אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף נח.

דף נז:

שיחלא קמא כו' והנה בת' מגיד מראשית סי' ב' חקר ע"ד עוף שנולד בו ספק טריפות ואחרי כ"א יום כשהטילה כל הביצים מערימה ראשונה נשחטה ומצאו בה ביצים מערימה שניה אם נימא דטעינה הוא הגורם להכשרן או גם הטלת הביצים, ומובא בפ"ת סי' נ"ז סקכ"א בספק ומסיק להחמיר.

ומצאתי בסוף ספר מעשה הגאונים מחכמי שו"ם הקדמונים ורש"י ז"ל פסקי דינים נדפס בברלין שנת התר"ע ע"י חברת מקיצי נרדמים שנשאל על תרנגולת שחוטה שנמצא הירך שבורה במקום צומת הגידין ונתרפאה יפה יפה שבר על שבר יחדיו ידובקו בכיסוי העור מלמעלה אם יש לחוש שניתקו צומת הגידין בזמן שנשברה הירך ואם צריך לבדוק צוה"ג או הם בחזקת קיימים והשיב ע"פ סוגיא דידן דשיחלא דידה מעיד עליה שנמצא בה אשכול ביצים דקות כעדשה וכחרדל, ואלו הויא טרפה לא טענה ביצים ולהכי לית לן למיחש ע"ש. הרי בהדיא דההכשר אינו תלוי בהטלת הביצים רק בטעינה, וע' בפר"ח סי' נ"ז סקמ"ז ובפלתי סי' פ"ו סק"ט ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' כ"ד.

שם ר"א סבר זה וזה גורם אסור ור"י סבר זוז"ג מותר, ואנן קיי"ל כר' יהושע דזוז"ג מותר כמש"כ התוס' לקמן דס"ט ע"א וע' תמורה ד"ל ע"ב תוד"ה אבל ובמה שנרשם שם עה"ג ובבאר יצחק חי"ד סי' ל"א.

והנה הראב"ד ספ"ה מה' נדרים הקשה כל היכא דאמרינן אסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה אמאי הא קיי"ל זוז"ג מותר ואם נטע אגוז של ערלה מותר בפירותיה עכ"ל, ותירצו שם מפרשי הרמב"ם עפ"מ דאמרינן בנדרים דנ"ט ע"א, שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו הוו להו כדבר שי"ל מתירין, וברי"ט אלגזי לה' חלה אות ב' נטה קו עפ"ז, דזוז"ג מותר מטעם ביטול נגעו בה וכשם דלענין ביטול אחז"ל דבר שי"ל מתירין אפילו באלף לא בטל כמ"כ לענין זוז"ג ע"ש וכדבריו משמע קצת במגדל עוז ע"ש. ולע"ד אי אפשר לאמר דזוז"ג הוא ממש מטעם ביטול דהא בסוגיין הויא הזוז"ג כשאין ההיתר גדול מן האיסור, כדפירש"י היא והזכר גורמין להם שיבואו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר ע"כ, ובשני כחות שוים לא שייך ביטול ברוב דהא אחרי רבים להטות כתיב, ובהכרח צריך להיות חד בתרי.

ועוד אם ההיתר דזוז"ג היה מטעם ביטול. איך יחלוק ר"א וסבר דזוז"ג אסור הלא דאורייתא הוא, ובע"כ דכונת המפרשים דשם גבי נדרים הוה העיקר האסור מיעוט לגבי הגדולין שרבו עליו כמש"כ הרמב"ם בהט"ו שם. אמנם כלל זוז"ג הוא אפילו באיסור השוה עם ההיתר.

ובעצם קושית הראב"ד היה נלפע"ד לתרץ לולא דבריהם. דהא אם נדר או נשבע שאיני אוכל אותם או שאיני טועם אותם אז אסור דוקא בשאין זרעו כלה, אבל בשזרעו כלה מותר כיון דאמר אותם, וכל האיסור בשזרעו כלה הוא בשאמר קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן לפי כדתנן בנדרים דנ"ז ע"א, ובזה כבר מבואר שם דמ"ז ע"א טעם הדבר. הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב"ל על עצמו ע"ש, ולפ"ז מה דמיון נטע אגוז של ערלה דמותר בפירותיה דכתב הראב"ד ז"ל לאיסור נדר לענין זוז"ג. הלא בערלה או בשאר איסור דרמי רחמנא עליו. בזה ס"ל לר"א דהאיסור לא ימוש מהגדולין בשביל הצטרפות היתר מולידן, ור"י סבר דלא אסרה תורה גדולין רק אם מולידן הוא כולו איסור. אבל לא כשיבואו הגדולין מאיסור עם השתתפות היתר דבזה אמרינן זה וזה גורם מותר. אבל מה זה ענין לנדר דאיסורו בא ע"י דבורו שקבל על עצמו, דהוא כדאמרו בש"ס דמ"ז כנ"ל, דאם יכול לאסור על עצמו דבר שאינו בעולם בהחלט, מכש"כ דיש בידו לאסור הגדולין מן הזרע כשהן לפניו, אע"פ שתתבטל מציאותן. כיון דעכ"פ סוף סוף מינייהו רבו גדולין אלו ואיהו אסר חפצא אנפשיה מעיקר ופירותיו.

שם אדמיפלגי לגבוה ליפלגו להדיוט כו', ע' בת' פני יהושע ח"א חי"ד סי' ד'.

שם א"ל התם בדשיחלא קמא כו'. ולכאורה אפ"ל דהא דטרפה אינה יולדת משום דאינה מקבלת זכר, וע"ל דנ"ז ע"ב תוד"ה ודילמא ובמש"כ בחידושי שם. אכן כ"ז הוא בבהמה אבל בעוף דאפשר לילד בדספנא מארעא לפ"ז הו"מ לשנויי דהא דמודים בביצת טרפה שאסורה, הוא בדספנא מארעא וכדמשני בלישנא קמא, ולא איצטריך לשבש תיבת שגדלה ולאמר תני שגמרה, ובע"כ דלפ"מ דלא ס"ל לרבינא כרב אחא בר יעקב דטרפה יולדת, א"כ אינה יולדת גם בדספנא מארעא, ולאו דוקא מפני שאינה מקבלת זכר. ולפ"ז קשה על לשון ספר הפרנס סי' ד' שכ' וז"ל תרנגולת שהיא ספק טרפה אם נזקקת אח"כ לתרנגול ותטעון ביצים ותלד כולן מותרות ואפילו התרנגולת עכ"ל, ולפמש"כ מדוע צ"ל לתנאי דנזקקת לתרנגול, הלא אפילו בדספנא מארעא עא נמי סגי לה להוציאה מדי ספק טרפה.

ומצאתי אח"כ בהגהות הרד"ל שכ' דלרבותא נקט דאפילו נזקקה לזכר מ"מ בעינן לידה ולא סגי בהא ע"ש, אכן תירוצו לא יעלה לפמש"כ בחידושי לעיל בסמוך בשם ס' מעשה הגאונים, דלא בעינן לידה רק טעינה בביצים אפילו כקטנית וכעדשה באשכול סגי ע"ש.

ואפ"ל דכוונת ס' הפרנס הוא דאם נזקקה לתרנגול אז מותרת גם התרנגולת, וא"ל דפשיטא דהיתר הביצים והתרנגולת תלויים זב"ז, ז"א דמלשונו משמע דרבותא היא, לפ"מ דמסיק ז"ל כולן מותרות ואפילו התרנגולת. הרי בהכרח דאצלו היא רבותא לאשמעינן.

שם במאי קמיפלגי כשעיברה ולבסוף נטרפה כו', ע' פלתי סי' מ' סק"ג וסי' מ"ד סק"ח וסי' נ"ז סק"י ובת' הגרע"א סי' ר"ד.

שם עובר ירך אמו הוא, ע' בת' הגרע"א סי' ר"ב ובמש"כ בחידושי לתמורה די"א ודי"ב.

שם והלכתא בזכר כל י"ב חדש בנקבה כל שאינה יולדת ע"כ, אבל בזכר אין הלידה סימן, דמי יימר דממנו הרה ואין אפוטרופוס כו', כמש"כ התומים בסי' ז' סק"ז, וע' בשעה"מ פי"א מה' שחיטה.

שם כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש, וכ' הר"ן כלומר אלא חוזר לעפרו ע"כ ומשמע דדייק כן מלשון אינו מתקיים. וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד והרשב"א בחידושיו דהא לא קאמר אינו חי אלא אינו מתקיים וחוזר הוא לעפרו, ובתשובות הרשב"א סי' פ' כתב שאינו מתקיים אמרו לאמר לא חי ולא מת כו' וע' בת' רדב"ז ח"ב סי' תשכ"ג.

ומאי דמייתו הבאר שבע בחידושיו לחולין דס"ז ע"א והפר"ח בסי' פ"ד סקכ"ג סתירה להא דדב הונא דקיהיב שיעורא די"ב חדש, ובירושלמי שבת פ"א ה"ג, ובמד"ר פ' שופטים אמרו דאינו חי יותר מששה חדשים ע"ש, אינני רואה בזה שום סתירה, דהתם מבואר בהדיא כשגם גידין אין לו, והכא איידי רק באין בו עצם, וע' פמ"ג סי' פ"ד סקכ"ד בשפ"ד ובח"ס חי"ד סי' ע"ז ובמש"כ בחידושי לעיל דנ"ז ע"ב.

רש"י ד"ה גדלה משמע כל גידוליה באיסור ע"כ, כה"ג ברש"י תמורה ס"פ כל האסורין בד"ה הואיל ושם בתוד"ה שינקה.

רש"י ד"ה בשיחלא קמא דכיון דאגידא ביה כו', ובביאור הגר"א לחו"מ סי' שצ"ט סק"א משמע, שהי"ל הגרסא בגמרא גופיה, מ"ט כיון דאגידה ביה כגופה דמיא, וכ"מ בכו"פ קונטרס הספקות ס"ח וגרסתם נובעת מתוס' ב"ק דמ"ז ע"א ד"ה מ"ט.

רש"י ד"ה והלכתא, כגון אם ספק דרוסה כו', ע' פר"ח סי' נ"ז סקל"ט וסקמ"ה.

רש"י ד"ה קישות שהתליע באיביה בעודה מחוברת, ע' בר"ן ובבאר שבע לחולין דס"ז.

תוד"ה מכאן, אי חוששין לזרע האב כו' ולא שייך זה וזה גורם כו', ע' פלתי ס"ס י"ג.

תוד"ה ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה לא כמו שפי' הקונטרס דקאי אפלוגתא דר"א ור"י אלא קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה כו' ע"כ, והנה התוס' הביאו רק למחלוקת ב"ש וב"ה בעדיות, דאפשר לאוקמי כוונת הש"ס אדהתם, אכן לא ביארו מדוע אי אפשר לפרש כפירש"י. ובאופן דלע"ד היה להם מקום להורות. דעכ"פ דעת רש"י לשיטתו הוא להיפוך, דהא איהו מפרש בתמורה ד"ל ע"ב בהא דתנן ר"א אומר ולד טרפה לא יקרב ע"ג המזבח, וז"ל אבל להדיוט ד"ה מותר דלאו מגופיה קא רבי וע"ש תוד"ה ר"א, ולפ"ז מה מקום לפרש הא דושוין בביצת טרפה שאסורה, דקאי אפלוגתא דר"א ורבנן בולד בהמה טרפה, הלא שם פליגי רק למזבח וביצה מאי עבידתה, ולאמר דקאי על האפרוח שיצא מביצה זו, דבזה שוין דאסורה למזבח מפני שגדלה באיסור, זה ודאי אינו דהא בתוספתא תמורה פ"ד תניא ומודה ר"א באפרוח שיצא מביצה טרפה שיקרב לגבי מזבח. ובתמורה דל"א ע"א מפרש טעמא בגמרא אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא, וצ"ע כעת.

בא"ד ותירץ בה"ג דגבי איסור נבלה דאורייתא החמירו אבל בתר עוף בחלב דרבנן הקילו, ע"ל דף ק"ד ע"ב תוד"ה עוף ובס' האשכול ח"ג סי' כ"א ובס' התרומה סי' כ"ז ובס' יראים סי' קמ"ט ובפר"ח סי' פ"ז סק"ו ובפלתי שם סק"ט וסק"י ובח'"ס חי"ד סי' י'"ט.

תוד"ה והלכתא, אע"ג דבעלמא עובר ירך אמו הוא לענין טריפות שאני דתלוי בחיות בהמה ולעובר יש לו חיות בפ"ע ע"כ, ע' תמורה דל"א ע"א תוד"ה למ"ד ובמש"כ בחידושי שם, וביו"ד ס"ס ע"ט ובמפרשים שם ובפלתי ס"ס נ"ז ובמה שהאריך בזה בס' המכריע חי"ד סי' ס"ה ובפרישה ובט"ז לאה"ע ס"ס ה' ובשעה"מ ה' גניבה פ"ב וביד המלך פ"א ה"ה ממאכלות אסורות.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה