אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף כז.

דף כו:

במשנה, השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו, ולכאורה יל"ד במשנתנו כדדייק לקמן ד"ע ע"א אמתניתין דהתם, עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, פי' הלא בכה"ת כולה קיי"ל רובו ככולו כדאמרינן בהוריות ד"ג ע"ב, ובנזיר דמ"ב ע"א קאמר דהוא דאורייתא, ועמש"כ בחידושי לעיל די"ט ע"א.

וי"ל דלקמן שם איירי בדבר הנוגע לדין התורה, ובזה שפיר פריך עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, משא"כ הכא אפשר דמצד הטבע לא נפקע חיותא רק בשחיטת כל הסימן, ולפ"ז שפיר קמ"ל דרובו של אחד כמוהו

עוי"ל דכל עצם דין שחיטה אחד בעוף ושנים בבהמה הוא מהלמ"מ, ומרומז בקרא דוזבחת כאשר צויתיך כדאמרינן לקמן דכ"ח ע"א, וכיון דכל הציווי היה בע"פ למשה מסיני. ולא ככל דיני התורה המפורשין בקרא, להכי שנה קודם עצם הדין דשחיטת אחד בעוף ושנים בבהמה, והוסיף נמי דרובו של אחד כמוהו ידעינן ג"כ מן הקבלה מסיני. וגם זה כלול בקרא דוזבחת כאשר צויתיך. אבל אינו שייך לכל דיני רוב דבכה"ת דאל"ה במאי פליגי רב ור"כ בדכ"ח ע"ב אי מחצה ע"מ כרוב: הלא רוב ילפינן מסנהדרין והתם בעינן רוב גמור כדאמרינן בסנהדרין ד"ג ע"ב מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה ומש"ה פירשו במחלקותם לקמן שם, דפלוגתתם היא אי א"ל רחמנא למשה לא תשייר רובא או שחוט רובא משום דכל הענין סובב הולך על הלמ"מ דשחיטה.

שם ר' יהודא אומר עד שישחוט את הוורידין, בתוספתא הגרסא עד שישחוט את הוושט ושני הוורידין וכ"ה בס' האשכול ח"ג ר"ס יוד ובהא דתני בתוספתא בדר' יהודא לשון פוסל. כ' ברוקח סי' ש"פ דלאו דוקא פוסל אלא אוסר.

שם השוחט דיעבד אין לכתחלה לא, כה"ג לעיל דט"ו ע"ב וע"ל ד"ג ע"א תוד"ה המניח השני.

שם ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו. והנה הרי"ף והרא"ש הבינו דכל הסימן הוה מצוה בעוף לכתחלה, והא דתנן ורובו של אחד כמוהו קאי אהכשרא דדיעבד, וע"ל דכ"א ע"ב תוד"ה ואינו, ובמאי דהסביר בזה בס' האשכול ח"ג ס"ס ט'.

שם א"ר כהנא מניין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו, בילקוט ויקרא רמז ת"מ הביא דרשה זו בשם רב הונא, וגריס נמי ממקום ששח שחטיהו, וכן גריס לקמן בדתנא דבי ר' ישמעאל ממקום ששח שחטיהו ע"ש, ועפ"ז אין מקום למאי דקאמר בש"ס ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא כו'. כיון דלא נזכר בזה שם חיטוי, ובכ"ז גריס להאי נמי ע"ש. אכן קצת יל"ד דקרא דושחט את בן הבקר בקדשים כתיב. ומנלן דגם בחולין הויא השחיטה כמו בקדשים, ואפשר דמה"ט נאיד רב יימר מהאי דרשה, ויליף מוזבחת ממקום שזב חתהו, וכל דין השחיטה מהלמ"מ, מרומז לן בהאי קרא דוזבחת כאשר צויתיך. כדאמרינן לקמן דכ"ח ע"א אולם בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ו', יש לו גרסא אחרת לגמרי דז"ל, וישחטהו ויחטאהו ממקום ששח חטיהו.

שם ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר' חייא אומר מניין לשחיטה מן הצואר כו', ואפילו ת"ק דר' חייא בתו"כ ויקרא נדבה פרק ו' לא פליג ע"ז, דר"ח הוא רק מבאר טעמא דת"ק כדפי' בהתוה"מ שם.

שם אין לי אלא נתחים שישנן מכלל הפשטה מניין לרבות את הראש שכבר הותז כו', ע' זבחים דל"ה ע"ב רש"י ד"ה צמר ושם דפ"ה ע"ב רש"י ד"ה הצמר ובמפרש לתמיד דל"א ע"א ד"ה היה מפשיט ובפי' הראב"ד והרא"ש שם.

רש"י ד"ה אאחד, דלכתחלה אצרכוה רבנן כו'. ע' פמ"ג ר"ס כ"א.

רש"י ד"ה חטהו, לישנא אחרינא חטהו הוצא את דמו ונקהו כו' ע"כ. ע' בתשובות הרשב"א סי' רס"א ובראב"ן סי' ר"ט בטעמא דהגרמה.

רש"י ד"ה דלא לישוויה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים כו'. ע' בס' האשכול ח"ג סי' יוד ובס' הארוך מש"ך סי' כ"ד ובפלתי שם סק"ב ובמש"כ בחידושי לקמן דקי"ג.

בא"ד אע"ג דהלכות שחיטה הלמ"מ הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה כו'. ע' בפתיחה לה' שחיטה מהפמ"ג.

רש"י ד"ה שסח שמוציא קול ע"כ, ובפרדס הגדול לרש"י ז"ל ר"ה שחיטה פי' במקום שמדבר ע"ש, וקושית הש"ס ואימא מלשונו משמע יותר כפירושו התם, וע' ברש"י בכורות ד"מ ע"א ובקידושין דכ"ה ע"א ד"ה רוב המדבר.

רש"י ד"ה ותנא מייתי לה מהכא אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתו"כ מייתי לה מהכא ע"כ, לכאורה ל"ד דלימוד האמוראים הוא דשחיטה מן הצואר בסימנין. משא"כ לר' חייא אינו מוכח רק למעוטי זנבו, אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר או מן העורף כמש"כ התוס' בד"ה מדקאמר, אמנם גם כלל הסוגיא בש"ס בלתי מבורר לפ"ד התוס' כמש"כ המפרשים.

תוד"ה השוחט. וכר"י קיי"ל כדאמר פ"ק דברכות הזהרו בוורידין כר' יהודא, ע' באר שבע בחידושיו לסנהדרין דצ"ו ע"א

תוד"ה מניין. משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה כו', עמש"כ בחידושי לתמיד דל"א ולעיל די"א ע"א.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה