אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף לט:
שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי כו', ע' פר"ח סי' ד' סק"ב.
שם א"ר חסדא לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן לא היתר משום כבודו דר' אלעזר. אולם בירושלמי גיטין פ"ו ה"ו פליגי ר' חנינא ור' יוסי אליבא דרב חסדא ע"ש, וע' בס' האשכול ח"ג סי' ג'.
שם הוכיח סופו על תחלתו. ע' מהרי"ק שרש ל"ב ושם קנ"ה שכתב דבכ"מ אמרינן הכי והאריך בזה ע"ש ואע"ג דלפ"מ דמסקינן בסוגיין פלוגתא דת"ק ורשב"ג היא. מ"מ סוגיא דשבת דצ"א ע"א מסייע ליה. במאי דפשיטא להו דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וע' זבחים ד"ב ע"ב ובתוד"ה הא ובת' ח"צ סי' מ"א ובשער המשפט סי' צ"ב סק"ה.
שם חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט כו', ע' בר"ן לגיטין דס"ו ובנמו"י לנדרים דמ"ח ע"א ובבאר יצחק חאה"ע סי' ז' ובעונג יו"ט סי' קמ"ט וקנ"ד.
שם ודילמא שאני התם דאמר כתבו כו', ע' נוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ד ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' מ"ג.
שם אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ע' שער המשפט סי' רמ"ה סק"ב וסק"ג.
שם בצווח מעיקרא דכו"ע ל"פ דלא קנה. ע' באבני מלואים סי' ל"ז סקי"ב.
שם כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח כו'. וכן מוקמינן בב"ב דקל"ח ע"א שזיכה לו ע"י אחר ושתק כו'. ועפ"ז סובל הלשון דקאמר בתר הכי סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח, וע' כריתות דכ"ד ע"ב רש"י ד"ה הכותב ובר"ן לקידושין דכ"ג ע"ב.
ולפי"ז קשה בירושלמי גיטין פ"א ה"ה שהביא שם כל השקלא וטריא והמסקנא בבבלי דשתק ולבסוף צווח. והשמיט מהאוקימתא שזיכה לו ע"י אחר ע"ש, הרי אם לא היה יד שלישי ביניהם לקנות מהמזכה בעד הזוכה, א"כ מה מקום לשתיקה וצעקה, ממ"נ אם קבל השטר קנה ואם לא קבל לא קנה. ומה שייך בזה שתק ולבסוף צווח, ובע"כ דגם בירושלמי צריך לפרש דאיירי בשזיכה לו ע"י אחר בפניו.
ואכתי איכא למידק מטעמא דרשב"ג דקאמר הא דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח, דמהכא מוכח דהיכא דאיכא טעמא מדוע שתק, אז בטל הכלל דשתיקה כהודאה, וכן הבין בשער המשפט ס"ס כ"ט, וממילא ת"ק דפליג. הלא ס"ל דגם היכא דאיכא טעמא על שתיקתו אמרינן נמי שתיקה כהודאה דמיא, לפ"ז אמאי לא דייק בב"מ דל"ז, דרב יהודא אמר רב ורב מתנה אמר רב פליגי בפלוגתא דתנאי דהכא ע"ש וצ"ע כעת וע' עונג יו"ט סי' ק"י.
שם הכי אר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ע' בש"ך סי' ד' סק"ג ובס' הארוך שלו סי' ב' ובמנחת אהרן שם.
שם ואי לא א"ל רישיך והר. ע' ח"ס חי"ד סי' שי"א.
רש"י ד"ה ודילמא, דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחילה כו'. ע' בת' עין יצחק ח"ב סי' מ"ד.
רש"י ד"ה ואי לא, ואינו נעשה שלוחו על כרחו כו'. והק' בלב אריה מאי שייך בזה שליחות הלא אין שליחות לעכו"ם אפילו לקולא ועשה סמוכין לדבריו מדברי הלבוש והפמ"ג בסי' ד' ע"ש. ולכאורה הרי רש"י כתב כן בדברי רב אשי, ואיהו קאמר בב"מ דע"א ע"ב כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם ה"מ בתרומה אבל בכה"ת כולה יש שליחות, איכא דאמרי א"ר אשי כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח, ואף דהש"ס מסיק שם והא דרב אשי בדותא היא, מ"מ אליבא דרב אשי גופיה שפיר פירש"י. ן
אמנם טפי הי"ל להקשות אפילו אי הוה בגדר שליחות, דאשלד"ע ואין עבירה גדולה מלשחוט לע"ז. וכשבטלה השליחות הרי אין שייכות לבעל הקרבן עם המקריב להיות נקרא שלוחו. ואף אם ישחוט בהמה זו לע"ז לא נאסרה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דהשליחות סרה מכאן וכנ"ל.
ובע"כ דאין כוונת רש"י בזה לשליחות עם כל דיני שליחות רק מעין שליחות, דאפילו בהא דר"א יליף ממחשבת פנים דהבעלים מפגלין בקרבן, משום דהתם כתיב והקריב המקריב קרבנו, ופירש"י לעיל ע"א ובזבחים ס"פ בית שמאי דבעלים קרי מקריב, הרי גם שם צריך ביאור אפילו אם בעל הקרבן קרי נמי מקריב. אמנם מחשבת פיגול הלא צריכה להיות בארבע עבודות. ואיזו שייכות יש לבעל הקרבן עם הכהן המקריב בשעת עבודתו. ושליחות לא שייך לפ"מ דקיי"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו, ובכלל לא שייך שליחות בפיגול דעבירה היא ואשלד"ע כנ"ל.
ובהכרח דדין שליחות גמורה ליתא בזה, רק לפ"מ דאליבא דר"א ב"ר יוסי דאמר שמעתי שהבעלים מפגלין. הרי גלי רחמנא דמחשבת בעל הקרבן פועלת על עבודות הכהן המקריב, בהכרח הוא כעין התאגדות שליחות מצד בעל הקרבן אל הכהן העובד לשעתו לקובעו בפיגול, וממילא לר"א דיליף חוץ מפנים לפסול גם בחוץ במחשבת הבעלים פעולות העובד בבהמתו איכא נמי לדידיה קשר המאגדן יחד. ולכעין שליחות כזאת היתה כוונת רש"י ז"ל. או משום דבמידי דניחא ליה פעולת הפועל מיקרי איתעביד שליחותיה אף אם היה הפועל קוף או מעטן של זיתים כדאמרינן במעילה דכ"א ע"א, ועמש"כ בחידושי שם ולזבחים דמ"ה ודמ"ז.
תוד"ה מקום, פי' בקונטרס בשחיטה ובזריקה דהני הוא דכתיבן וקשה לריב"א דבזריקת דם לעכו"ם לא מיתסר בשר כו'. ע' בבעל המאור רמב"ן ורשב"א בסוגיין ובתוס' ע"ז דל"ד ע"ב ד"ה וכי ובס' האשכול ח"ג סי' י"ג ובפר"ח סי' ד' סק"א.
תוד"ה רישך, ואי אלמא הוא אסור מדרבנן כו', ע' הלקט ה' שחיטה סי' א' ובת' פמ"א ח"ב סי' מ"ג ובח"ס חי"ד סי' שט"ו ובצמח צדק סי' ס"ב וברי"ט אלגזי לבכורות דף י"ג.