאד.
ועתה נבא לענין גולל ודופק שראיתי שם רק במקום אחד. והוא בחצר כלבא שבוע, שנשארו במקומן זה כאלפים שנה, וזה תוארן, אבן אחת גדולה עומדת שמה, לסתום את כל הפתח של החצר מבחוץ בגובהו וברחבו במילואו, צורתו כמין דף עב ועגול כביצה, וכשצריכין לסתום בה את הפתח, מעגילין אותה לצד ימינה, ונכנס צד האבן הימנית בחלל של חומה. חלולה לפי רוחב האבן בצמצום, שלא תפנה אנה ואנה. אכן כאשר תעמוד בגובה עלולה להתגלגל לצד שמאלה מפני העגול שבתחתיתה, ומה גם אם תשיג דחיפה מבהמה וחיה שע"פ השדה, לכן סומכין אותה באבן אחרת מתחתיה, העשוי בדמות טחול או חריץ החלב, והצד הדק הודבין חדת דאבן הגדולה מצדה השמאלית מלמטה, ומפני צד העב שבאבן התחתון לא תוכל העליון להתהפך גם לצד שמאלה, וכשצריכין לפתוח פתח החצר מסירין את האבן התחתונה ממקומה, והאבן הגדולה והכבדה למאד מעגילין אותה לצד שמאלה, ועפ"ז שפיר קורין להאבן הגדולה גולל, מפני צורתה ותכונתה להיות נגללת בפתיחתה ובסתימתה, והקטנה דופק, מפני שדופקת את הגדולה שתעמוד במקומה.
ומה מאד מובן עתה בסוגיין דעת ר"ע דדריש על פני השדה לרבות גולל ודופק, שהן ע"פ השדה ממש ובגלוי, ורק מפני שיעבודן התמידי אל הקברות לכן טמאתן התורה. ומובן ג"כ לפ"ז משנתנו דאהלות פ"ב מ"ד, איזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דופקין טהור. פירוש כיון דכל טומאתן דגולל ודופק הוא מחידושא דקרא ע"פ השדה, דמצד הסברא מה מקום לאבנים להיות טמאין, ושעומדין מחוץ למערות וחוץ לחצר הקברות ג"כ ובגלוי, ואין להם שום שייכות אל המתים. ובע"כ דטומאתן הן רק מגזה"כ, ולהכי אין לך בו אלא חידושו. דדופק הראשון שהגולל נשען עליו הוא טמא אבל אם באבנים אחרות סמכו לאותה דופק הראשון, אבנים אלו טהורין.
ומובן נמי דעת ר' יהושע בסנהדרין דמ"ז ובכתובות ד"ד שסמך חלות האבלות לסתימת הגולל, דאז הוא גמר קבורת המת. ולפ"ז אין מקום נמי למה שהקשה הראב"ד בתמים דעים מדוע קרוי לכיסוי הארון גולל, דבאמת כיסוי הבית הקברות בכלל כשהיה לפנים, היה אבן הנגלל לכאן ולכאן לתשמישו, ולכן היה שמו גולל, אמנם אחרי שנשתנה סדר הקבורה וכל ארון יש לו קבר בפני עצמו, לכן נשאר שם הכיסוי של הארון הפרטי גולל, והוא שם המושאל מהגולל מאז שהיה כיסוי כללי לכל הבית הקברות וזהו שיטת רש"י והרמב"ם שהסבו את שם גולל על כיסוי הארון ושם דופק על צד הארון שהכיסוי נסמך עליו. להיותו ג"כ במקום הדופק מאז.
וניחא נמי הא דמדלגים היינו ע"ג ארונות דברכות די"ט, דאף דעתה אחרי שינוי סדר הקבורה נושא כיסוי הארון עליו שם גולל לטמא באהל, אולם בזמנו של ר"א ב"ר צדוק שהיו נקברין במערות, אז נשא עליו שם גולל לטמא באהל, רק האבן היחידי המכסה לכלל הבית הקברות, אבל כל ארון וארון קודם שנכנס לכוכין או לחצר הקברות, לא נשא כיסוי הפרטי עליו עוד שם גולל מלטמא, ומדלגין היינו ע"ג ארונות בודאי היה קודם שנכנסו הארונות במערות הקברות דאיך ידלגו שם בפנים המערות לקראת מלכי ישראל, ומה להתוס' להקשות על טומאת אהל של כיסוי הארון תיפ"ל דאיך יכנסו במערות הקברות הלא שם ודאי יש טומאת אהל, וקודם שנכנסו הארונות אל המערות יש עליהם רק טומאה דרבנן. דדבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהן רבנן כדאמר התם.
ועפ"ז ניחא כל המשניות והתוספתות, דתנן באהלות פט"ו מ"ח קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח כו' ודתנן בתר הכי חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומוקפת צמיד פסיל ועשאה גולל לקבר, כן הא דתניא בסוכה דכ"ג ע"א שהיה ר"מ אומר כל דבר שי"ב רוח חיים אין עושין אותו גולל לקבר ואמר אביי שמא תמות ור"ז אמר שמא תברח ע"ש דלפי הסדר בקברות שלנו וכיסויין שנקראים גולל. אין שום מובן למשניות וברייתות אלו, ותוספתא דגל של צרורות גולל לקבר שהביאו התוס' שם, אולם לפמש"כ דגולל המוזכר במשנה וברייתא הוא רק סתימת הפתח שבכותל החצר מחוץ עפ"ז הכל ניחא בס"ד.
אכן פלוגתא דר"מ וחכמים במשנה אהלות פט"ו מ"ט, אם דבר שי"ב רוח חיים מטמא משום גולל או לא. נראה בדרך זה. דחכמים ס"ל כיון דהא דגולל מטמא. הוא מדילפינן מע"פ השדה, לכן גזה"כ לטמא אף אם הגולל הוא בעל חי להגן בפני פתח הקברות, ור"מ סבר דהתורה לא טמאה רק אם הוא דבר שאין בי רוח חיים. אבל אם יש בו רוח חיים. לא בטל דינו התמידי דבעל חי אינו מטמא. וע' זבחים דק"ה ע"א וברש"י ד"ה אמרי במערבא וצע"ק.
ולפמש"כ אין מקום נמי לקושית התוס' בסוכה דכ"ג ע"א. אהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב דגולל מטמא באהל, והקשו מאי איריא משום גולל תיפ"ל משום שהקבר סתום כו' ע"ש, דלפמש"כ הרי איירי בגולל העומד בחוץ לסתום את פתח הקברות, ובדידיה שייך שפיר טומאת אהל, אם יש דבר המקבל טומאה תחת אבן זו על הדופק, או מצד השני בין חלל הכותל לתחתית האבן העומד על הקרקע. והיא מאהלת בעגולה על הדבר העומד תחתיה. אז מטמאה משום אהל.
והנה התוספתא ספ"ג דאהלות במעשה דבית דגן ביהודא, ממקורה היא משובשת במעט, ולא בכל הדפוסים היא בשוה, רק כמו שהעתיקו אותה בתוס' כתובות ד"ה ע"א לתקנה במקצת ממש"כ בתוספתא שלפנינו, ועכ"פ לפמש"כ ברורה הבנתה כשמש בצהרים, מהמסופר שם באחד שמת בערב הפסח וקשרו הנשים החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב ע"ש דבאמת אם הגולל היה רק כיסוי אל הארון לא היו מחפשים תחבולות גדולות כזאת, רק הנשים היו מכסות אותו בכיסוי נסרים או אבנים גדולות לפי כחן, אמנם הגולל הוא האבן שעמדה לסתום את חצר הקברות, ולא היו יכולות הנשים לפותחו, כי הדופק היה מהודק מאד בחוזק, והיה נמנע מהנשים להכניס את ארון המת גם בחצר הקברות ומכש"כ במערה, ומשו"ה היו זקוקות הנשים לקשור את החבל בגולל, דהאנשים אם היו עושים כן לא יוכלו לעשות הפסח, דגולל מטמא במגע כדאמרינן לקמן בפ' העור והרוטב דקכ"ו ע"ב, אולם אחרי שהנשים קשרו את החבל בגולל, והאנשים משכו מרחוק את החבל והסירו בכחם את הגולל ממקומו אז הכניסו הנשים את הארון בפנים והעמידוהו במקומו. וגללו את אבן הגולל למקומו וסתמוהו עם הדופק, והאנשים הלכו ועשו את הפסח לערב כנלע"ד.
והנה אהא דאמרינן לקמן דקכ"ו ע"ב גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא, פירש"י דלמאן דנפקא ליה בסוגיין מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא. ובתוס' שם כתבו מדלא מצינו במשא שיטמא ע"ש, אולם לפמש"כ ניחא עפ"מ דתניא בשבת דנ"ט ע"א וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע"ש, הלא דבטומאה בעינן שיהיה מיוחד לכך ולא שתחול עליו שום בטול משימושו, ולפ"ז גם בגולל ודופק. כיון דתשמישן הוא לסתום את חצר הקבר, ממילא גם טומאתן אינה רק באופן ובשעה שמשמשין אל הדבר שמיוחדין, אז נופל בהו טומאה, וזה לא משכחת רק בנגיעה בהן, או טומאת אהל על הדבר העומד בתחתית הגולל בשיפועו, אבל מה מקום להן למשא הלא כל תשמישן הוא דוקא כשהן מחוברין ומשועבדין לשמירת קברי המערות, אבל אם ישא אותן משם, הלא יתבטלו מתשמישן זה, ואז אפשר שתתבטל מהן גם טומאת מגע ואהל שהיה להן עד עתה. כנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל.
רש"י ד"ה רביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים ע"כ, אכן באשכול ח"ב סי' נ"ב כ' דבתחלת ברייתו של קטן רביעית דם לפחות.
תוד"ה והרי, נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא היינו במגע אבל במשא מטמא כו', ע"ל דע"א ע"א רש"י ד"ה מי לא, ושם ע"ב תוד"ה בלע ובראבי"ה סי' קפ"א.
תוד"ה גזירה, ור"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו כו', ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ג סי' ל' ובמנ"ח מצוה רס"ג.
תוד"ה שתי. ור' ישמעאל סבר דיש אם למסרת ונפשת כתיב כו', וכ"כ הר"ש באהלות פ"ב מ"ב והר"ש משאנ"ץ בביאורו לתו"כ אמור פרשה ב'. דלהכי ס"ל נמי לר"ע דרביעית דם משני מתים מצטרף לטומאה, משום דס"ל י"א למקרא ונפשות קרינן. והוא מש"ס סנהדרין ד"ד ע"א, ועי' בת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים בסוגיין.
ועפ"ז מובן בנזיר דנ"ב ע"ב מאי דא"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי למודו של ר"ע בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע"ש. ופירושו משום דרבי ס"ל נמי כר"ע די"א למקרא בסנהדרין שם. ולה"ק שהרי למודו של ר"ע בידו, ואיהו ע"פ שיטתו דנפשות קרינן אין מקום בעדו לחזור מדבריו. ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ובזה הורה רבי על עצמו דגם איהו בהאי שיטה קאי. ולאו דוקא בדין זה אלא בכל התורה דיש אם למקרא וממילא גם הכא נפשות קרינן, ובזה מדוייק מאי דכפל רבי דבריו לבר קפרא. ועמש"כ בחידושי לזבחים דל"ו ע"א.
בא"ד וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפשות, ע' סנהדרין ד"ד ע"א תוד"ה ורבנן.
תוד"ה הוציא, דעובר שבפנים אפילו מת חשיב כחי כו', ע' פמ"ג ליו"ד ר"ס י"ד.
תוד"ה וחכ"א, ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור כו', ע"ל דף ע' ע"א תוד"ה כרכתו וברי"ט אלגזי לבכורות פ"ג סי' ל"ו.