אור ברסלב

אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן

דף כג.

דף כב:

דתנן הקריבו מביא עליו נסכי איל ואין עולה לו מזבחו וכ"ה הגרסא במשנה שבמשניות ובמנחות דצ"א ע"ב, אמנם במשנה פרה הנדפסת עם הש"ס גריס. הקריבו והביאו עליו נסכי איל לא עלה לו מזבחו ע"ש, וגרסא דהכא מוכרחת, מדפליגי ר' יוחנן ובר פדא עלה, דלר"י מביא עליו נסכי איל אם הקריבו מריבויא דקרא ולבר פדא מייתי ומתני. ופלוגתא כזו לא יתכן רק אי גרסינן מביא עליו נסכי איל, אבל לפי הגרסא הקריבו והביאו עליו נסכי איל לא עלה לו מזבחו, מה מקום לפלוגתא זו.

ועדיין יש עוד מקום עיון. לפ"מ דר' יוחנן יליף מקרא דאו לאיל לרבות הפלגס. א"כ מדוע תנא בלשון הקריבו דמשמע דיעבד, וכי היכא אשכחן דבר הנלמד מקרא שיהיה דינו דוקא בדיעבד, הלא כל דין דאורייתא הוא גם לכתחלה. ולכן נלע"ד לפרש דגם לכתחלה שרי להקריבו. רק במשנה אשמעינן דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל ולא נסכי כבש, ויש לדייק כן גם מלשון הרמב"ם פ"ב ה"ו ממעה"ק שכ' וז"ל. והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל כו'.

אמנם סיום לשון הרמב"ם ואין עולה לו זבחו בלתי מובן. דבשלמא לפ"מ דגרסינן הכא ואין עולה לו מזבחו ניחא, כדפירש"י אם היה מחויב איל לבדו או כבש לבדו אין עולה לו הפלגס מזבחו. וזה ודאי דהכי הוא, דאם הוא ספיקא או בריה, עכ"פ אינו לא כבש ולא איל, אולם להרמב"ם שכתב ולא עולה לו זבחו, אמאי הרי גם לכתחלה מותר להקריבו כנ"ל, ולא קרא עליו לא שם כבש ולא שם איל רק אמר על הפלגס הרי זו. למה לא יעלה לו זבחו. לכן נל"פ דלפ"מ דהרמב"ם קבע מקומו שם אצל קרבנות מצורע, שמחויב להביא שלשה כבשים שהן חטאת ואשם ועולה ונסכיהם, ולהכי מסיק והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ואינו עולה לו זבחו, ובזה אשמעינן שלשה דברים. שיוכל להקריב פלגס ולא נחשב כחולין בעזרה, ונסכיו המה נסכי איל ולא נסכי כבש כנ"ל, וזבח זה אינו עולה לו מפני דמדאורייתא דינו להביא כבשים וזה יצא מכלל כבש. אבל אם נתן אותו נדבה ואמר הרי זו מותר להקריבו לכתחלה ומביא עליו נסכי איל לר' יוחנן. ולבר פדא מייתי ומתני, וממקומו הוא מוכרע דאיך נופל לאמר דר' יוחנן ובר פדא יפלגו ע"ד הנסכים של הפלגס, והפלגס גופיה יהיה אסור להקריב לכתחלה, אלא ודאי דעל הפלגס ל"צ קרא לרבות. דאיהו ודאי מותר קודם הזמן ולאחר הזמן, וממילא דלא נאסר באמצע, וכל פלוגתתם הוא ע"ד נסכיו, ובזה ס"ל לר' יוחנן דנסכיו מה"ת הוא כאיל, ולבר פדא הוא ספק לכן מייתי ומתני כנ"ל.

שם וא"ר יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס, ולכאורה לפמש"כ הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ט ע"ב, דר' יוחנן ס"ל כר' יאשיה דצריך קרא לחלק, א"כ הא מבע"ל האי או לחלק ואיך מרבה הכא פלגס, וצ"ל דהרשב"א יפרש כדפירש"י במנחות דצ"א ע"ב, דאו לאיל מיותר לגמרי להך דרשה, ולא כפי' רגמ"ה שם ופירש"י הכא דרק או דלאיל מרבה פלגס, וע' תוי"ט פרה פ"א מ"ג ובמש"כ בלב אריה בסוגיין ומש"כ בחידושי למנחות שם.

שם כי תיבעי לך אליבא דבר פדא כו'. ע' בהשמטות לטו"א ר"ה ד"י ע"א ובת' חיים שאל ח"ב סי' מ"ב אות יו"ד ושם ס"ס נו"ן.

רש"י ד"ה למעוטי, רובע ליכא למימר בעופות דאין לך עוף רובע ע"כ, וכ"כ רש"י בזבחים דפ"ה ע"ב, ועפ"ז מדויק מה שפירש"י במשנה לקמן דפ"ה ע"א גבי חיה ועוף הנסקלין, כגון שנרבעו ע"ש. דנקט כן משום עוף, ועמש"כ בחידושי שב.

רש"י ד"ה בבהמה כתיב תמים זכר אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר ע"כ, הב"ח הביא דברי רש"י בקידושין דכ"ד ע"ב כסתירה, וע' מה שהאריך בזה. ברי"ט אלגזי לבכורות ס"פ ששי.

בא"ד מומין גדולים כגון מחוסר אבר משום הקריבהו נא לפחתך. ע' זבחים דפ"ה ע"ב רש"י ד"ה הואיל ומש"כ בחידושי שם ולתמורה ד"ז ע"א:

רש"י ד"ה פלגס, ואיל משעברו י"ג חדשים כו'. עמש"כ בחידושי לכריתות ד"י ע"ב

תוד"ה כי משחתם, כאן משמע דלכו"ע אית להו הך דרשה דמשחתם כו', עמש"כ בחידושי לבכורות דנ"ז ע"א ולתמורה דכ"ו ע"ב.

תוד"ה תמות, וי"ל משום דאמרינן בפ' ארבע מיתות דכל מצוה שנאמרה לב"נ כו', ע' קידושין. דכ"ד ע"ב תוד"ה ת"ל.

תוכן העניינים

אור הישר על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה