אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף עא.

דף ע:

חיה בכלל בהמה מנלן דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור כו', ע' ר"פ כיצד הרגל ברש"י ותוד"ה קמ"ל, וע' בזוה"ק שמיני דף מ"א.

שם בהמה בכלל חיה מנלן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כו', לכאורה אמאי לא יליף ממעשה בראשית דכתיב ויצר ה"א מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובע"כ דביצירה זו היו גם בהמות וכדמסיק שם בקרא. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה.

וי"ל דמהתם ליכא הוכחה דהא קודם לכן כתיב ויעש א' את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה, ואי בהמה בכלל חיה לא הו"ל למפרט שניהם, וביותר דבקרא גופה התם כתיב דשני מינים נפרדים הם. ובע"כ הא דכתיב בתר הכי ויצר ה"א כל חית השדה. קאי על החיות והבהמות ביחד, דבשניהם יש רוח חיים. ומפני הצד חיות שבשניהם כתיב חית השדה. ובפרט זה ודאי כלולה בהמה בכלל חיה [ובדרך זה דייק הש"ס בנדרים דפ"א ע"א בקרא ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם מאי חיתם אילימא חיה והלא חיה בכלל בהמה ע"ש, משום דשם קאי רק על הרוח חיים שבשניהם, ובזה שקולים הם. ולא הו"ל למפרט באפי נפשיה] אבל בדיניהם יש דברים ששוים זה לזה, ומהם שנפרדים זמ"ז והיינו דמסיק בסוגיין חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה כו'.

אכן מפני הדברים שנשתוו זל"ז גם לדינא. הוצרכו לדרוש בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' ובזבחים דל"ד ע"א קרבן לה' בהמה יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור ושה וגו' איל וצבי וגו' ת"ל בקר וצאן אין לך בבהמה אלא בקר וצאן כו', וע' נזיר דל"ה ע"ב. ן

ומדי דברי בזה נתקשיתי בדרשת הספרי קרח י"ח ט"ו דהכי קתני התם כל פטר רחם לכל בשר שומע אני אף חיה במשמע ת"ל אשר יקריבו לה' להוציא את החיה משמע מוציא את החיה ומוציא את בעל מום ת"ל באדם ובבהמה להביא את בעל מום ע"ש, ולפי דרשתם קשיא דתיבות לכל בשר מיותר לגמרי בכתוב, כיון דכתיב בהאי קרא בהמה, הלא ג"כ יש מקום לטעות ולאמר אף חיה, משום דחיה בכלל בהמה, ועכ"ז איכא לדחויי כדדחי בספרי דזה אי אפשר. דהא כתיב אשר יקריבו לה', וממילא ממועט חיה דגבי קרבן בקר וצאן כתיב כנ"ל. ולהוציא בעל מום נמי אי אפשר דהא כתיב באדם, וכמו באדם אין נ"מ בין תמים לבע"מ לענין נתינה לכהן כך בבהמה, ולפ"ז כל תיבות לכל בשר למאי איצטריך וצ"ע כעת.

שם חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, כ"ה הגרסא לפנינו והיא גרסת רש"י לעיל ד"ע סע"ב ע"ש. אבל רגמ"ה גריס וז"ל בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לסימנין כלומר בחיה נאמר סימנין דכתיב זאת החיה אשר תאכלו כל מפרסת פרסה וגו' ובהמה בכלל חיה עכ"ל. מלשונו משמע דרק בחיה כתיב סימנין ולא בבהמה ולכן ילפינן בהמה מחיה. והוא פלא דבהדיא כתיב שם בפ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו. וכן בפ' ראה כתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו הלא עיקר הסימנין בבהמה כתיב. ובע"כ דגרסא משובשת נפל בפי' רגמ"ה, והעיקר כגרסא שלפנינו ופירש"י חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.

אכן חסרון מורגש בש"ס דלא חשיב עוד בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לענין מאי, וראיתי בפי' הראב"ד על התו"כ שמיני פרשה ב' שהביא מסוגיא דהכא בזה"ל, בהמה בכלל חיה לטרפה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול בא למעט הטרפה מן הבהמה עכ"ל, וגם זה קשה דהא בהדיא כתיב בהאי קרא מכל הבהמה, ולא שייך למימר בזה בהמה בכלל חיה, דזה נופל לאמר רק אי לא הוה כתיב בהמה כלל, משא"כ במקום דכתיב בהדיא בהמה, י"ל דזאת החיה תתפרש על הבעל חי ממיני הבהמה וע"ש בהתוה"מ.

כן דרשה זו שכתב הראב"ד זאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול הוא במקור הש"ס לעיל ר"פ אלו טרפות בבהמה, הלא תתפרש באמת דרשה זו בהאי קרא בבהמה, רק דמשו"ה הוציא הכתוב בלשון חיה, להורות דדוקא אם הבהמה היא חיה בהחלט מצד הטבע ולאפוקי אם היא טרפה שאינה ראויה לחיות, א"כ מאי ענין זה לחיה מחיתו יער. וע' בס' האשכול ה' טרפות סי' ט"ו.

עוד מסיק הראב"ד שם חיה בכלל בהמה לנבלה דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וכו' וכן החיה עכ"ל, והוא ג"כ נגד הגרסא שלפנינו בגמרא דחיה בכלל בהמה לסימנים רק רש"י פי' בסוגיין דה"ה לטומאת נבלות.

שם חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים, ולכאורה יל"ד בגמ' דלשון בכלל היה נופל על דין המבואר רק בבהמה, ומשום דחיה בכלל בהמה לכן נוהג דין זה גם בחיה. כגון עצם דין שחיטה בחיה דנוהג כמו בבהמה, כדתנן בבכורים ספ"ב דכוי טעון שחיטה כזה וכזה ע"ש, ושחיטת החיה היא ג"כ ברוב שני הסימנים כבהמה כמבואר ביו"ד ר"ס כ"א, וע' רדב"ז ח"ג סי' תס"ג.

וכל מקור דין שחיטה בחיה. אליבא דרבי דפליג על ר"א הקפר ברבי לעיל דכ"ח ע"א, דלמד שחיטת חיה מפסולי המוקדשין. הלא ידעינן רק משום דחיה בכלל בהמה כדכתב בספר האשכול ר"ה שחיטה ע"ש, משא"כ סימנים בחיה שנכתבו בתורה כמו בבהמה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו', ולכן סתם לן תנא דמתניתין לעיל דנ"ט ע"א. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. ופירש"י דכתיב זאת החיה וגו' ע"ש, ולפ"ד רגמ"ה עיקר הסימנים בחיה כתיב. ולכן משבש גרסת הש"ס ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך. וא"כ איך נופל לאמר חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים.

ומשמע דמשום זה פירש"י לעיל ד"ע סע"ב שלא מצינו סימנין מפורשין אלא בבהמה ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה ע"ש, אבל איך יפרנס סתימת המשנה לעיל דנ"ט ע"א. ומה דמפרש איהו גופיה שם, וצ"ע כעת.

ובענין זה הנני נבוך גם בלשון השאילתות ר"פ ויקרא שכתב ומנלן דתרבא לא נהיג איסוריה אלא בבעירא דכיא דכתיב כי כל אוכל חלב מכל הבהמה אשר יקריב ממנה קרבן לה' ואע"ג דקיי"ל דחיה בכלל בהמה לסימנין שאני הכא דכתיב אשר יקריב ממנה וחיה לא חזיא לקרבן עכ"ל, וזה קשה מה ענין חיה בכלל בהמה לסימנין שתיאסר משום זה גם חלבה, הלא חזינן מעצם שחיטת חיה, דלא נהירא ליה לר"א הקפר ללמדה משום דחיה בכלל בהמה ויליף לה מפסולי המוקדשין כנ"ל, ומכש"כ לפמש"כ בחידושי לעיל בסמוך דאע"ג דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה, מ"מ הם נפרדים בדיניהם זמ"ז. עד דמשו"ה צריך הש"ס בסוגיין לפרוט הדברים, במה הם כלולים זה בזה וצ"ע.

שם חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, אמנם גרסת רגמ"ה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה להרבעה, כלומר בהרבעה כתיב בהמה ולא כתיב חיה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וחיה בכלל בהמה עכ"ל. ואף דגרסת רש"י היא כמו גרסת הש"ס לפנינו, מ"מ בזה שוו שניהם דהאי להרבעה כוונת הש"ס להרבעת כלאים דהוא במלקות, מקרא דבהמתך לא תרביע כלאים כדכתב הרמב"ם רפ"ט מה' כלאים. וע' ס"פ הפרה ובסנהדרין ד"ס ע"א אולם בספר יראים סי' רל"ב רל"ג משמע דעתו דהוא ענין להרבעה דשכיבה בבהמה, דהוא בסקילה כדאמרינן בסנהדרין דנ"ד ע"ב ע"ש.

שם רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה והאי בכל דבר המוקדם בפסוק, סמיך רבי אדרשת ר"ע בתוספתא שבועות פ"א, וע' בתו"כ ויקרא חובה פרק י"ב ובשבועות די"ט ע"א תוד"ה מדבעי.

שם בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה כו', ע' במהרש"א ובלב אריה לקמן דפ"ד ע"א ובמש"כ בחידושי שם.

במשנה, האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד. והנה במד"ר ותנחומא ר"פ חקת הביא למשנתנו ומסיק מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם כו' אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי ע"כ, ומשמע דכל דברי משנתנו היא דאורייתא ומגזירת הכתוב. וקשה דבגמרא מסקינן דטומאה זו דחיה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים וכדרב הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כו' ע"ש.

ונראה ע"פ מש"כ בתשובות הרא"ש כלל ל' סי' א' בשם ה"ר אליעזר הקליר לפרש מה שאמרו עוד במדרש שם, וכן הביא ג"כ בפיוטו לפ' פרה, המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הרי הוא טמא וז"ל המת בבית דהיינו בבטן האשה הבית טהור פירוש האשה טהורה יצא ממנו האשה טמאה ע"ש, וכן פי' ג"כ רבנו בחיי בפ' חקת ע"ש.

ובאמת מאי דתלי הקליר בביאור המדרש דין משנתנו, רק בגזירת הקב"ה, הוא בין לר"י בין לר"ע לקמן בסוגיין. דלר"ע דס"ל עובר במעי אשה טמא הוא תמוה מדוע טהורה האם כשיש במעיה עובר מת מ"ש ממת בבית שהבית טמא. ומכש"כ לר' ישמעאל תמוה יותר. דאיהו ס"ל עובר במעי אשה טהור. ומה גם כשיצא לאויר העולם בודאי דאין לו עוד שום שייכות עם אמו לטמאות אותה. ואי משום דעד עתה היתה טומאת בית הסתרים. נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא ליטמא, וע"ל דע"ב ע"א תוד"ה והרי, ובע"כ דכל הענין הוא לר' ישמעאל מגזירת הכתוב דוכל אשר יגע ע"פ השדה, להוציא עובר במעי אשה, וע"ל שם תוד"ה גזירה.

ולפי"ז ניחא דמה שאמרו במדרש שהוא גזירת הקב"ה בתורתו, הוא רק על האשה עם ולדה, דבתוך מעיה האשה טהורה ובצאתו מטמא אותה, אבל מה דחיה טמאה טומאת שבעה זה ודאי מדרבנן הוא וכדרב הושעיא ובמדרש הביא אגב אורחיה כל דברי משנתנו יחד עם הא דחיה, אבל מה שהורה בזה על חק התורה, הוא רק על האשה ועוברה.

אמנם צריך להבין מהיכן למדו הרא"ש ורבנו בחיי מהקלירי שהבין כן בפירוש המדרש, דרחוק לאמר שהי"ל ספר בפ"ע ממנו מה שאין אצלנו. ולא היה בזמנו. כדכתב הרא"ש גופיה בברכות פ"ה סי' כ"א, דר"א הקליר הוא ר"א ברבי שמעון. וכ"כ התוס' בחגיגה די"ג ע"א בד"ה ורגל.

ונלע"ד דר"א הקליר כשראה חומר הדברים במדרש "המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הבית טמא" דבפשוטו אין לו מובן לדינא, לכן דריש סמוכין. דקודם לזה הביא במדרש הא דמשנתנו "והאשה טהורה עד שיצא הולד" ולכן סמכו אח"כ במליצתם "המת בבית" דהאי מת הוא העובד המת, והבית היא אמו, כי שם ביתו, והבית הזה טהור עד שיצא הולד משם, ואז מטמאהו ביציאתו. והרא"ש ורבינו בחיי דקדקו אח"כ בדברי הקלירי בפיוטו, ששינה מלשון המדרש, וכלל בלשונו גם פירושו, ולכן כתב וז"ל "המת בבית אינו טמא" היינו הבית, היא אמו "יצא ממנו" מן הבית "אותו מטמא" היינו הולד מטמא אותו. הוא הבית שהיה דר עד עתה.

שם כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה. ע' ר"ש כלים פ"ח מ"ג ובראב"ן סי' ח' ובמג"א סי' שמ"ג סק"ב ובת' הרדב"ז ח"א סי' ר' ובאבני מלואים סי' פ"ב סק"א ובעונג יו"ט סי' קט"ו.

שם טומאה בלועה מנלן דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו כו', בתו"כ יליף דין זה מדכתיב בפ' אחרי י"ז ט"ו וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר, כדהבינו שם הראב"ד והר"ש משאנ"ץ בפירושם. ובהתוה"מ שם הוסיף עוד לדייק מדכתיב וטהר שהוא למותר פי' חז"ל שבא ללמד שהגם שאכל סמוך לחשיכה שעדיין לא נתעכל המזון טהר בערב ע"ש ולפי המבואר בסוגיין אמאי נטר בתו"כ עד פ' אחרי לדייק דרשה זו משם, ולא למדה מקרא המוקדם בפ' שמיני כדילפינן הכא, וצ"ע כעת, וע' נדה דמ"ב ע"ב תוד"ה מה ובת' הגרע"א סי' סמ"ך.

שם מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, והנה התוס' במנחות דס"ט סע"א והר"ש באהלות פי"א מ"ז הוכיחו מזה, דסוגיין איירי בדלא שהה בכדי עיכול מדקאמר מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ע"ש. ולע"ד יפלא אטו איירי קרא דוקא בדאכל סמוך לשקיעת החמה, ומי לא עסקינן נמי בדאכל ביומא דקייטא בבקר, ואחר שעברו עליו שש שעות הוי נמי סוף עיכול כדכתב המג"א בסי' קפ"ד סק"כ, ואפ"ה צריך נמי כיבוס בגדים וטמא עד הערב, וזהו כל חידושא דקרא גם באופן שכבר נתעכל המאכל במעיו. ובע"כ דהוכחת הש"ס אתי שפיר, כיון דגם בדאכל סמוך לשקיעת החמה נמי איירי, ובאופן זה בודאי עוד לא נתעכל, ואפ"ה אינו מטמא אותו האכילה שבמעיו, וש"מ מהכא דטומאה בלועה אינה מטמאה. אבל מנ"ל לאמר דכל האי דינא דנבלה הוא דוקא בדלא שהה שיעור עיכול. וצ"ע כעת.

שם טהרה בלועה מנלן ק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל כו', ע' ת' דבר אברהם ס"ס ב'.

רש"י ד"ה אקרא ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה ע"כ, ויל"ד הלא הא דבהמה בכלל חיה ילפינן מקרא דפ' שמיני, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כדדרשינן שם בתו"כ ובספרי פ' ראה. והשתא ניהי דאין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי ענייני כדאמרינן בפסחים ד"ו ע"ב. זהו רק לדחות דלא תקשי כמו בפסחים שם. אז יש מקום לתרץ אין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל לא נוכל בע"כ לקבוע הנחה דהמאוחר היה מוקדם בכדי להקשות, ולפ"ז י"ל דהכא היה המוקדם מוקדם בפ' ויקרא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה. ואז עוד לא היה נכתב קרא דזאת החיה הכתוב בתר הכי בפ' שמיני, וממילא לא היה נודע אז דבהמה בכלל חיה. ולכן כתב בפ' ויקרא תרווייהו.

וי"ל דהא דאין מוקדם ומאוחר בתורה לא שייך בדבר שתלוי בלשון הכתוב. אחרי דבדרך זה דיברה תורה. בודאי שהיה המדובר כן גם קודם שנכתב פסוק דפ' שמיני, רק חז"ל הורונו שהיה המדובר כך בלשון הכתוב כדאשכחן בפ' שמיני. אבל הלשון לא היה מחודש אז כנ"ל

תוד"ה ולרבנן. לכן נראה כגרסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מאי איכא למימר כו' ע"כ, ורגמה"ג גריס כגרסת התוס' ע"ש, ויל"ד אמאי נאיד מר"מ לרבנן. ולא פריך לר"מ גופיה. דהאי טעמא בדר"מ, קאמר רב יהודא אמר שמואל בנדה דכ"ב ע"ב הואיל ונאמר בו יצירה כאדם, אבל רבה בב"ח אר"י הואיל ועיניהם דומות כשל אדם. ור' ינאי א' היינו טעמא דר"מ הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ע"ש, ולדידהו לא תלי כלל טעמא דר"מ ביצירה, ולפ"ז הו"מ למיפרך אליבא דר"מ גופיה. הניחא לשמואל אבל לר' יוחנן ור' ינאי מאי איכא למימר. ואפשר דמה"ט נאיד רש"י מפי' התוס' ומפרש דאדרבנן דר' יוסי הגלילי בעי.

תוד"ה ואשה, כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי כו'. ע' בכורות דכ"ב ע"א תוד"ה עד ובר"ש אהלות ספ"ז.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה