אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף לב.
נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשרה לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה פשיטא כו' והנה הרמב"ם ספ"ד מה' פרה כ' וז"ל שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נתכוין למלאכה אע"פ שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה אבל אם נתכוין לחתוך הדלעת ונחתכה בשעת שחיטה פסולה שהרי עשה עמה מלאכה עכ"ל, וכ' הכ"מ ויש לתמוה על רבינו שפסק בפ"ה מה' שחיטה כר' נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשרה וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשרה וזה היפוך מדברי רבא, ומשו"ה כ' דהרמב"ם משבש גרסת הש"ס דהכא וע' מה שהאריכו בזה בפלתי סי' ג' ובלב אריה בסוגיין ובהגהת מנחת אהרן על ס' הארוך מש"ך סי' ג'.
ולעד"נ דהרמב"ם גופיה נשמר בדבריו שם מקושית הכ"מ, ולהכי כתב "אע"פ שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה", והוא כדפסק בה' שחיטה, ולפ"ז היתה צריכה הפרה להיות פסולה מפני המלאכה שנעשתה בשעת שחיטת הפרה, דלזה מסיק לתרץ "שאין שחיטת החולין צריכה כוונה", לכן כשרה היא לעצמה, אבל כשרותה לא תגרום לפסול את הפרה בשביל זה. משום דפסלות הפרה היא דוקא במלאכה עם כוונה, וזהו מאי דמסיק "אבל אם נתכוין לחתוך הדלעת ונחתכה בשעת שחיטה פסולה שהרי עשה עמה מלאכה", הרי דכייל בהלכה זו עם שחיטת הפרה, שחיטת חולין וחתיכת דלעת, להורות דשניהם שוים לפוסלה משום לתא דמלאכה, ודוקא כשנתכוין למלאכתם.
והנה פסלות שחיטת הפרה עם שחיטת החולין, תלוי אם נפרש ושחט אותה ולא אותה וחברתה, חברתה פרה אדומה אז דוקא באופן זה פסולה, אבל שחיטת חולין נחשבת רק כחתיכת דלעת ששניהם הם רק בסוג מלאכה ודוקא כשמתכוין להם אז פוסלים הפרה משום מלאכה, אבל לא מטעם חברתה, ואם אינו מתכוין להם אע"פ ששחיטת החולין כשרה, הוא מפני דשחיטת חולין אינה צריכה כוונה, אולם אינה מועלת לפסול את הפרה, דאין כאן לא כוונה למלאכה ולא שחיטת חברתה שהיא דוקא פרה אדומה, ופסול חברתה ומלאכה, שני דברים נפרדים נינהו. ולא תמצא את שניהם ביחד, דאם שחט פרה אדומה אחרת עמה הרי תפסל משום אותה ולא חברתה, ולמה צריך לפוסלה אז משום מלאכה. ולהיפוך אם נפסלת מטעם מלאכה, אז די לה חתיכת דלעת לפוסלה, ול"ל שחיטת פרה אדומה אחרת עמה.
והרמב"ם שכתב בפ"ד ה"א מה' פרה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ע"ש, הרי ס"ל דושחט אותה ולא אותה וחברתה, היא דוקא שתי פרות אדומות בהדי הדדי, וממילא לא מתפרשא ליה אותה ולא חברתה על בהמת חולין, דאם שחיטת בהמת חולין נמי תפסול את הפרה, מדוע פרט בה דאין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת משום קרא דושחט אותה. הלא אפילו שחיטת חולין נמי פוסלת את הפרה, ומשום דקבע מסמרות בריש הפרק שם דקרא דושחט אותה ולא חברתה, היא חברתה פרה אדומה, בע"כ מש"כ שם בהלכה י"ח איירי רק מטעם מלאכה לפסול אם נתכוין לה וכנ"ל, ורבא בסוגיין דכל דבריו הוא לפסול את הפרה מטעם מלאכה כש כשמתכוין לה, פריך ע"ז בש"ס פשיטא וכהאי פשיטותיה דהש"ס פסק הרמב"ם כנ"ל, אולם הש"ס משני דנשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחברתה וה"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל
המורם מזה דרבא אתא לאשמעינן. דר' נתן ס"ל דושחט אותה ולא אותה וחברתה, קאי נמי על בהמת חולין. והרמב"ם דס"ל דקאי על חברתה פרה אדומה כנ"ל, הרי ס"ל כהס"ד בש"ס גם אליבא דר' נתן, וזהו מאי דפסק דאם נשחטה בהמת חולין עמה פרה כשרה. והשתא מה מקום לקושית הכ"מ על הרמב"ם, אטו משום דפסק כר' נתן בשחיטת חולין דלא בעי כוונה, האם בשביל זה הוא משועבד לדרוש קרא דאותה ולא חברתה ג"כ כר' נתן דהיא חברתה חולין, ומשום דהש"ס מסיק בדרבא קמ"ל, אדרבה טפי הו"ל להקשות ע'"ד רבא מנ"ל דר' נתן ס"ל דאותה ולא חברתה היא חברתה חולין, דילמא ס"ל נמי חברתה פרה אדומה ורק אז פסולה כשנשחטה עמה. אבל כשנשחטה עמה בהמת חולין בלא כוונה כשרה הפרה, ואע"ג דהחולין כשרה, הוא משום דשחיטת חולין לא בעי כוונה. אבל לא תועיל כשרות החולין לפסול את הפרה כנ"ל.
ואדרבה רבא לגרמיה לפ"מ דס"ל בזבחים ד"ג ע"א דמינה מחריב בה דלאו מינה לאו מחריב בה, לדידיה סברא יותר לאמר דמיעוטא דאותה ולא חברתה קאי על חברתה פרה אדומה דכוותה שהיא מינה. ולא על חולין דאינה מינה וכעין זה כ' הר"ן סוף ר"ה דתוקע לשיר שהוא חול מסתבר יותר לאמר דיצא משום דלאו מינה דמצוה הוא משא"כ במתעסק לחנך את התנוקות לא יצא משום דהענין קרוב יותר למינה ולהכי מחריב בה ע"ש.
אלא אי קשיא לי ע"ד הרמב"ם הא קשיא אנה מצא מקור לדבריו. במש"כ ברפ"ד שם דקרא דאותה אתא רק לאפוקי שתי פרות אדומות ביחד, ולבד מה שהוא נגד דברי רבא בסוגיין הוא ג"כ חידוש גדול, דאי לאו דהורו חז"ל מקור להאי ילפותא מקרא י"ל מצד הסברא להיפוך. דממ"נ אי הפרה אדומה השנייה נחשבת עמה בשחיטתה כחדא עבודה, ומשו"ה אין לפוסלה מטעם היסח הדעת למלאכה אחרת מדוע נאסר לשחטן יחד. מאי אמרת דבשעה שמוליך הסכין על השנייה אסח דעתו מראשונה א"כ למאי איצטריך קרא בפ"ע תיפ"ל משום מלאכה, דפרה השנייה נחשבת בשחיטתה כחותך דלעת, ודברי הרמב"ם אין ענין למש"כ התוס' בד"ה נשחטה. דאליבא דרבנן איצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוין לשחוט משום מלאכה אחרת כו' ע"ש, דהרמב"ם כתב בפירוש אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת. משמע דשחיטת שתיהן היתה לשם פרות אדומות למצותן, ואפילו הכי אסור מקרא דושחט אותה.
ולכאורה כוונת הרמב"ם דאין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת, בשני שוחטים ושתי סכינין: ומכש"כ בשוחט אחד וסכין אחת. אכן זהו נמי נגד הברייתא דספרי פ' חקת, דהתם תניא ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה מכאן אמרו אין שוחטין שתי פרות כאחת כו' ע"ש. הרי בהדיא דשחיטת השתי פרות הן בהדי הדדי, בגוונא חדא דמלאכה עם שחיטתה. כן נלמוד מהספרי דכל מקור איסור שחיטת השתי פרות ביחד, נובע מאיסור מלאכה עם השחיטה. וא"כ בשתי סכינין ושני בני אדם מניין לו להרמב"ם ללמוד איסור מקרא דאותה, ובתוספתא נגעים פ"א תניא אין שורפין שתי פרות בבת אחת ע"ש, ולדברי הרמב"ם דאיסור מן התורה הוא לשחוט שתי פרות בבת אחת, א"כ אמאי שייר בתוספתא שחיטתה המוקדמת ותנא לשריפתה המאוחרת, וע' סוטה ד"ח ע"א תוד"ה אין.
הן אמת דלפי הגרסא דחדית לן הכ"מ בסוגיין בדעת הרמב"ם ספ"ד מה' פרה ניחא. דהכי גריס נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל עכ"ל ואי הוה גרסינן הכי שפיר מצא הרמב"ם מקור לדבריו מהא דבסוגיין. אולם עכ"פ תקשה מהספרי והתוספתא כנ"ל. ומה שאמרו ביומא דמ"ג ע"א ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. התם נמי אפשר דאחרת כוונתם לבהמת חולין. והא ראיה דאהא דתנן בפרה פ"ג מ"ז והוציא אותה לבדה, ס"ל לרבי ביומא שם דאפילו חמור אסור להוציא עמה, הרי דמיעוטא דאותה אינה דוקא למינה, וע' סוטה ד"ח ע"א תוד"ה איכא, וברמב"ם פ"ד הי"ז מה' פרה ולעיל דכ"ט ע"ב רש"י ד"ה ופוסלין ומש"כ בחידושי שם ולעיל ד"ל ע"ב, וע' עונג יו"ט סי' ס"ח.
שם נחתכה דלעת עמה ד"ה כשרה. ע' בת' פמ"א ח"ב סי' מ"ב.
במשנה נפלה סכין והגביהה כו'. הרמב"ם בפ"ג ה"ב מה' שחיטה כ' וז"ל שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס כו' פסולה. ולכאורה מנ"ל להרמב"ם לחדש בזה דין שוגג מזיד ואונס, ונלע"ד דקשיתיה ליה קושית הר"ש בכלים פ"ה מ"ד למאי איצטריך למיתני כל הני בבי במשנתנו ותירץ דנקט כמה גווני אע"ג דלא איצטריך, וע' בתוי"ט ובלב אריה, אמנם הרמב"ם כשהרגיש בזה הוציא מדברי התנא דנפלה סכין והגביהה דנקט הוא משום שהייה דשוגג ובנפלו כליו והגביהן, הרי שהה במזיד שהיה יכול להגביה את כליו אח"כ. ובהשחיז את הסכין ועף היה אונס. ובכל גווני פסולה השחיטה מטעם שהייה, ולשון בין בשוגג בין במזיד בין באונס נקט התנא גם בב"ק דכ"ו ע"א וביבמות דנ"ג ע"ב ובכ"מ, שוב הראני ח"א שהב"ח בטור סי' כ"ג פירש כן בהבנת הרמב"ם מלשון המשנה ות"ל שכוונתי לדעתו אכן ראיתי אח"כ בהלכות פסוקות ה' שחיטה המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל שכ' הרבה יותר אופנים שונים. ולפי הנ"ל מאי צריך להוסיף על לשון המשנה הלא בע"כ כולם נכללים בשוגג מזיד ואונס דמשנתנו כנ"ל, ועל כולם תמה אקרא הלא לפי המבואר במעשה הגאונים סי' צ"א, דפסול שהייה הוא משום דכיון דשהה כשיעור ואח"כ גמר, מתה דקא שחיט ואנן בעינן דחייה קא שחיט עד דגמר שחיטה ועוד מחמת בעתותא מבלע דם באברים ע"ש. וטעם זה האחרון הובא גם בפרדס סי' רי"ח ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ד', וא"כ מדוע צריך לפרט כל האופנים של מזיד שוגג ואונס. הרי לאו משום פעולת השוחט באיזה אופן שעשה אתינן עלה. רק בחסרון הנשחט בשחיטתו ובהבלעת דם באברים, וא"כ מאי נ"מ באיזה אופן נעשתה בה הפעולה, פשיטא דבכל גווני פסולה שחיטה כזו. כמו דלא פרט גבי דרסה שוגג מזיד ואונס, משום דזה הוי חונק ולא שוחט, וה"נ דכוותיה וצ"ע כעת.
שם אמר רבא השוחט בסכין רעה כו', גרסת הבה"ג. רבה.
שם אפילו כל היום כולו כו'. וכ"ה ג"כ לשון הרמב"ם, ויל"ד אמאי לא מסיק בש"ס או בשו"ע, דצריך לראות לאחר שחיטה אם יצא ממנה דם. כדכתב בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ד'. דבשחיטה כזו איכא למיחש שמא נחנקה, וע' במגיד משנה פ"א הי"ז מה"ש.
שם שהה במיעוט סימנים מהו, ע' לעיל ד"ל ע"ב תוד"ה החליד ובחו"מ סי' ש"ו ס"ה ובש"ך שם סק"י ובס' המכריע חי"ד סי' ה' ובתה"ד סי' קפ"ה ובריב"ש סי' קפ"ז ובפתיחה לה' שחיטה מהפמ"ג.
במשנה כלל א"ר ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, ע' זוה"ק תרומה דף קנ"א ע"ב ובת' הריב"ש סי' ת"ג ובקצוה"ח סי' רל"ב סק"א ובתורת חיים לסנהדרין דף קי"ב ד"ה מהו דתיתהני.
שם ורמינהו אלו טרפות בבהמה כו', ע' כ"מ פ"ג הי"ט מה"ש ובפמ"ג שפ"ד סי' ל"ג סק"ה ובמשבצות סי' ל"ד סק"א
רש"י ד"ה מאי, כדי שחיטת בהמה אחרת ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא, ע' אור שמח פ"ג ה"ד מה"ש.
רש"י ד"ה דקה לדקה, ממילא שמעינן ועוף לעוף ע"כ. וכ"ה בס' יראים סי' קל"ז, אבל בה"ג משמע דהי"ל הגרסא בגמרא גופה ועוף לעוף. וע' בתוד"ה ושמואל וברמב"ן ורשב"א רא"ש ור"ן ובתשובות הרשב"א סי' קט"ז ובראב"ן סי' רט"ז ובה' שחיטה מהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל ובס' האשכול ח"ג סי' י"ב ובס' התרומה ה' שחיטה סי' א' וברוקח סי' ש"פ ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ד' ובס' המכריע חי"ד סי' ז' ובביאור הגר"א סי' כ"ג סק"ד ובס' הארוך מש"ך שם.
רש"י ד"ה בסכין רעה שאין חידודה חותך יפה ע"כ, ובא לאפוקי בזה שלא נפרש סכין פגום, כדמפרש בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ד'.
רש"י ד"ה במיעוט סימנים שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון כו'. ור"ת מפרש דהאי שהה הוא במיעוט קמא כמש"כ התוס' לעיל ד"ל ע"ב ד"ה החליד, ובס' האשכול ח"ג סי' י"א מפרש כפירש"י וע"ש בסי' י"ב.
רש"י ד"ה תיקו, דמוטב שיכה על הצואר בסכין כו' ע"כ, ולשון הרמ"א בסי' כ"ג ס"ה יכנו על ראשו להמיתו. וג"ז הביא בשם תה"ד לדעת רש"י וע"ש בש"ך סקי"ב וע' ראב"ן סי' רי"ז ובמשפטי בדיקת הריאה בסופו לרבינו יונה הנספחים לתשובות הגאונים ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ד' ובט"ז סי' ס"ז סק"ב ובס' הארוך מש"ך סי' כ"ג ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ב'.
רש"י ד"ה ופסק את הגרגרת היינו עיקור ובבהמה קאי, ע' תש' הרשב"א סי' קכ"ב.
תוד"ה נשחטה, וא"ת ואותה ולא אותה וחברתה לרבנן אי לשוחט בהמה אחרת עמה תיפ"ל מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה וי"ל כו' ע"כ, והנה בפלתי סי' ג' הקשה קושית התוס' כמדעת עצמו. ותירץ דבודאי לא התיז ראשי שתי הבהמות כאחת ובע"כ ששחט החולין והפרה בהולכה או בהובאה וממילא בין כשנשחטה החולין ואח"כ הפרה או איפכא הלא ממ"נ השחיטה והמלאכה לא בב"א נעשו רק בזה אח"ז ואינו דומה לדלעת שקוצצה בעת השחיטה וא"כ מחמת מלאכה כשרה ולזה איצטריך קרא דמ"מ פסולה משום אותה ולא חברתה וע"ש במה שהאריך בזה, ועמש"כ בס' לב אריה.
ונפלאתי הלא בסוגיין משמע דשחיטת פרה וחולין, אותה וחברתה, או חתיכת דלעת עמה, כולן באופן אחד נאמרו, והשתא לפי הנחת הפלתי, דפרה וחולין שחט רק בהולכה או בהובאה, הלא גם חתיכת הדלעת היתה ג"כ בדרך זה. וא"כ כשחתך הדלעת עוד לא היתה הפרה שחוטה. וכששחט הפרה כבר נחתך הדלעת וכן להיפוך, כן איך יש מקום לדרשת חז"ל של אותה ולא אותה וחברתה, דכששחט אותה עוד לא נגע בחברתה וכשהתחיל בהולכה של חברתה כבר היתה אותה שחוטה ברוב סימנים, ובע"כ דהני דיני דפרה בסוגיין, נשנו בגוונא דמתניתין דלעיל ד"ל ע"ב, בהתיז ב' ראשין בב"א, דאיידי אפילו בחולכה והובאה, ובהכרח נשחטו שתיהן בבת אחת ממש וכשרים בחולין, ואיצטריך קרא בפרה לחברתה ולמלאכה לאיסור.
אמנם עצם קושית התוס' היה מקום ליישב, ראשונה דילמא קרא דושחט אותה ולא אותה וחברתה, אתא לאסור שחיטת שתי פרות אדומות כאחת אפילו בשני שוחטים ושתי סכינין, וכסתימת לשון הרמב"ם ברפ"ד מה' פרה אדומה וז"ל: אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ע"ש, ולשון זה מורה אפילו בשני בני אדם ושתי סכינים רק ששחיטתן היתה בזמן אחד. ולזה אתא עיקר קרא לאסור, רק דכוונת הש"ס דכש"כ אם אדם אחד שחט את שתיהן ביחד. דאז ודאי עבר משום ולא אותה ואת חברתה.
ועוד אף אם נפרש בש"ס, דכוונת ולא אותה וחברתה היא ביחד דוקא הלא תניא בספרי חקת ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה מכאן אמרו אין שוחטין שתי פרות כאחת ע"ש, ולשון זה מורה דאין לנו מקרא מיותר על שחיטת שתי פרות בב"א כמש"כ התוס', רק דין זה נלמד מאיסור מלאכה בשעת שחיטתה, ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך.
בא"ד וי"ל דאיצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוון לשחוט משום מלאכה אחרת לא מפסלו כיון דשתיהן לשם פרה ע"כ, כוונתם דבלאו דרשה דאותה ולא אותה וחברתה, הוה אמינא דדינה ככל שחיטת קדשים, דאוקמינן להא דתנן השוחט ב' ראשים כאחד שחיטתו כשרה. דאיירי בקדשים ולכתחלה הוא דלא ורק בדיעבד כשרה כדלעיל דכ"ט ע"א. ומכש"כ פרה דקילא משום שהיא רק קדשי בדה"ב, כדאמר בזבחים די"ד ובכ"מ, להכי איצטריך קרא בפרה לפוסלה גם בדיעבד.
תוד"ה ורמינהו, וא"ת ניהי דנבלה הויא מ"מ לא פקע מינה איסור טרפות כו' ע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' י"ב ובת' אחיעזר חי"ד סי' וא"ו.
בא"ד וי"ל דמתניתין דאלו טרפות משמע ליה לאחר שחיטה כו', ע' בת' ח"צ סי' ע"ז.