אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ה.
אלא כי גורן דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, ע' מד"ר שמות פ' ה' ובקהלת פ' ה'.
שם מאי עורבים, אמר רבינא עורבים ממש כו' ודלמא על שם מקומן כו' בב"ר פל"ג פלוגתא דתנאי היא ר"י אומר עיר היא בתחום בית שאן שמה ערבי ור' נחמיה אומר עורבים ממש היו. וע"ש במסורת המדרש.
שם הכל שוחטין כו' ואפילו ישראל מומר. עמש"כ בחידושי לעיל ד"ד ע"ב.
שם דאמר מר חמורה עכו"ם שכל הכופר בה כמודה בכה"ת כולה. ע' ספרי ראה י"א כ'"ח ובר"ן נדרים דכ"ה ע"א ד"ה חמורה ובשבועות דכ"ט ע"א תוד"ה מצות ובתשובות הרשב"א סי' ת'"ל.
שם מכם ולא כולכם להוציא את המומר כו'. ע' זוה'"ק ויקרא דף ה' ע"א ובמהרי"ק שרש ק"ס ובתשב"ץ ח"ג סי' מ"ג וסי' מ"ז ובש"ך יו"ד סי' רנ"ד סק"ה ובמג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ח ובביאור הגר"א שם ס"ק כ"ד ובפר"ח סי' ב' סק"א ובח"ס חי'"ד סי' שכ'"א.
שם מכם בכם חלקתי ולא באומות, ע' ס' חסידים סי' תתש'"מ
שם חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא כו', ע' בה"ג ה' עדות שיש לו גרסא אחרת בסוגיין. וע' במיוחסות להרמב"ן סי' ק"ע ובתשובות הרשב"א סי' שט"ו וסי' תשפ"ב ובראב"ן סי' ר"ו ובתשובות הר"ן סי' כ"ה ובס' האשכול ח"ג סי' ב' וסי' ג' וסי' נ"ח ובת' הריב"ש סי' ד' וסי' י'"א י"ב וברדב"ז ח"ב סי' תשצ"ו ובת' אבקת רוכל סי' קפ"ח ובת' מהרשד"ם חאה"ע סי' יוד ובכפתור ופרח ספ"ה ובמג"א סי' ל"ט סק"ב ובפמ"ג ליו"ד סי' ב' ובחו"מ סי' רס"ו ס"ב.
רש"י ד"ה מכם אדם כי יקריב מכם קרבן וגבי נדר או נדבה כתיב דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב עכ"ל והנה בראש יוסף נדחק לתרץ מדוע צריך רש"י ז"ל לכתוב וגבי נדר או נדבה כתיב ע"ש. ולעד"נ בפשוטו דבלא פירש"י היה מקום לפרש דהאי מכם ולא כולכם להוציא את המומר קאי גם על קרבנות חובה כחטאת ואשם ולפ"ז קשה לפ"מ דאוקמינן רישא דברייתא דהכא במומר לכל התורה כולה א"כ למאי איצטריך הכא מיעוטא דמכם, פשיטא דזבח רשעים תועבה. וכדהקשו התוס' כעין זה אדרשת אשר לא תעשינה בשגגה ואשם לקמן ע"ב ד"ה אינו ע"ש לכן פירש"י דהאי מיעוטא איצטריך להו משום דהאי קרא קאי בנדר ונדבה וכתיב ביה כי יקריב משמע כשירצו להקריב, וכיון דרחמנא תלי ברצון ההקרבה, ועכ"פ רצונו דהאי מומר להקריב. א"כ יש מקום לאמר דהתורה אחשביה לרצונו לקבל קרבנו, להכי איצטריך קרא דמכם להוציא את המומר, דאף בנדר ונדבה הבאים מרצונו אין מקבלין.
ומקום הטעות לפרש כי יקריב דהאי קרא על קרבן חובה, והכרעת רש"י דמשמעות כי יקריב הוא כשירצו להקריב היינו בקרבן נדבה. מבואר בתו"כ שם ר"פ ויקרא. דהכי תניא התם אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות ע"ש, הרי בהדיא דבתיבות כי יקריב היה מורה משמעות הלשון. גם להקרבה דחטאת ואשם דחוב עליו להקריב מגזירת הכתוב, ולהכי מסיק בתו"כ ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות, ולכאורה מה מקום מצא מעיקרא לפרש האי קרא אחובה והכריע דקרא קאי בנדבה ונראה עפ"מ דאמרינן סוף שבועות כי משמש בד' לשונות אי דלמא אלא דהא, ועפ"ז היה מקום לפרש כי יקריב, כמו כי פתוח תפתח, כי ברחוב נלין, שהוא ענין חיובי, וממילא הוה משמע על קרבן חובה כחטאת ואשם, ולהכי מסיק בתו"כ ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות והטעם משום דבמקום שנדרש כי בלשון אלא, אז יש לו הקדמה בפסוק המורה אל ההיפוך כמו לא כי ברחוב נלין, לא כי צחקת, אל תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח לו' משא"כ הכא דבראשית המקרא הוא. אדם כי יקריב. והאי כי בודאי נדרש כמו כי ימצא בקרבך כי תראה: חמור כי תפגע, דכולם מורים על הזדמנות הדבר ולא על החיוב. והיינו דקאמר אינו אלא רשות. לפי משפט הלשון, ועכ"פ לפני רש"י בסוגיין היה מקום להשמר עם הבנת הענין לפי המבואר בתו"כ וכנ"ל
רש"י ד"ה אלא לאו, האי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם ל' מג"א סי' ש"ו סקכ"ט ובת' פמ"א ח"ב סי' נ"ו.
תוד"ה ע"פ הדבור שאני וא"ת ולמאי דס"ד דלא הוי ע"פ הדבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לקמן דצ"ה וי"ל דזה היה יודע שהיה סומך ע"פ הדבור דלאו משל עכו"ם קא מייתי כו' ע"כ, משמע מדבריהם דכל השקלא וטריא הוא על סמיכתו של אליהו, והוא תמוה טובא דאיך נופל לאמר כן, הלא בקרא כתיב ויהי דבר ה' אליו לאמר לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית וגו' ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, ואיך הוה ס"ד כלל דלא היה ע"פ הדבור כדכ' התוס' ומה מקום היה לאליהו להסתפק אם הביאו משל עכו"ם או מבי טבחי דאחאב כיון דעכ"פ היה ע"פ הדבור יביאו מאיזה מקום שיביאו. ומה היה שייך אז דין בשר שנתעלם מן העין. ומהא דרב אדרב נמי לא קשיא בלא"ה, דרב דקאמר בשר שנתעלם מן העין אסור הוא רק לדידן אבל אליהו שאכל ע"פ הדבור לא הו"ל לחוש לשום איסור בעולם, אמנם הא דמייתי בש"ס לימא מסייע ליה והעורבים מביאים לו כו'. היתה כוונתם על ההסכם שהסכימו מן השמים שאליהו יאכל מבי טבחי דאחאב, מזה שפיר הביאו ראיה לרב ענן דישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו. ודחי הש"ס ע"פ הדבור שאני. שהקב"ה יכול להתיר לאליהו לשעה אע"ג דלכלל ישראל עומד הדבר באיסור עולם, וזהו מאי דפירש"י ע"פ הדבור שאני שהקב"ה התירו לפי שעה וע' בב"ר פל"ג סי' ה' ובויק"ר פי"ט סי' א' ובמדב"ר פכ"ג סי' ט' ובתנחומא שם. ובס' חסידים סי' תתקל"ח.
בא"ד אבל לא ס"ד שבא הדבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב ע"כ, ע' בפלתי סי' ב' סק"א ובבאר שבע לסנהדרין דקי"ג.
תוד"ה מכם ולא כולכם להוציא את המומר תימה דהא איצטריך לכדרשינן בריש לולב הגזול ד"ל אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא וי"ל כו', והנה במד"ר דרש שם אדם מה אדם לא הקריב מן הגזל שהכל שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל ומובא ברש"י עה"ת שם, ועפי"ז תירץ הגאון מלבי"ם ז"ל שם לקושית התוס' דהכא, דגזול ממעטינן מדכתיב אדם ומכם להוציא את המומר. וע' תנחומא ויקרא סי' ח', ובפ' תזריע סי' ט' ובס"פ בחקתי.
והנה גם הוא ז"ל הרגיש הלא בתו"כ דרשינן אדם לרבות הגרים לכן פי' דקרבן גרים טעון סמיכה ע"ש אמנם קשה לומר כן לפ"מ דבתו"כ פריך בתר הכי אדרשת מכם להוציא את המומרים ומה ראית לאמר כן אמור אדם לרבות את המומרים מכם להוציא את הגרים ע"ש. וכוונתם כיון דכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט וגרים ומומרים המה הפכיים זל"ז. דגרים הכניסו א"ע בשיעבוד הדת מה שלא היו חייבים מתחלה, ומומרים שהיו תחת שיעבוד הדת מתולדתם פרקו עולם מעל צוארם, ולפ"מ דאמרינן בסנהדרין דמ"ד ע"א אע"פ שחטא ישראל הוא הרי לא יוכל לפרוק עול הדת ממנו. וא"כ אפשר דקרא דמרבה אתא לרבות מומרים לקבלת קרבנות. ואהא מסיק בתו"כ ת"ל בני ישראל מה ב"י מקבלי ברית אף הגרים מקבלי ברית ע"ש, עכ"פ מזה משמע דבאופן דממעט מומרים בזה האופן גופה מרבינן גרים, וכיון דמומרים ממעטינן בקרא דמכם מקבלת קרבנותיהם. כמו"כ אדם לרבות הגרים ג"כ הכוונה לקבלת הקרבן ולא לדין הסמיכה, ולפי"ז לא אייתר לן האי אדם לדרוש מה אדם לא הקריב מן הגזל אף אתם לא תקריבו מן הגזל לדרשה גמורה, ובע"כ דהוא רק ענין מוסרי ואסמכתא ולא לימוד גמור, וממילא הא דאמרינן בסוכה שם למעט גזול מקרא דאדם כי יקריב מכם, בע"כ מתיבת מכם ממעטינן ולא מתיבת אדם. ושפיר הקשו התוס' בסוגיין ובסוכה שם. וע' בק"ע לירושלמי שקלים שם פ"א ה"ד ובתשב"ץ ח"ג סי' מ"ג ובבאר שבע להוריות ד"ב ע"א ד"ה מעם הארץ ובברכי יוסף חא"ח סימן תר"מ סק"א.
תוד"ה כדי, לאו טעמא דקרא קא דריש כו' עיין בחידושי באר שבע בסוגיין וביד המלך פ"ד מה' סוטה.