אור הישר על חולין· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ב.
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו כו', והנה ברמב"ם פ"ד ה"ה מה' שחיטה הוסיף לדין חש"ו שכור, ומסיק הרא"ש בשמו ובשם בעל העיטור דמיירי כשהגיע לשכרותו של לוט, אבל אם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט לכתחלה, וכ"פ המחבר סי' א' ס"ח, והש"ך יהיב טעמא לזה דמדינא הרי הוא כפקח לכל דבריו כמש"כ הט"ו בחו"מ סי' רל"ה ע"ש.
והנה אדיוקא דמשנתנו דהכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד. טרחו בש"ס להעמידה בטמא, כותי. ישראל מומר מומחין. מוחזקין. וכל האוקימתות בגמרא הן בחסורי מחסרא ובמה דברים אמורים כו'. ואחרי כל אלו מסיק הש"ס בקושיא וכולן ששחטו אהייא אלימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבע"ל עו' ע"ש, ואפילו לא הוו מסקו בקשיא יש נמי לדקדק הרי כל הנך אינן בני בקתא חדא עם חש"ו, דהא בני דעה נינהו, משא"כ חש"ו. ולפי הנ"ל טפי הו"ל לאוקים בהכי. הכל שוחטין אפילו שכור, דמדינא הרי הוא כפקח לכל דבריו כמש"כ הש"ך במה דברים אמורים שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל אם הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו כשרה, חוץ מחש"ו דגם לכתחלה לא ישחטו שמא יקלקלו את שחיטתן ועלה שפיר מסיק במתניתן. וכולן ששחטו שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וקאי האי וכולן אחש"ו ואשכור אפילו הגיע לשכרותו של לוט, דשחיטתו כשרה בדיעבד דוקא כשאחרים עע"ג כמש"כ הש"ך שם סקל"ג, ובאוקימתא זו הוו דמיין שכור לחש"ו, דכולן לאו בני דעה נינהו. וע' בברכי יוסף סי' א' בשיורי ברכה סקי"ב.
ומדלא אוקים הכי יש להוכיח דהש"ס ס"ל כדעת הראשונים שהובא שם ברמ"א בשם י"א. ששכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה ע"ש וזה קאי אשכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, ולפ"ז לבד מאי דלא נוכל לכוללו עם הכל שוחטין דרישא. אלא דגם בבא דחוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן לא שייך בזה דגם בלא הגיע לשכרותו של לוט, אין מוסרין לו לכתחלה לשחוט שמא יקלקל שחיטתו. והטעם כמש"כ שם הט"ז, דהא דלא הגיע לשכרותו של לוט הוא כפקח לכל דבריו. היינו במידי דתלוי בדעת האדם. אבל לא בזה שתלוי בכבדות אבריו ודאי דאינו כפקח ע"ש.
שם חוץ מחרש שוטה וקטן. ע' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ב'.
שם וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ע' נו"ב קמא חי"ד סי' ב'.
שם הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים כו', הארכתי בזה בחידושי לתמורה.
שם הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין כו', עמש"כ בחידושי ריש ערכין.
שם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ד"ר מאיר אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה שנאמר וכי תחדל לנדור עכ"ל המד"ר קהלת פ' ה' וע' זבחים ד"ב ע"א תוד"ה קרי ליה ובמנחות ד"ב ע"א תוד"ה קרי ליה ובנדרים ד"ט ע"א ובר"ן שם ובשאילתות פ' ויצא סי' כ"ג ובס' חסידים סי' תתרנ"ט.
רש"י ד"ה הכל. והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר עכ"ל. והק' בראש יוסף ובלב אריה. כיון דנחית להביא הני תלתא אוקימתות. מדוע לא הביא נמי אוקימתא דרבינא בתרי לישני המומחין ומוחזקין, והאריכו בזה טובא ע"ש. והמעיין ברש"י שברי"ף יראה דמסיק שם נמי הא דמומחין ומוחזקין. ולפ"ז אפ"ל דגם הכא השמטת הדפוס היא.
רש"י ד"ה אלא, דהתם תנן אין ממירין בשל אחרים עכ"ל. הלשון בלתי מדוקדק כלל, דלבד מה דלא נמצא במשנה דתמורה אלא דגם בברייתא תמורה ד"ט ע"א לא נמצא בלשון זה רק הכי תניא התם לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו וע"ש. וגם המכוון ברש"י הכא אינו שייך לברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים לפי המסקנא שם, אלא להא דאמר התם סתמא דהש"ס, מי מתפיס בדבר שאינו שלו ע"ש וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה וסופג את הארבעים משום לאו דלא ימיר עכ"ל. וכן פרש"י בתמורה ד"ז ע"א ז"ה שית, וסתר א"ע ממה שפירש בב"מ דצ"א ע"א וסופג את הארבעים משום לא יחליפנו וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה הכל מעריכין התם מפרש מופלא סמוך לאיש כו', ע' בת' חיים שאל סי' סמ"ך.
רש"י ד"ה הכל נודרים דמי עלי או דמי פלוני עלי והתם מפרש דאיידי דבעי למיתני הכל נידרין תנא נמי הכל נודרים ע"כ ולכאורה לפ"מ שפירש"י ריש ערכין. וז"ל מנוול ומוכה שחין אינו בדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוין כלום וכ"כ שם התוס' בד"ה נדר ע"ש. ולפ"ז איך קאמר דהכל נודרים תנא משום הכל נידרין, הרי אפ"ל דהכל נודרים מבע"ל למיתני משום מנוול ומוכה שחין, דאע"ג דאין נידרין אפ"ה נודרין.
וי"ל דלענין מנוול ומוכה שחין. לא איצטריך לאשמעינן לא בנודר ולא בנידר. דתרווייהו ידעינן מצד הסברא, דהא לפי מקור הדין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. כדתניא בסנהדרין דט"ו ע"א אין מקום לחייב נידר מנוול ומוכה שחין. דשום אדם לא יקנה אותו לעבד. וזהו בסוגיין ובערכין, דאין שוין כלום: ולהיפוך אם הנידר הוא יפה ובריא דראוי למוכרו בשוק מה לנו אם הנודר הוא מנוול ומוכה שחין. כיון דבתר נישום אזלינן. ובערכין שם דאיצטריך למיתני נידרין הוא רק משום פחות מבן חודש ע"ש. אמנם נערכין איצטריך ליה למיתני התם משום מנוול ומוכה שחין. משום דנדר בערכך כתיב. כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין. ומנוול ומוכה שחין אינו בדמים מצד הסברא כנ"ל ולהכי הוה אמינא דאינו בערכין. קמ"ל דאפ"ה נערכין משום דנפשות כתיב כל דהו, אבל נודרין ונידרין במנוול ומוכה שחין ידעינן מצד הסברא כנ"ל.
רש"י ד"ה הכל נידרים כל אדם השוה כלום יש לוד דמים ואם אמר דמי עלי או אמר על אחר דמי פלוני עלי נותן לפי מה שהוא נמכר בשוק כו' ע"כ, הנה מקור קצבת השומא כעבד הנמכר בשוק הוא במשנה ר"פ החובל וברייתא דסנהדרין דט"ו ע"א, אמנם אם רק לבאר זאת היתה כוונת רש"י ז"ל, א"כ ל"ל ההנחה לזה, במש"כ כל אדם השוה כלום יש לו דמים, ומדוע לא פירש"י כן בד"ה הקודם הכל נודרים וי"ל לפ"מ שהבאתי בחידושי לעיל בסמוך מהא דערכין, דמנוול ומוכה שחין נודרין אבל לא נידרין משום דאין שוין כלום וע' לעיל רש"י ד"ה הכל נערכין, לפ"ז ניחא שפיר. דמקודם דרש"י איירי בהכל נודרים. וזה משכ"ל גם במנוול ומוכה שחין. שם אין מקום לחלק בין אדם השוה או לא, ד דגם אדם שאינו שוה יוכל להיות נודר ורק כשבא רש"י לבאר דין נידרים, דאינו במנוול ומוכה שחין. רק בבר דמים. בזה שפיר מצא מקום לאמר, כיון דבבר דמים איירינן. מהשתא קשה כל אדם השוה כלום יש לו דמים. והוא כעין קושית אביי בב"ק דפ"ד ע"א כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי, ולכן פירש"י דשומתו קצובה כעבד הנמכר בשוק, אמנם דלא נימא כיון דבנידרים איירי רש"י בהכרח בבר דמים כנ"ל, ולכן יש מקום לאמר. דאין בזה גם פחות מבן חודש. כמו דלגבי ערכין ליתיה, כדכתיב ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים משו"ה מסיק רש"י דבתורת דמים מיהא איתיה. ומקורו במשנה ערכין ד"ה ע"א פחות מבן חודש נידר.
רש"י ד"ה ואפילו, אלא דאמר הרי זו דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה כו'. עמש"כ בחידושי בפ"ק דקנים.
תוד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פ' כל הפסולין כו' ע"כ, ולכאורה אמאי איצטריכו להביא מדיוקא, ולא הביאו מגמ' מפורשת בזבחים ד"ד ע"א דקאמר ולכתוב רחמנא בקבלה ולילף שחיטה מינה ומשני משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר ואשה ע"ש הרי בהדיא דשחיטה כשרה באשה אף לכתחלה. דהא התם קאי אדין התורה דאין לחלק בה בין לכתחלה לדיעבד ואף דבשטמ"ק שם מחק תיבת ואשה, אפשר דס"ל כהלכות א"י דנשים לא ישחטו, אבל התוס' דבעו להוכיח דנשים שוחטות הרי מצו להוכיח מסוגית הש"ס שם דקאמרו בפשיטות אגב אורחייהו דאשה כשרה גם לשחיטת קדשים. וע' בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א ובחגיגה דט"ז ע"ב תוד"ה דבר ובטו"א שם.
ואפ"ל דבעל הלכות א"י בנה על יסוד מערבי, ואינהו לטעמייהו בירושלמי פסחים פ"א ה"א דנשים עצלניות הן. ולא סמכינן עליהן בדבר הצריך זריזות יתירה, והתוס' הביאו דבריהם בפסחים ד"ד ע"ב ובעירובין דנ"ט ע"א ובכתובות דכ"ח ע"א וע' יומא די"ג ע"ב תוד"ה אלא משא"כ בבבלי באמת פליג ק"ז, ולהכי קאמר סתימת הש"ס דאשה כשרה לשחיטה, אמנם מר"פ כל הפסולין מייתי שפיר דהתם קאי אמתניתין שהוא בהכרח ג"כ אליבא דבני מערבא. וע' בש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ה ושם סי' קכ"ז סק"ל ובביאור הגר"א שם ובספר הארוך מש"ך בתחלתו ובמנחת אהרן שם וביש"ש ריש חולין ובתורת הבית להרשב"א בית א' שער א' ובסמ"ג עשין ל"ט וברא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וברבינו ירוחם נתיב חמישי ח"א ובמרדכי ריש פסחים ובתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה ובס' האשכול ח"ג סי' ב' ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קצ"ג ובכפתור ופרח פ כ"ה ובפר"ח סי' א' סק"א ובפלתי שם סק"ב ובתומים ס"ס ל"ז ובמש"כ בחידושי' לקמן בסמוך:
בא"ד ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני ני נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין ע"כ, והוכחה זו כתבו ג"כ הרא"ש והר"ן בסוגיין והתוס' ר"פ כל הפסולין, ולע"ד קשה טובא הרי עצם ההיתר לנשים לשחוט אפילו בקדק"ד, ילפינן בזבחים דל"ב ע"א שם מקרא דושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כוונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ע"ש וממילא איתרבו גם נשים. וזהו כוונת התוס' מש"כ בחגיגה דט"ז ע"ב. דבריש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה, ועפ"ז אין מקום למשה"ק בטו"א שם ע"ד התוס' וכ' דליכא התם קרא להא, עד דלבסוף מסיק דדברי התוס' שם הוא מתלמיד טועה עי"ש, ובמקנה לקידושין דל"ו ע"א הקשה דמהא דמקבלה ואילך מצות כהונה אין ראיה להכשיר שחיטה בנשים רק דשחיטה כשרה בזרים ע"ש. ולפמש"כ ניחא דשחיטה בזרים ובנשים תרווייהו נתרבו מחד קרא דזה לשון הברייתא שם ושחט שחיטה בזר כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים כו' ת"ל ושחט את בן הבקר לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ע"ש הרי דכולהו ביחד נתרבו מקרא דושחט, וע"ל דט"ו ע"ב תוד"ה אלא ובקידושין דל"ו ע"א תוד"ה הקבלות ובדנ"ב ע"ב תוד"ה וכי ובגיטין ד"ב ע"ב תוד"ה עד הראשון, וכיון דהא דנשים מותרות לשחוט ילפינן מקרא דושחט. ממילא הוא גם לכתחלה דבדאורייתא אין נ"מ בין לכתחלה לדיעבד. ולפ"ז לבד מה שהיה די להורות דנשים שוחטות לכתחלה, מהאי קרא דילפינן בזבחים שם, עוד אין מקום להוכחת התוס' מהתם מהא דלא קאמר משום דקא בעי למיתנא נשים דלכתחלה לא, דבאמת נשים דנפק"ל מקרא אין נ"מ בהו בין לכתחלה לדיעבד, ובודאי דקרא איירי בהיתרא דלכתחלה, והא דקאמר בזבחים משום דקא בעי למיתנא טמאים דלכתחלה לא, אע"ג דגם טמאים ילפינן מהאי קרא גופה דושחט כמו נשים, די"ל דגבי טמאים הטעם דלכתחלה לא שמא יגעו בבשר. ובזה פירש"י בסוגיין כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחלה משום לך לך אמרינן נזירא כו' ע"ש. וא"כ הגזירה דרבנן לאסרו לכתחלה, הוא משום לתא דטומאה משא"כ אי הוה אמינא בנשים לכתחלה לא אז הוה החילוק בשחיטה גופה בין לכתחלה לדיעבד וזה לא אשכחן בדבר שהותר מן הכתוב, אדרבה בזה אמרינן דדבר הנלמד מן התורה להיתר הכוונה להתיר לכתחלה, ודברי הראשונים ז"ל צ"ע לע"ד, וע' בפלתי ובעצי לבונה ובשעה"מ פ"ז הי"ח מבית הבחירה ובט"ז יו"ד וביאורי הגר"א סי' א' סק"א ובת' מקום שמואל סי' א' ובת' הרי"מ בחידושיו ריש חולין ובמש"כ בחידושי לזבחים דל"א.
בא"ד משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר כו', ע' ב"ק דט"ו ע"א תוד"ה השוה ובערכין ד"ב ע"ב תוד"ה לרבות ומש"כ בחידושי לתמורה ד"ב ע"ב.
בא"ד ובפרק כל הפסולין גבי קדשים איצטריך למיתני נשים כו', ע' ברכי יוסף חי"ד סי' א' סק"ב ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' י"ב.
תוד"ה שמא, וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן לה כו', ע' ח"ס חי"ד ס"ס נ"ז.
בא"ד וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין כו', ע' בגליון מהרש"א ליו"ד ר"ס א' ובביאור הגר"א שם סקכ"ה ובפלתי סק"י.
בא"ד ור"ת מפרש דאין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים כו' ע"כ ובלשון זה ממש כ' בס' האשכול ה' שחיטת חולין סי' ב', ומסיק דמה"ט קתני נמי במתניתין ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה בלשון דיעבד ע"ש והוא ג"כ לשון התוס' הכא, ולקמן ע"ב ד"ה אילימא דוכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי וכן פירש"י לקמן די"ב ע"ב בד"ה מאן תנא. וע' ברי"ף ור"ן ס"פ לולב הגזול ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' נ' ובת' פמ"א ח"ב סי' פ'.
תוד"ה וסופג וא"ת הול"ל סופג שמונים כו'. עי' בשטמ"ק לב"מ דצ"א ע"א ומש"כ בחידושי לתמורה ד"ב ע"א וד"ז ע"א.
תוד"ה וכתיב, מעיקרא מייתי מד"ת והדר מייתי מדברי קבלה ע"כ, אמנם בספרי תצא מייתי פלוגתא דר"מ ור"י. בזולת קרא דדברי קבלה. רק אהאי קרא גופיה דלא תאחר לשלמו ע"ש.