אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף נט.
א"ר יהודא האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבא ריקנא משתלח משכיה, ואפשר דרב יהודא א לא פליג על ר"ה בירושלמי שבת פ"כ ה"ג דיהיב לה שיעורא מתקל זוזא, דאולי חד שיעורא הוא, דהכא קאמר אליבא ריקני, וע' פלתי סי' מ' סק"ג.
שם א"ל שמואל לא חייש מר כו', בילקוט משלי רמז תתק"נ גריס לא חייש מר לאינקורי אלא היכי ליעבד א"ל אותביה בתנורא כו'. וע' באשכול ח"ג ס"ס כ' ובברכי יוסף חי"ד סי' קט"ז סק"ו ובת' באר שבע סי' ל"ד.
במשנה סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כו', סדר התנא דנקט בהמה חיה עופות חגבים דגים, ע' בביאור הרד"ל לפרקי דר"א רפ"ט.
שם וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים, וכ' בתפארת ישראל וז"ל כך מקובלנו הלמ"מ ע"כ, ע' בבעל המאור ולקמן דס"א ע"א תוד"ה כל עוף.
שם כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה טהור. בתוספתא פ"ג הוא בשם רשב"ג, וע"ל דנ"ג ע"א תוד"ה שאר ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ב ובנחל אשכול שם.
שם כל שי"ל אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור. בזוה"ק משפטים דף קי"ח ע"ב קחשיב בעוף רק תרי סימנין דאעברו דזפק וקלופה דקרקבן כגוונא דמעלי גרה ומפרסת פרסה ודערלה ופריעה ע"ש וצ"ל דס"ל כהפרקי דר"א רפ"ט דבשני סימנין הן מטהרין בזפק וקרקבן נקלף.
אכן לפ"מ דלדידן כשר באחד מהשלשה סימנין, וכדפסק אמימר לקמן דס"ב ע"א, ולפ"ז י"ל דהפדר"א ס"ל נמי דבאחד משני הסימנין סגי, אולם זוה"ק דמדמי לה למעלי גרה ומפרסת פרסה ודערלה פריעה, הרי בהכרח דצריך לתרווייהו, ואפשר דבזה עכ"פ פליגי וצ"ע.
אמנם יל"ד לפי קבלת רבינו זרחיה הלוי ז"ל בשם הזקנים, והובאו דבריו ג"כ בתשובות הרשב"א סי' רי"ב, דכל עוף שחרטומו רחב ויש לו פאבטא אינו דורס וטהור ע"ש, א"כ אמאי לא חשיב לה התנא בין הסימנים של טהרה.
שם ר' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוף החולק את את רגליו טמא וכ"ה הגרסא גם בתוספתא אבל בפרדס סי' רל"ו הגרסא ר' אליעזר, וע' בתוי"ט ובח"ס חי"ד סי' ע"ד.
שם ובחגבים כל שי"ל ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו וכ"ה גם בתוספתא, אבל הרמב"ם בפ"א הכ"ב ממ"א כ' דשלשה סימנין יש בהן וע"ש בלח"מ, אולם בפרקי דר"א פ"ט תניא בשני סימנים הן מטהרים בכרעים ארוכים שהן מקפצין על הארץ ובכנפים מכסין את כל הגוף וע"ש בביאור הרד"ל.
שם ובדגים כל שי"ל סנפיר וקשקשת ע' מה שהאריך בזה בתשובות הרשב"א סי' תמ"ג, וע' במגיד משנה ספ"א ממ"א.
שם ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירים הפורח בהן, והנה לשון התוספתא אלו הן קשקשין שמלובש בהן, וסנפירין ששט בהן ע"כ, והנה לפ"ד הרמב"ן בפ' שמיני שכ' דדוקא הקשקשין הקבועין הנפשטין מעור הדג ביד או בכלי הם מותרין. אבל אם קבועין בקביעות ודבקות ואינו נעדר מן העור כלל אינו קשקשת ובעליו אסור הוא ע"ש לפ"ז י"ל דלהכי נאיד בתוספתא מלשון המשנה, ואמר קשקשין שמלובש בהן, להורות על המין של הקשקשין, דוקא אם הוא עליו כמלבוש שיכול גם לפושטו, ולאפוקי אם היו עליו בקביעות ודבקות כנ"ל.
שם שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא, ואע"ג דבאותו פסוק כתיב נמי טמא הוא. אך זה איצטריך ליה להא דבכורות ד"ו ע"ב, הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור.
אך קשה דהאי קרא דמעלה גרה הוא איצטריך ליה בכתובות ד"ס ע"א למעט חלב מהלכי שתים מטומאה, וקרא דטמא הוא למעט דם מהלכי שתים מטומאה וע"ש תוד"ה יכול ובשאילתות שמיני סי' פ"ג.
שם ובלבד שיכיר ערוד, ע' בת' הריב"ש סי' קצ"ב.
שם ת"ר אלו הן סימני חיה חיה בכלל בהמה לסימנין כו' ובזה אינו כלול שור הבר דפליגי ביה ר' יוסי ורבנן ספ"ח דכלאים וע"ש בר"ש. ולענין ראם ע' זבחים דקי"ג ע"ב תוד"ה אורזילא.
רש"י ד"ה סימני בהמה וחיה דכתיב זאת החיה עכ"ל. לכאורה משמע דכוונת רש"י להורות דמתניתין קאי אהאי קרא ולפ"ז יל"ד מ"ש דוקא במשנה דהכא מורה רש"י מקור הכתוב מאי דלא אשכחן כוותיה בשער מקומות.
לכן נלע"ד דכל הכתוב בתורה כו"ע ידעי ומכש"כ פרשה שלמה, רק בזה הבליע רש"י דלא נימא דסימני המשנה והברייתא וכל סוגית הש"ס, הוא רק לאשמעינן חלק הידיעה וההכרה בבהמה חיה ועוף הטהורים. אלא להודיענו מצות עשה דבדיקה בהמינים הטהורים מהבע"ח, וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ עשה קמ"ט, דהאי קרא דזאת החיה אשר תאכלו מורה למ"ע לבדוק בסימני הבהמה, ועפ"ז מדוייק גרסת המגיד משנה בלשון הרמב"ם ר"ה מאכלות אסורות שכ' מצות עשה לבדוק בסימנין ע"ש. ובדרך זה הלך רש"י ומצא לנחוץ להזכיר ביסוד המשנה האי קרא דזאת החיה, להורות דעל מ"ע זו דבדיקה סובבים המשנה והברייתות וכל הסוגיא, ומאי דפריך הש"ס וכללא הוא היינו להבודק הפרטי ולא רק לדינא. ובזה תתיישב הסוגיא ביותר. וע"ע בסה"מ שם בסימנים ק"נ קנ"א קנ"ב ובחינוך מצוה קנ"ג.
תוד"ה אין לך, פי' ושאר הכתובים עמו כו', ע' רש"י ד"ה שאין לך וברמב"ם פ"א ה"ב ממ"א ובאור שמח שם.
תוד"ה אלו הן. קרנים אתי לאפוקי מבהמה כו', ע' מג"א סי' תקפ"ו סק"ג ובפלתי סי' ע"ט סק"א.