אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף סט.
לאתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר"ש כו', ע' רי"ט אלגזי לבכורות ד"ו ע"ב. בסוגיא דגמל גמל.
שם בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נכלה או לא. וקשה הלא מגמרא ומסברא אין מקום לאמר דלא לצטרף סימן ראשון לשני, אחרי דאגמריה רחמנא למשה רוב שנים בבהמה, הלא מוכרחת הצטרפות של סימן ראשון לשני. דדוקא ע"י השחיטה המשותפת שבשניהם יצא הנשחט בהכשר מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, ואיך נפריד בין הדבקים, ומסברא כדפירש"י לעיל ד"כ ע"ב דבכל השוחטין משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשר אם לא שהה שיעור שהייה ע"ש. ובע"כ דכל הכשר השחיטה היא משום הצטרפות הסימנין תחת פעולה אחת, והכא כלליות השחיטה נעשית בהכשר, והוצאת היד היא רק פעולה מן הצד הנוגע אלא לאבר זה הפרטי מן העובר, ומדוע נסתפק על הצטרפות הסימנין הנוגע אל השחיטה.
וכן יש לדייק לעיל דל"ב ע"ב בבעיא דר"ז ניקבו בני מעים בין סימן לסימן מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבלה ע"ש הלא נקיבת הבני מעיים נוגע רק לכשרות האכילה, אבל השחיטה כשהיא לעצמה נעשית בהכשר. וממילא תפעול פעולתה במה שיש בכחה עכ"פ לטהוריה מידי נבלה. ואיך נפריד הסימנים זה מזה שלא יצטרפו. אחרי שהם נצמדים זה לזה לפעולת שחיטה אחת בבהמה מהלמ"מ.
וגם פירש"י בלתי מובן לע"ד שכ' דסימן ראשון נשחט לשני דברים וסימן שני לדבר אחד ע"ש, הלא שניהם כאחת נשחטים לדבר אחד להתיר באכילה, וטהרתה מידי נבלה היא ממילא. דאל"ה לא היתה ניתרת באכילה ג"כ. ובשביל הוצאת היד. נחית אבר זה מעט ממדרגת כלל העובר, שהוא מותר ג"כ באכילה, והיד נשאר רק טהור מידי נבלה. מפני שאין לו היתר אכילה מגזה"כ דובשר בשדה טרפה. אבל כלליות השחיטה פעלה פעולה שלמה להתיר הבהמה ועוברה באכילה. וצ"ע כעת.
שם אמר רבא ק"ו אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה כו'. ע"ל דל"ב ע"ב ובמש"כ בחידושי שם.
שם מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא כו'. ע' פלתי סי' י"ד סק"ב.
שם בן פקועה כו'. שם זה הוא מלשון בן בקועה, מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי, ואותיות אלו מתחלפות כמו הפקר הבקר. וכמש"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת בפסוק נשפת ברוחך, שהוא כמו נשבת, וע' בתמים דעים להראב"ד סי' קע"ז.
שם דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. וכ' בס' האשכול ח"ג סי' כ"ד וז"ל ונראה כיון דמסיק רבא לקמן דע"ה ע"א ד' סימנין אכשר ביה רחמנא וכל דלא מהני שחיטת אמו מהני דידיה ליתא לדרב משרשיא ע"כ, והרמב"ם בספ"ה ממ"א פסק נמי כרבא ע"ש.
ולפ"ז קשה טובא. מאי מקשה הש"ס על ר' ירמיה בפשיטות כל כך. מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא כו'. דמשמע מדבריהם כאילו ליכא מאן דפליג על רב משרשיא. הלא אדרבה מדוע נוקים לר' ירמיה דלא כהלכתא. טוב יותר לאמר דר' ירמיה ס"ל כרבא דהלכתא כוותיה. דד' סימנין אכשר ביה רחמנא. ואין ה"נ דבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא ניתר הולד בשחיטת עצמו. ובעיא דר' ירמיה מהו לחוש לזרעו, הוא דוקא משום איסור יוצא.
ועוד מאי חזית להכריע דליתיה לדרב משרשיא, משום דרבא פליג בזה, הלא לקמן דע"ה ע"א פליג ר' אמי על רבא. ולפי סתימת הש"ס דהכא. שהביאו לדרב משרשיא כהלכתא פסיקתא, דלמא אה"נ דהלכתא כר' אמי, ואולי משום דסתימת הש"ס לקמן דע"ד ע"א גבי בעיא דרב הושעיא ס"ל נמי כרבא ע"ש, וכ"ז הוא רק להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו להא דרב משרשיא מקמיה דרבא, וכדפירש"י לקמן דע"ה ע"ב דרב משרשיא לית ליה ד' סימנין אכשר ביה רחמנא, ובשיטה זו אזיל בס' האשכול כנ"ל, אולם התוס' לקמן שם והרשב"א הרא"ש והר"ן ס"ל, דרב משרשיא ורבא לא פליגי וכן בשו"ע סי' י"ג פסק להו כתרווייהו. וע"ש בש"ך סקי"ב ובמש"כ בחידושי לזבחים דע"ד ע"ב.
שם והכי קמבע"ל בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתיא ושריא ה"נ ל"ש א"ד תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ויל"ד טובא מה ענין הני תרי איסורי דחלב ודם לאיסור יוצא הלא מה שהוא נולד מכח חלב ודם. כן הוא דרך תולדתו מחק הבריאה ואי אפשר באופן אחר, ובכ"ז הניח בורא עולם בתורתו חותם ההיתר. שאין לנו לדון בזה, וכמו שאין להקשות מדוע לא נאסר בשר הבהמה גופה מכח יניקתה מחלב ודם דאית בה. והוא מעמיד החיות כי הדם הוא הנפש, ודבר המעמיד אינו בטל, וכן חלב הנחלב ממנה מותר. אף שתערובת בשר בחלב אסור בהנאה, וחלב זה באה לכתחלה מבשר וחלב, ודם גופה נעכר ונעשה חלב ובכ"ז מותר. ובע"כ דזהו מחקי התורה וגזרותיה על חקי הבריאה, משא"כ איסור יוצא, דעניינו אינו מחוייב מצד הטבע בכלל הבריאה, רק כל הענין הוא מחודש בתורה. דבהמה הנמצא בבהמה מותר באכילה בשחיטת אמו. ואם העובר הושיט אבר לחוץ קודם שנשחטה נאסר אבר זה הפרטי. ולהיות כל הענין מחודש כיוצא מן הכלל, כמו בפעולתו כן בדינו, שפיר נופלת השאלה מהו לחוש לזרעו. משום איסור תערובות אבר יוצא זה בולד הנולד ממנו, וצ"ע כעת.
שם א"ד תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ולמאן כו'. ע' פר"ח סי' ס"ד סק"ו ובפלתי שם סק"א ובגינת וורדים כלל מ"ז נ"א.
שם מהו לגמוע את חלבו. ע' מל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ ובפלתי סי' י"ד סק"ה ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ג סי' כ"ד ובמש"כ בחידושי לעיל דס"ח ע"א.
שם חלב בעלמא לאו כאבמה"ח דמי ושרו ה"נ ל"ש א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה כו'. ולכאורה לא פגע ולא נגע תקנתא דשחיטה עם החלב, דרק אחרי שנשחטה פקע איסורא דאבר מן החי, אבל החליבה בהכרח שבאה מזמן דאיסור אבמה"ח רכוב על הבהמה טרם שנשחטה.
ומזה מוכח דכל איסור שיש לו תקנה. אף שהתקנה לא נעשתה, ולא תוכל להעשות בהאי שעתא מ"מ קילא איסוריה. וכה"ג אשכחן בפסחים דמ"ד ע"ב ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאין היתר לאיסורו כו', הרי דנזיר נקרא יש היתר לאיסורו משום אפשרות התרת החכם. דאע"ג דזימנין דלא מזדקק ליה חכם כדאמרינן בשבת דמ"ו ע"ב וכן בקידושין דל"ח ע"א ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בחו"ל כלאים שאין היתר לאיסורן כו' והיתר לאיסורו דגבי חדש הוא הקרבת העומר בט"ז בניסן אע"ג דאכתי לא מטי זימניה, ולאו בידיה הוא דדלמא לא ימצאו עומר וע' מנחות דס"ד ע"ב ובתוד"ה ועל, וכן בזבחים דל"ב ע"א אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט ע"ש הרי דאפשרות הפעולה נחשבת כפעולה להקל אף מדאורייתא אע"ג דבהאי שעתא לא מתעבדא, וה"נ אפשרות הפקעת איסורא דאבמה"ח ע"י השחיטה פועל להקל על החלב דאתי מיניה. אע"ג דבהאי שעתא דחליבה, אי אפשר לעשות האי תקנתא דשחיטה, כנלע"ד וע' בס' האשכול ובנחל האשכול ח"ג סי' כ"א ושם סי' יו"ד ובט"ז יו"ד סי' כ"ד סק"י ובפלתי ס"ס פ"א.
שם הכא לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, ע' ח"ס חי"ד סי' כ"ט.
שם חותך מעובר וכו' מנלן דכתיב וכל בהמה כו', ע' בתו"כ שמיני פרשה ב' ובילקוט שם רמז תקל"ו.
שם בהמה בבהמה לרבות את הולד כו'. והנה בנדה דכ"ד ע"א אמרינן השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, וס"ל לרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה ושמואל אמר בריה בעלמא איתא כו' ע"ש. והשתא לרב אמאי איצטריך קרא בהמה בבהמה לרבות את הולד דמותר. פשיטא מדאסר רחמנא השסועה שנמצא במעי בהמה, ש"מ דסתם בהמה בבהמה מותרת. דאי אסורה ל"ל קרא לאסור השסועה תיפ"ל דכל מין בהמה הנמצא בה אסור אפילו דוגמת האם ומכש"כ בריה משונה. וע"ל ד"ס ע"ב תוד"ה וכי ומש"כ בחידושי שם ובח"ס חי"ד ס"ס י"ב.
שם אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד. משמע דהש"ס נאיד מדרשת בהמה בבהמה, וכדפירש"י אלא לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא ע"ש. ומ"מ לא תקשה מהא דר' יוחנן דריש בירושלמי תרומות פ"ח ה"א בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ע"ש, די"ל דהכא בעי הש"ס ללמוד היתר אכילת הולד הנמצא בבהמה, מקרא דבהמה בבהמה, לזה שפיר דחי דא"כ ימירו בו, דבתמורה נמי כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה, ואפ"ה תנן דאין ממירין עוברין בשלמים אלמא דלאו בהמה מיקרו כדפירש"י. משא"כ בירושלמי שם שבא למעט עוף ושקץ הנמצא בבהמה, בזה ודאי יש מקום לדרוש מקרא דבהמה בבהמה, דשליל לגבי עוף ושקץ ודאי בהמה נקרא.
ולכאורה משמע דהא דדרשינן לקמן דע"ז ע"א כל בהמה תאכלו לרבות את השליא הוא נמי מהאי קרא גופיה דכתיב בפ' ראה. וכ"ה בספרי שם כל בהמה בבהמה תאכלו לרבות את השליל כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא, ומשמע דהוא מקרא דהתם, דתיבות בהמה בבהמה כתיב בחד קרא רק בפ' ראה, אולם בתו"כ שמיני דריש מדכתיב בפ' שמיני בבהמה אותה תאכלו לרבות את השליל כו' בבהמה תאכלו לרבות את השליא ע"ש ולפי אוקימתא דהכא קשה על התו"כ והספרי. הלא לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא וכדפירש"י בד"ה אלא וצ"ע כעת וע"ל ד"ק ע"ב וברש"י ד"ה כל בבהמה.
שם אי הכי אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי, פי' בשלמא מעיקרא דבעי למילף היתר שליל מבהמה בבהמה, א"כ היה עצם הלימוד מתיבת בבהמה, היינו השליל הנמצא בבהמה, אז הוה ניחא הא דאבר בהמה גופה אסור. משא"כ בתר דילפינן מכל בהמה, הרי האי כל מצי קאי על הבהמה קמא דכתיב בקרא, וא"כ אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות, שאינה נטרפת בזה כדפירש"י במתניתין. יהיו מותרין מיתורא דכל בהמה, אלמה תנן חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. הרי בע"כ דההיתר אינו כולל אברי בהמה עצמה רק העובר, ובהכרח דלאו מכל נפקא, ומשני דבאמת נפק"ל מכל, והיינו טעמא דחותך מן הטחול ומן הכליות אסור. משום דכתיב אותה שלמה ולא חסרה, וע"ל בתוס' ס"פ אלו טרפות ובש"ך סי' י"ד סקי"ג.
והנה למעט מקצת שליא לא צריך לקרא דאותה, דהוא אסמכתא בעלמא כדמסקינן לקמן דף ע"ז ע"א אך קשה הלא איצטריך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, כדדרשינן במכות די"ח ע"ב ובזבחים דל"ד ע"א, וע"ש תוד"ה אותה ובס' חרדים סוף פ"ד, וצ"ע כעת.
שם אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונת תישתרי אלמה א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינא פרסות וליכא, והנה בירושלמי תרומות פ"ח ה"א אמר אבא רב הונא בשם ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ור' יונה אמר אסור באכילה ע"כ, ולפ"ז קשה אמאי פריך הש"ס מר' יוחנן דאסר אם מצא בה דמות יונה. ובאופן דאיכא לדחויי כדמתרץ בש"ס בעינא פרסות וליכא, עדיפא הו"ל להקשות אלא מעתה דדרשת כל בבהמה, השוחט בהמה ומצא בה חזיר לישתרי אלמה א"ר יונה דאסור באכילה ואז הלא לא מצי לדחויי בעינא פרסות וליכא, דחזיר הוא מפריס פרסה.
ומזה מוכח דהגרסא העיקרית בירושלמי היא כדגרסי ברבינו ירוחם נתיב ט"ו חלק ה' וברוקח סי' תס"ד ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קי"ב. השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מ"ט בהמה בבהמה ולא עוף בבהמה ע"כ, וע' ברי"ט אלגזי לבכורות ד"ו ע"ב.
ולפ"ז אדרבה סוגיין מתאמת עם דברי הירושלמי שם, דהיינו האי ר' יוחנן דקאסר התם דמות יונה. ומחזיר ליכא שום קושיא. דאה"נ אם מצא בה חזיר מותר באכילה, כדאמר ר' יוחנן גופיה שם והיינו הא דתירץ הש"ס הכא גבי יונה, בעינא פרסות וליכא, ובחזיר שפיר התיר. משום דאית ליה פרסות כנלע"ד, וע' בת' כנסת יחזקאל סי' סמ"ך ובבאר שבע לסנהדרין ד"ק.
רש"י ד"ה ימירו, דהא גבי תמורה בהמה כתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה עכ"ל וקשה הלא גבי תמורה בהכרח איירי בשתי בהמות. אחת של חולין ואחת של קדשים, להעמידן זו אצל זו לאמר זו תמורת זו, וזהו כוונת הכתוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה, ורישא דקרא התם ודאי לא איירי בעובר, דהא כתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש, ובעובר הרי פלוגתא דבר פדא ור' יוחנן בתמורה ד"י ע"א אי קדושה חלה על עוברין, וממילא גם קרא דבתר הכי לא יחליפנו וגו' ואם המר ימיר בהמה בבהמה, קאי נמי על עצם הבהמת קדשים, שלא תתחלל לכתחלה בבהמה, היא בהמת החולין שאצלה, ולפ"מ דאוקמינן בתמורה שם, למשנה דאין ממירין עוברין בשלמין, דאיירי בעוברין דבהמת הקדש שנתעברה, והשתא מה מקום לאמר דהכתוב ידלג על קדושת האם דקדישא וקיימא. ויסובב בדברו על קדושת העובר. דהוא נמי מילתא דלא שכיחא, ובודאי פשטות הכתוב דואם המר ימיר בהמה בבהמה. קאי על האם שלא תתחלל על בהמת החולין שאצלה, משא"כ בהמה בבהמה דבסוגיין. דאיירי בבהמה אחת ובקרא לא כתיב בהמה בבהמה כמו גבי תמורה רק מקרא כתוב בתורה כך וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, והיה קשה לחכמי הש"ס, הלא בראשית המקרא פתח וכל בהמה, וכיון דבבהמה איירי. די לו אם היה מסיים אותה תאכלו, ומדוע הדר כתב בבהמה, שהיא תיבה מיותרת לגמרי, ומזה למדו דהיתר זה קאי על העובר הנמצא בבהמה דפתח ביה קרא דגם הוא מותר באכילה אבל מה ענין זה לבהמה בבהמה דגבי תמורה וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה אותה, אבל כשהיא חסרה כו' לא תאכל הנמצא ע"כ, באמת גם הבהמה אסירא כדמסקינן לעיל דנ"ה ע'"א, אמנם לאו משום לתא חדא נינהו, דבהמה אסירא משום כלליות טרפה דנקובה, וע"ל דמ"ב סע"ב ובדמ"ג ע"א רש"י ד"ה לא תיפוק, וטחול הנחתך הנמצא בבהמה, אסור ממיעוטא דאותה כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה.
ואילה"ק כיון דהבהמה אסירא מטעם טרפות דנקובה, ממילא נאסרו בה גם הטחול והכליות, ואמאי צריך לקרא דאותה למעט חסרה, ז"א דכל טרפותה מתחלת משעה שנחתך בה הטחול, ומזה נטרפה כלליות הבהמה מטעם ניקב, אבל הטחול מצד עצמו הי"ל להיות כשר. דבדידיה לא שייך טרפות מצד עצמו, דבשעה שנחתך היה אבר שלם ובריא, להכי איצטריך קרא דאותה לטרפות הטחול גופיה.
תוד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים. רב חנניא הוה מבע"ל בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפילו לענין קדק"ל ע"כ, ויל"ד לפי"ז מה השיב לו אביי ותבעי לך קדק"ל בירושלים. הלא אפ"ל משום דירושלים אינה מחיצה לקדק"ל רק לאכילה. ואינו נוגע לשחיטה ולהכי מבע"ל בעזרה דהיא הויא מחיצה גם לשחיטה. ומכש"כ לפ"מ דאי בעיית רב חנניא היתה בירושלים. הלא אז היתה הכוונה. שהוצאת היד וחזרתה היתה בירושלים, וחזרו אח"כ והכניסוה לעזרה ושחטוה כדפירש"י. ומשו"ה בחר רב חנניא טפי למבעי בעזרה, באופן דהוצאת היד וחזירתה ושחיטתה, הכל היו בעזרה וצ"ע כעת.
תוד"ה תלתא, תימא מאי קמבע"ל והא קיי"ל דזוז"ג מותר ע"כ, והרמב"ן בחידושיו כ' וז"ל פי' ותבעי למ"ד זוז"ג אסור. דאלו למ"ד מותר בכל איסורים שבתורה, בלאו כל מכח נמי מותר כך מפורש בתוס' עכ"ל.
תוד"ה אלמה. שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם כו'. ע' ש"ך יו"ד סי' ע"ט סק"ה ובמנ"ח מצוה קנ"ד.