אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף סד.

דף סג:

בטרופות בקערה כו', ע' בת' הרא"ש כלל כ' סי' כ"ד ובאור שמח פ"ג ה"ז וה"כ ממ"א.

שם והא תניא אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי כו', בטור סי' פ"ו הלשון נבלה וטרפה, וע' נוב"י מ"ת חא"ח סי' ע' וחי"ד סי' קפ"ו וסי' קצ"ג.

שם דאיכא דעורבא דדמו לדיונה. ע' בת' הרשב"א סי' תקכ"ז ובס' יראים סי' קל"א ובמש"כ בחידושי לקמן בסמוך ברש"י ד"ה ה"ג.

שם מתקיף לה רבינא ודלמא דנחש היא, ופירש"י של נחש דומה לשל שרץ ע"כ, ובזה נפלאתי בביאור הרד"ל לפדר"א ס"פ כ"א. במש"כ שביצי הנחש דומה קצת לביצי עופות וכדאמרינן פ"ג דחולין דס"ד ע"ש, הלא לפי המבואר הכא דומין ביצי נחש לביצי שרץ, ומשו"ה הקשה רבינא הכי, והיכן מבואר הכא דדמיין לביצי עופות:

שם שאם ריקמה ואכלה כו'. ע"ל דקכ"ו ע"ב תוד"ה יכול ובמש"כ בחידושי שם.

שם כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם כו'. ע' פר"ח ס"ס פ"ד.

רש"י ד"ה ביצת השרץ צב והלטאה מטילין ביצים ע"כ. ע' בפרקי דר"א ספ"ט ובביאור הרד"ל שם.

רש"י ד"ה אין מוכרין ביצת של תרנגולת טרפה לעכו"ם דילמא הדר ומזבין לה לישראל כו' ע"כ, והנה הרי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות דל"ג הקשה מדברי רש"י דהכא. אמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' ש"ז דבכור בעל מום טוב למכרו לעכו"ם קודם שחיטה ע"ש, ואמאי לא חיישינן התם כדחיישינן הכא. דעכו"ם הדר ומזבין לה לישראל והלוקח לא ידע שהוא בכור ואתי לתקלה דגיזה ועבודה, ותירץ דגבי ביצה מתרנגולת טרפה אי הדר ומזבין לישראל הקונה יבוא לידי איסור על צד הודאי דמסתמא לקח הביצים לאכול ויאכל דבר איסור, משא"כ גבי בכור בע"מ דאף דימכור העכו"ם לישראל אפשר שלא יבוא לידי איסור כלל שישחטנו מיד ולא ימצאנו טרפה ולא יבא לידי גיזה ועבודה. וכל כה"ג לא חששו חז"ל כיון דהוי ספק ספיקא אם יבא ישראל אחר לידי איסור ע"ש.

ולכאורה היה מקום לאמר לפ"מ דרבים נחלקו על פסק הרמ"א בזה כמש"כ הש"ך שם. וע' בח"ס חי"ד סי' ש"ג, ובחידושי הגרע"א שם כ' בשם החכ"צ לאסור למכור לנכרי. ומה"ט גופה שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל. הרי דהחולקים שם מדמי ליה לביצה של תרנגולת טרפה. וא"כ י"ל דבעל הגהות מרדכי ויתר הראשונים. שמהם מקור לפסק הרמ"א, ס"ל דאפשר לחלק כמש"כ הרי"ט אלגזי.

אכן י"ל דגם בביצה דתרנגולת טרפה איכא ס"ס, דלמא לא מזבין האי עכו"ם את הביצה אלא יאכלנה בעצמו. ואת"ל דהעכו"ם מזבין לה אפשר דמזבין לעכו"ם, וכדאמרינן בע"ז דט"ו ע"ב לעכו"ם מזבין לישראל לא מזבין ע"ש וכיון דאפילו בס"ס כזאת אסרינן גבי ביצה, א"כ אין מקום כ"כ לחילוקו של הרי"ט אלגזי.

אמנם כל מעיין בהגהות מרדכי ביבמות פ' האשה, יראה דאין מקום לקושית הרי"ט אלגזי. דז"ל שם ובכור בע"מ מותר להאכילו לעכו"ם ולכלבים ואם נשחט ונמצא טרפה אסור למוכרו לעכו"ם ולהאכילו לכלבים והבשר טעון קבורה אבל העור מותר שיאותו בו הכהנים לפיכך כשיפול מום בבכור טוב והגון למוכרו מחיים לעכו"ם עכ"ל. וכן הרמ"א שם קבע מסמר זה דטוב למכרו לעכו"ם קודם שחיטה, על דין המחבר דשחטו ונמצא טרפה עורו עם בשרו אסור בהנאה וטעון קבורה ע"ש. ולפ"ז כל האי דינא דהגהות מרדכי נאמר לסייג ולגדר, משום חומרא דבכור בע"מ שאסור מחיים בגיזה ועבודה כדתנן בבכורות דכ"ה, ואפילו לאחר שחיטה אם נמצא טרפה אסור בהנאה וטעון קבורה. וכדי שלא יבא ישראל זה שהבכור בידו לתקלה, מחיים או לאחר שחיטה, נאמרה התקנה למוכרו מחיים לעכו"ם, ועד שנהיה נשמרים על הס"ס דילמא מזבין האי עכו"ם לישראל אחר, טוב יותר להיות נשמר על תקנת ישראל זה גופו שהבכור בידו. דלא יבא לתקלה מחיים, משא"כ גבי ביצה. דישראל זה יש לו התקנה בידו, על הביצה של תרנגולת טרפה. לטרוף את הביצה בקערה ולמכור לנכרי, ולא יבא איהו גופיה לתקלה, ובתקנה זו גם ישראל אחר, לא יבא לתקלה. ומציאות התקלה אינה רק אם ימכור את הביצה כשהיא שלימה. ולכן אין מוכרין ביצה טרפה לנכרי אלא אם כן טרופה בקערה, וע' תשב"ץ ח"א סי' י"ד.

רש"י ד"ה ה"ג אלא א"ר זירא סימנים לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלמ"מ נינהו ולא סמכינן עלייהו ע"כ, נראה דמש"כ רש"י הנך סימני ביצים. הבליע בלשונו שיטת ר"ת שהביאו התוס'. דדוקא סימני ביצים משום דאיכא דעורב דדמו לדיונה אבל סימני עוברי דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם ע"ש.

ובזה מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם דפסק כר"ז דהכא דסימנים לאו דאורייתא. כמש"כ הה"מ בפ"ג ה"כ ממ"א, ואפ"ה כ' בפי"ג ה"ה מגזלה, הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה. ורש"י כ' לקמן דע"ט ע"ב. דבהא דסימנים דאורייתא. אין לחלק בין סימנים שנתנו חכמים באיסורי תורה, ובין סימני אבדה, ואפשר דגם לזה רמז הרמב"ם במש"כ בכל מקום דין תורה. וא"כ הוי הרמב"ם בזה כמזכי שטרא לבי תרי: דהתם פסק דהוא דאורייתא והכא פסק כר"ז. אולם לפמש"כ ניחא. דר"ז גופיה רק הכא פסק כן, וכדפירש"י הנך סימני ביצים. ומשום דאיכא ד דעורבא דדמו לדיונה אבל סימני עוברי דגים דאורייתא. ומכש"כ דאין שייכות לסימני ביצים דהכא עם סימנין דאורייתא דעלמא. ושפיר עולים שני פסקי הרמב"ם מבלי שום סתירה וע' בס' הארוך מש"ך סי' פ"ג.

וניחא נמי מאי דאיבעיא להו בב"מ דכ"ז ע"א סימנין דאורייתא או דרבנן, ולא הביאו לדר"ז דהכא דפשיטא ליה דלאו דאורייתא. משום דאיהו קאמר רק על הנך סימני ביצים וכדפירש"י.

ועפמש"כ מיושבים דברי ר"ת בסוגיין ובע"ז ד"מ. דמייתי ראיה דסימני עוברי דגים דאורייתא, מהא דאמר רב קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה ופריך ל"ל מומחה לבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כו' ומשני שנימוחו ולא משני סימנים לאו דאורייתא, ולכאורה אין מקום לקושית ר"ת דהא תירוצא שנימוחו, רבא הוא דמשני בע"ז שם, ואיהוא לטעמיה בב"מ דכ"ח ע"א דסימנין דאורייתא. ומשו"ה מוכרח איהו לתרץ שנימוחו. משום דליכא למיקם אסימנין. וע' ח"ס חאה"ע ח"א סי' י"ד וסי' נ"א.

ובע"כ דגם ר"ת הבין דסימנים דאורייתא דעלמא, אין להם שום שייכות עם סימנין דהכא. וגם רבא דפסק שם דהם דאורייתא יודה דהכא לאו דאורייתא. ואם איתא דחד דינא אית להו לסימני עוברי דגים עם סימני ביצים, א"כ אמאי לא משני התם דסימנין לאו דאורייתא כדמשני הכא, ובע"כ דסימני עוברי דגים דאורייתא נינהו. רק משום דליכא למסמך אסימנים. דמיירי כשנימוחו, וע' בת' רדב"ז ח"ג סי' תק"צ ובח"ס חי"ד סי' ט"ז.

אמנם גם זה צריך ביאור כיון דבכל מקום סימנין דאורייתא כדכתב הרמב"ם, א"כ מ"ש בהנך סימני ביצים דוקא מצא ר"ז לשנותם מכל דיני התורה, ולאמר בהו דאינהו לאו דאורייתא, ואי משום דאיכא דעורבא דדמו לדיונה, הלא היה די להם לאסור לביצי יונה משום דדמו לדעורב, ואף לפירוש הרשב"א בתשובה סי' תקכ"ז דכי היכי דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה אפשר דאיכא אחריתי דדמיא לביצה של עוף אחר טהור כו' ע"ש אך דבריו גופייהו טעמא בעי. אמאי נאסור ביצי כל העופות היכי דיהבי לן סימנים. משום דעורבא דמיא לדיונה ואפשר דאיכא אחריתי כו'.

ונראה משום דהטבע תעיד על סימני הביצים דלא דמיין לסימנין דעלמא. דבכ"מ הסימן הוא חק בטבע ולא ישנה את תפקידו. עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא כדאמרינן לקמן דע"ט ע"א. ובכל אחד סימן זה הוא חק ולא יעבור, כן גבי אבדה אם הניח בה סימן הרי הוא נשמר ביד הטבע לא יחליף ולא ימיר תכונתו. והא ראיה דאם אך נאמר סימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה. אז אין מעידין עליו כדאמרינן בב"מ דכ"ז ע"ב, משא"כ סימנים של ביצים דכד וחד, חלושים הם, כאשר יעיד החוש דלאו כל הביצים שוין בחידודם, רק האחת עבה בחידודה יותר מחבירה, וכיון דיד המציאות תמשול בקרב הסימן לשנותו במקצת, ואיכא נמי דעורבא דדמי לדיונה לגמרי, לכן לא הניח תוה"ק חותמה על הסימן, רק נופל לאמר דרבנן אחזו כלליות הסימן, שעכ"פ גם העבה בצד החד, חדה יותר מצד הכד לפי ערכה, ובסימני עוברי דגים, אפשר שמצאו שהם מדויקים ומסימנים מיד הטבע באופי מיוחד ולא יתחלף. ולכן קאמרי דהנהו הוו דאורייתא כנ"ל.

בא"ד לאו דאורייתא כו' לאו הלמ"מ הוא. ע"ל ברש"י ד"כ ע"ב ד"ה אבל ובדכ"ז ע"ב ד"ה אין שחיטה ובת' חו"י סי' קצ"ב ובקצוה"ח סי' רנ"ט סק"ב.

רש"י ד"ה אבל, סמוך עליה דקא מסייע ליה סימני כו' ע' פר"ח סי' פ"ג סק"כ.

רש"י ד"ה מדרבנן. מדרבנן הוא דקאסר בטהורין אבל טמאין שרץ גמור הוא ולוקה לד"ה ע"כ, וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ג ה"ח ממ"א וע"ל דצ"ח ע"א וברש"י שם ד"ה אפרוח ובמש"כ בחידושי שם, וע' בס' התרומה ס"ס ל"ד ובתשב"ץ ח"ג סי' נ'.

בא"ד וכי לא ריקמה איסורא איכא מלקות ליכא דלאו שרץ הוא, ע' בת' הרא"ש כלל כ' סי' כ"ד וביו"ד סי' ס"ו ובט"ז שם סק"א ובש"ך שם סי' פ"ו סקכ"ג.

תוד"ה כודרת, ובס"פ אין מעמידין גריס בקונטרס כודדת בדל"ת ע"כ, לפנינו הגרסא גם שם כודרת ברי"ש וע"ש בר"ן.

תוד"ה סימנין. אור"ת דוקא סימני ביצים כו'. ע' תוס' רא"ש ור"ן ס"פ אין מעמידין ובמראה הפנים לירושלמי שם, ובמש"כ בחידושי לעיל ברש"י ד"ה ה"ג.

בא"ד אע"ג דאמר בירושלמי דפת נימנו עליו והתירוהו כו', ע' ירושלמי שבת פ"א ה"ד ובע"ז דל"ח ע"ב תוד"ה מכלל ובראב"ן סי' ש"ג ובס' התרומה סי' כ"ז ובש"ך ס"ס פ"ו.

תוד"ה שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, וא"ת לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא כו' וכן הקשו כל הראשונים, וכבר כתבתי בחידושי לבכורות ד"ה ע"ב מה דנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל. דהא דילפינן התם דכל היוצא מן הטמא דטמא מקראי דאת זה לא תאכלו ממעלי הגרה, או מגמל טמא הוא, או מגמל גמל שתי פעמים, הרי בכל אלו יש שייכות להנולדים עם מולידיהם, משא"כ בביצה דאוכלא דאפרת הוא כדאמרינן ריש ביצה, והיינו דקאמר רבא בב"ק דמ"ז ע"א פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא, וכן ביארו חז"ל דבריהם בתמורה דל"א ע"א גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא, וע' בחו"ד סי' פ"א ובמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.

בא"ד ומה"ט אסרינן התם מי רגלים של חמור ע"כ, לפמש"כ לעיל בסמוך גם בזה יש לחלק. דגבי מי רגלים של חמור יהיב טעמא בבכורות ד"ז משום דעכירי ודמי לחלב ומגופיה קא ממצצי ומינא דטמא הוא, ואפילו בחלב בהמה טהורה הי"ל לאסור משום דם נעכר ונעשה חלב רק חידוש הוא ע"ש, משא"כ ביצה הרי פירשא בעלמא היא ופירש"י בפ' הפרה דמ"ז ע"א דבר המופרש ממנה, ומה מאד טרחו התוס' בכ"מ בש"ס אהא דאמרינן בעירובין דס"ב ע"ב אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי אינש במקום רביה דאיירי בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותר לאוכלן בחלב דאי בסתם ביצים איירי אין לך עם הארץ שלא ידע שמותרות בחלב ע"ש, וכל הפשיטות הוא משום דביצה אחרי יציאתה. אין לה שום שייכות עם התרנגולת, לכן מותר לאכלה בחלב. ולפ"ז מה מקום לדמותה לבע"ח הנולדים, או למי רגלים של חמור דדמיא לחלבו דאסירי ודאי, וע' בת' כנסת יחזקאל סי' כ"ט ובמש"כ בחידושי בסמוך.

בא"ד ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפק"ל דשרי מדדרשינן לקמן דק"מ גבי שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך כו', וכ"כ הרשב"א והר"ן הכא ובס' האשכול ח"ג סי' כ"א והרא"ש בפ"ק דבכורות סי' ה' וע"ש ברי"ט אלגזי ובח"ס חי"ד סי' ע"ח ובפר"ח ליו"ד סי' פ"א סקי"ג וסי' פ"ו סקי"א.

בא"ד ביצת שרץ דוקא ריקמה אסירא ואי לא ריקמה שריא כו', ע' ח"ס חי"ד סי' פ"ה.

בא"ד ובריש מס' ביצה ד"ג משמע דאסירי מדאורייתא ם ע"כ, ע' בת' הגרע"א סי' ס"ד ובאור שמח פט"ו הי"ט ממ"א.

בא"ד ושפיר ילפינן איסור מטומאה כיון דאשכחן במס' מעילה כו' ע"כ, משמע דבלא"ה לא הוה יליף איסור מטומאה, וכן יהיו התוס' כמסתפקים בזה לקמן דצ"ז ע"א בד"ה אמר ובעירובין דט"ז ע"ב ד"ה והלכתא ובבכורות ד"ז ע"ב ד"ה דג, וע' במראה הפנים לירושלמי סוטה פ"ט ה"ו ולערלה פ"א ה"ג ולפסחים פ"א ה"ח ומקור הדבר בש"ס הוא לקמן דפ"ו ע"ב אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להיתר. כדהביאו בס' התרומה סי' נ"ה ובמרדכי פ"ב דפסחים רמז תק"נ. וכן הי"ל להביא מסוכה די"ח ע"א שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו, ולפ"ז בלתי מובן מה דבת' הרשב"א סי' ער"ה, כ' הטעם מצד הסברא דלגבי טומאה מקילין לפי שאין מרבין בטומאה ע"ש. מדוע לא הביא טפי טעם הש"ס דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו, ולטעם זה היה מקום רק במקום דלא פירשו בש"ס, כמו ביבמות דק"ג ע"ב דקאמר איסור מטומאה לא גמרינן.

ולכאורה לפי גמרות ערוכות כאלו לא היה מקום לחלות הספק אי ילפינן איסור מטומאה, ובכ"ז הננו רואים כמו דמספקא להו לרבותנו בעלי התוס' ויתר הראשונים הנ"ל. כן מספקא ליה לרש"י ז"ל בפרדס סי' קל"ט ובתמים דעים להראב"ד סי' קמ"ה, ומאי דמספקא להו להנך גאוני קדמאי הנ"ל, פשיטא ליה להראב"ן כדהאריך בסי' ח' ובסי' יוד. וכן הר"ן בתשובותיו סי' ה' ס"ל כהראב"ן דלמדין איסור מטומאה ע"ש. ועמש"כ בחידושי לקמן דצ"ו ע"ב.

אכן לא ידענא אמאי לא הזכירו אחרי כל ראיותיהם, דבש"ס גופה למדו שאר דינים מטומאה, כמו לעיל ד"י ע"א ודכ"ח ע"ב ובברכות די"ט ע"ב ודכ"ה ע"א וד"נ ע"ב ובשבת דע"ו ע"א ודקי"ב ע"א ובעירובין דכ"ד ע"א ודל"ה ע"א ודס"ח ע"א ובפסחים ד"ט ע"א ובביצה ד"י ע"א ובסוטה דל"ח ע"ב ובב"מ דצ"ג ע"א וע"ל דצ"ה ע"א ומש"כ בחידושי שם.

והשתא איך יתאימו כל סוגיות הש"ס עם הא דאמרו שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו וכה"ג, ובע"כ דיש איזה חילוק בין ילפותות הדינים מהלכות טומאה וצ"ע. וע' בשבלי הלקט סי' רי"ז ובביאורי הגר"א לה' פסח סי' תס"ז סקל"ז וסקנ"ג ובחידושי הגרע"א שם ובס' הארוך מש"ך ס"ס פ"ג ובשעה"מ ה' מקואות פ"י כלל א'.

בא"ד וכן יש לפרש גבי דבש של דבורים כו'. ע' בס' יראים סי' קל"ב.

בא"ד א"נ כיון דכל שאר אבר מן החי אסור מקרי הנך חידוש כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' י"ט ובגינת וורדים להפמ"ג כלל נ"א.

בא"ד דה"ט דשרי משום דאתי מש"ז של חמור כו', ע' פר"ח סי' פ"א סקי"ב.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה