אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף נד.
קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה כו', ע"ל דכ"ח ע"א תוד"ה אתא.
שם מכפא דמוחא עד אטמא ע' פר"ח סי' נ"ז סק"מ וסקמ"ג.
שם מורי בה דב מכפא ועד אטמא, ע' אור שמח רפ"ה מה' שחיטה.
שם א"ל ר"ל מנו רב כו' א"ל ר' יוחנן ולא נהירא ליה לאותו תלמיד ששימש את רבי רבה ור"ח כו', ע' בכפתור ופרח פט"ז ובמהרי"ק שרש קס"ט ובביאור הגר"א ליו"ד סי' רמ"ב סקי"ב.
שם דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי כו' רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי, ע' בס' חסידים סי' תרס"ז ובפר"ח סי' מ"ד סק"ה ובאור שמח פ"ח הי"ז מה' שחיטה ובמש"כ בחידושי לעיל ד"ז ע"ב.
שם וכי להוסיף על הטרפות יש כו', ע' במעשה הגאונים ס"ס צ"ג ובראב"ן סי' רל"ט.
שם אין לך אלא מה שמנו חכמים ע' ט"ז ס"ס מ"ג ובת' אחיעזר חאה"ע ס"ס י"ב.
במשנה ניטלו הכליות, בשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער שני סי' ע"ו כ' וז"ל ועל בעל כוליא אחת מותרת דתניא בתו"כ ומייתי לה בבכורות דל"ט ע"א ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש ומדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי עכ"ל וכ"ה ג"כ ברוקח סי' שצ"ו, ויל"ד אמאי צריך להביא ממרחק לחמו ולא ממשנתנו גופה דאפילו ניטלו שתי הכליות כשרה ומכש"כ אחת, והרי"ף והרא"ש שהביאו ג"כ מבכורות, היא רק אחרי שהביאו ממשנתנו. הביאו מהתם ג"כ לסמך, אבל להביא רק מבכורות ולדלג על משנתנו גופה קשה.
ולכאורה בהא דתנא ניטלו הכליות ממעט בזה הא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת טרפה כדאמרינן בגמ' דנ"ה ע"א. והוא דדוקא לקתה אבל ניטלה כשרה, אולם לפי דרשתם בתו"כ ובבכורות י"ל נמי דלהכי אשמעינן דלהדיוט כשרה. משום דלקרבן פסול ניטלו הכליות. דבזולת דרשתם שם הוה אמינא דקרא ואת שתי הכליות, ישמיענו דהן אכילת מזבח אכן מכיון דממעטי מיניה בעלת כוליא אחת ובעלת שלש כוליות, משמע דחז"ל הבינו בקרא. דשתי הכליות הן מהכשר הקרבן. ועפ"ז שפיר ממעטו מיניה, דדוקא אם יש לה שתי כליות אז כשרה. אבל אם יש לה אחת או שלש פסולה. הרי דהשתי כליות מעכבין בקרבן, ולפ"ז הא דתנא הכא במשנתנו ניטלו הכליות, חדית בזה הכשירא משום דלגבי קרבן. פסולה כנ"ל וע' בס' המכריע חי"ד סי' יוד ובפלתי סי' מ"ד סק"ט ובפמ"ג שם במשבצות סק"א.
שם ניטל לחי התחתון. ע' בתשובות הרמב"ם סי' ל"ז הטעם שמטריף ניטל לחי העליון. וכבר האריכו בזה מפרשי הרמב"ם בפ"ח הכ"ג מה' שחיטה ובטושו"ע סי' ל"ג.
שם הגלודה ר"מ מכשיר וחכמים פוסלין. בתוי"ט נדחק על לשון פוסלין דמשנתנו ע"ש. אולם בתו"כ שמיני פרק ג' הגרסא וחכמים אוסרין. רש"י ד"ה מ"ט זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן ע"כ, בתוס' לעיל דכ"ח ע"א הביאו להא דבסוגיין בלא תיבת ואזיל, ואפשר שהיתה לפניהם גם גרסא כזאת ולכן פירש"י דהגרסא עם תיבת ואזיל היא עיקרית, ונלע"ד להסביר בד"ז. דלכאורה כל שאלת הש"ס היא על הקנה. אם דרוסתו היא במשהו כמו בכל הגוף כנגד החלל, או בכאיסר כשיעור נקובתו. וא"כ מה לו להקדים על שאלה זו הא דוושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו, ונראה דתוכן השאלה היא אם טרפות הדריסה היא מטעם נקב. רק בזה עדיפא דאפילו לא ראינו עדיין שניקב אפ"ה טריפה דסופה להיות נקב. או לאו משום לתא דנקב רק משום דהוא דבר ארסי, השורף ויורד אל האברים הפנימיים. אפילו אם לא נעשה שום נקב ע"י הדריסה, ונ"מ גדולה בזה אע"ג דבין כך ובין כך היא טרפה, אכן אם מטעם נקב הלא לא עדיפא דריסתה מנקב גמור ולפ"ז באופן שהנקב מטריפה כמ"כ נטרפת מטעם דריסתה, משא"כ אם סבת טרפתה היא מטעם ארס, אז אין שייכות לגודל הנקב שיוכל להיות ע"י הדריסה, רק אפילו עם שיעור היותר קטן גזרה תורה להטריף, ולכן פתח רב ביבי בר אביי בשאלתו בחילוק דין נקב בין וושט לקנה, שזה נקובתו במשהו וזה בכאיסר והשתא אם טריפותה דדריסה היא מטעם נקב. הלא לא עדיף מאילו היה כבר נקוב אבר הבעל חי. אז היה משפט דריסה בוושט במשהו כמו נקובתו, ושיעור דריסת הגרגרת בכאיסר כמו נקובתו. אכן במשהו לא היה נטרף הגרגרת, אמנם אם טריפות הדריסה היא מפני סם השורף הנמצא בארס הדורס, אז אין נ"מ בשיעורו בין קנה לוושט, משום דאין אנו דנין על כמות הדריסה ברחבו רק על איכותו הטבעי להתפשט ממקום הדריסה בחלל הגוף, והיינו דקא פשיט ליה אחד זה ואחד זה במשהו מ"ט זיהריה מיקלא קלי ואזיל, והשתא אם לא נגרוס תיבת ואזיל, הלא אז הספק במקומו עומד אולי הוא שורף רק לעשות נקב, וממילא תהיה שיעור הדריסה כנקובתו בכאיסר, ולכן פירש"י דהגרסא ואזיל היא עיקרית. להורות שהארס הולך ומתפשט בשריפתו, וא"כ אין נ"מ על רוחב כמות הדריסה רק על איכותו הטבעי כנ"ל, ולפ"ז אין נ"מ נמי בין קנה לוושט דשניהם במשהו, וביותר נכונים הדברים לפי גרסת השטמ"ק ברש"י ד"ה דרוסתו, וז"ל מי אמרינן זיהרא קלי ואזיל עד ושט והוי במשהו ע"ש לפ"ז הלא מוכרח תיבת ואזיל כנ"ל, וע' בס' התרומה ה' טרפות סי' כ"ה ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' כ"ד ובפר"ח סי' מ"ם סק"ח ובבאר יצחק חי"ד סי' ד'.
אכן עצם בעיא דרב ביבי בר אביי עם דמיון נקובה לדרוסה בלתי מובן לע"ד. דחילוק גדול יש ביניהם. דנקב שולט רק על האבר הנקוב הפרטי אבל לא חוץ לגבולו, למשל אם ניקב אבר הפנימי נטרפת בו, אולם היתכן לאמר שתטרף אם יש נקב בעור ואפילו בבשר ובעצם אם אין חשש להיזק אבר פנימי, זה ודאי ליתא, וכיון דהנקב פועל רק על האבר הפרטי, ממילא גם דינו שייך עליו. ושפיר אמרינן דושט נקובתו במשהו וקנה נקובתו בכאיסר, דדין נקיבת כל אבר עומד על גבולו ולא יסיג גבול רעהו. משא"כ גבי דרוסה דדינו הוא לבדוק כל הבהמה כנגד בני מעיים או מכפא דמוחא עד אטמא. והשתא אם הדורס נעץ צפרנו בצד הבהמה, דאיכא עור ובשר ועצם הצלע, מ"מ נטרפה דאמרינן ששלט הארס בשרפתו בחוץ גם על האברים הפנימיים, וכיון דאין גבול להארס באבר הנדרס אלא נתפשט גם במקום רחוק כזה. א"כ מה מקום להסתפק בדריסת הקנה שתהיה שיעור דרוסתו כנקובתו בכאיסר, הלא לנקב סתם אין התפשטות לחוץ לגבולו, משא"כ לדריסה בקנה אפילו בכל שהוא. הלא תתפשט לושט הסמוך לו. דגם נקובתו הוא במשהו. ואף דלפי המסקנא מסקינן הכי דזיהרא מיקלא קלי ולכן הוא במשהו. אכן מה מקום לשאול לכתחלה הלא כלליות דין דריסה תוכיח כנ"ל וצ"ע כעת, וע' תשב"ץ ח"ב סי' קמ"ט.
רש"י ד"ה ומאן גבר. במה הוא גדול ע"כ, הלשון מורה לפרש דשאלת ר"ל ומאן גבר ומי גדול. וכוונתו דאף דבילדותו של ר' יוחנן היה משמש הוא בעמידה ורב בישיבה. מ"מ אפשר דבהמשך הזמן נתגדל ר"י וגבר על רב ועמש"כ בחידושי לעיל די"ג ע"א, והיינו דשאל לו ומאן גבר. אמנם לפ"מ דר"י זכר את רב רק מימי ילדותו. ולא יוכל לדעת על מהותו הנוכחית, כן לא לדרך ארץ היה לר"ל לשאול מר"י רבו מי משניהם גבר, לכן הסיב רש"י פני הכוונה דמאן גבר על זמן ילדותם, וגם לא לשאול מי משניהם היה אז גדול. דהא ר"י א"ל דהוא שימש בעמידה ורב בישיבה, ומשו"ה פירש דשאלתו היתה רק במה היתה גדולתו באותו זמן והשיב לו ר"י בכולא בתורה ובחסידות.
תוד"ה אילימא דריאה וכבד נמי איקרו בני מעיים כו', ע' בס' האשכול ח"ג ס"ס י"ט ובפר"ח ר"ס ע"ה.
תוד"ה יביא. ולמאי דגרסינן כאן בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף ע"כ, גרסא זו היא ברגמ"ה וברא"ש לעיל פ"ב סי' יו"ד ובס' האשכול ח"ג סי' יו"ד ובראב"ן סי' רי"ג ובס' התרומה ה' שחיטה דין עיקור וע' בביאור הגר"א סי' ל"ו סק"י ובס' הארוך מש"ך סי' כ"ד ובפר"ח סי' ל"ו סקי"ז.
תוד"ה וחזייה, וי"ל דסבר רכיש כו' ור' יוחנן ור"ל פליגי עליה. ע' פלתי סי' מ"ד סק"ה ובאור שמח פ"ט ה"י מה"ש.