אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קיב:
רש"א בעלי מומין קבועין פטור בע"מ עוברין עובר בל"ת, וכ' בס' יראים ס"ס ש"צ וז"ל יש לשאול לר"ל דאמר אינה לשחיטה אלא לסוף כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואינו ראוי לפתח אה"מ כי מטי לסוף דמיקרי שחיטה דמחייב עליה היכי מחייב א"כ למה אשכחן שחוטי חוץ דמחייב ויש לתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום כו' עכ"ל.
ולע"ד תמוהים דבריו דמשמע דקושיתו היא רק על ר"ש, דלרבנן פטור על מום עובר כמו על קבוע, ועל ר"ש ג"כ ל"ק דאפשר דחיובו הוא אלא על ההעלאה בחוץ, דעצם קרא דאל פתח אה"מ לא יביאנו קאי על העלאה כמבואר לעיל ר"פ השוחט והמעלה.
ועוד מאי האי דנטר בקושיתו עד שחוטי חוץ, ומטעם בעל מום, ודוקא לר"ש ואליבא דר"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף, תקשה ליה מטעם טריפה ואליבא דכו"ע דפסול בקדשים כדילפינן במנחות ד"ו, ואפילו בחולין מכי שחיט בה פורתא הו"ל ניקב הושט ואיך תחזור ותתכשר בגמר שחיטה, ובע"כ דזה דרך הכשירה כדפירש"י בחולין ד"כ ע"ב בד"ה וכי לאחר וז"ל וכן בכל השוחטין משנקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשר אם לא שהה שיעור שהייה ע"ש, ולפ"ז כמו שאין מקום להקשות עוד בכל שחיטה דחולין וקדשים כמ"כ בשחוטי חוץ, ולעד"נ עוד לאמר דבמה דאזהר רחמנא למשה בסיני על דין שהייה, בזה גופה הורה דכל מעשה השחיטה בשיעורה, לפעולה אחת נחשבת, וכל פלוגתא דר"י ור"ל בחולין כ"ט ע"ב אי ישנה לשחיטה מתוע"ס או אינה אלא לבסוף, הוא רק אם נתערב כח או מחשבה פסולה או פעולה אחרת באמצע השחיטה כמבואר להמעיין בכל המקומות בש"ס, אבל בנוגע לעצם השחיטה כשהיא לעצמה לא יעלה על הדעת שיהיה שייך לפלוגתא דר"י ור"ל וצ"ע, וע' בכפתור ופרח פל"א ובמש"כ בחידושי לחולין י"ד ע"א בתוד"ה השוחט.
שם תורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן כו' רש"א כו', וכי היכי דפליגי הכא פליגי נמי לענין מעילה דקדשים, והא בהא תליא, כדמשמע במעילה י"ב ע"א, וע' תמורה י"ט ע"ב תוד"ה והא.
שם או"ב ומחוס"ז פטור רש"א ה"ז בל"ת, פי' על השני דאו"ב, כמבואר בתוספתא פי"ב ובחולין פ"א ע"א, וע"ש בחידושי הרמב"ן, וע"ע לעיל י"ב ע"א תוד"ה יום ובש"א סי' נ"ג.
שם והמקבל דמים בחוץ פטור, ע"ל י"ג ע"א רש"י ד"ה קבלו בחוץ ובמש"כ בחידושי שם.
שם ואין בהם משום זרות ולא משום טומאה, והקשו התוס' בסנהדרין פ"ג ע"א אהא דמשום טומאה וז"ל וא"ת תיפ"ל משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כו' ע"ש, ולכאורה היה אפ"ל דמשכ"ל כשנכנס למקדש דרך גגין, וכדתניא בשבועות י"ז ע"ב טמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, אמנם לפמש"כ המל"מ פ"ג הי"ט מביאת מקדש דאם שהה חייב אף בשנכנס דרך גגין ע"ש, ובע"כ נצטרך לאמר דהכא איירי בדלא שהה, ובאופן זה ניחא שפיר אפילו דרך ביאה וכמש"כ התוס'.
אולם דברי המל"מ בלתי מובן לע"ד, דהא לפ"ד הברייתא קרא דאל המקדש לא תבא דגמרינן מינה דחיובא הוא, דוקא דרך ביאה ולמעוטי דרך גגין, והשתא אם נימא דגם דרך גגין חייב בדשהה, א"כ קרא מאי אהני הלא גם בדרך ביאה לא חייבה תורה אא"כ שהה כדתנן בשבועות רפ"ב, ומאי נ"מ בין דרך גגין לדרך ביאה וצ"ע.
אכן קושית התוס' בסנהדרין איכא לתרוצי עפ"ד ר"ת בתוס' שבועות י"ז סוף ע"א וברמב"ן ורשב"א שם, לפ"מ דתנן במכות כ"ג ע"א כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם, ומשכחת לה דאם נלקה על ביאת מקדש נשאר עוד עליו חיוב מיתה דטמא ששימש, ואשמעינן במשנתנו דבעבודות אלו אין בהם חיוב מיתה, ועוד נ"מ כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש ע"ש.
עוד משכ"ל בטמא הנכנס לעבוד בפסח הבא בטומאה, דפטור על הכניסה, וע' בפסחים צ"ה סע"ב וברמב"ם פ"ד הי"ב מביאת מקדש, והשתא אם עבד שם אז גם עבודה אחרת שאין אחריה עבודה, הלא פטור על הכניסה וחייב מיתה על העבודה, ובזה שפיר אשמעינן במשנתינו דעל עבודות אלו מפני שיש אחריהן עבודה פטור מכלום, וע' עוד ברמב"ם וראב"ד פ"ג הי"ג מביאת מקדש ובר"ש אהלות פ"א מ"ב ואכמ"ל.
שם עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ע"כ, הטעם שבוטלה העבודה מן הכהנים מפני מעשה העגל, כמבואר במד"ר נשא פ' י"ב סי' ז', וע' באור זרוע ה' בכורות סי' תקכ"ט, וזהו מה שראה יעקב אבינו לקנות הבכורה מעשיו אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה כמבואר בב"ר פ' מ"ג סי' י"ג, וע' ברש"י תולדות כ"ה ל"ג.
שם ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ע' קהלת רבה פ' ה' בפסוק ויתרון ארץ ובתנחומא פ' אחרי סי' יו"ד וסי' י"ב.
שם ועבודה בכהנים, ע"ל קט"ו ע"ב וברש"י יתרו י"ט כ"ב ושם פ' תשא ל"ב כ"ט.
שם באו לגלגל הותרו הבמות כו', וכ"ה נמי בתוספתא רפי"ג ובילקוט שמואל א' סי' ע"ט, אבל בספרי ראה י"ב ח' ליתא בבא זו.
שם באו לשילה נאסרו הבמות והיא היתה מנוחה כו', והנה משום דבקרא כתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה דקאי על שילה וירושלים, כדמסיק בתר הכי דירושלים היתה נחלה, להכי נקט מסדר המשנה במגילה ד"ט ע"ב אין בין שילה לירושלים כו', דהם היו העיקרים המוזכרים בקרא, ושייר יתר המקומות דחשיב במשנתינו בחילוקיהן.
שם ולא היה שם אלא בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. בתוספתא מגילה ספ"א חשיב חילוק זה בין שילה לירושלים, ובמשנה שם ד"ט ע"ב לא חשיב לה בהדי אין בין, וצע"ק.
שם באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדק"ד נאכלין לפנים מן הקלעים קדק"ל בכל ערי ישראל, ע' פסחים ל"ח ע"ב ושם ל"ו ע"ב תוד"ה דאמר ובירושלמי שם פ"ב ה"ד ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג ובתשובות הרשב"א ח"ד סי' קפ"ז ובת' רדב"ז ח"ג סי' תרל"ט.
שם באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר, והיינו דתניא במכילתא בא פרשה א' עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל כו' ע"ש.
שם ולא היה להן עוד היתר והיא היתה נחלה, פי' משום דנחלה אין לה הפסק כדאמרינן בר"ה י"ב ע"ב, ומשו"ה לא היה להן עוד היתר, וה"נ אמרינן בב"ב קכ"ט ע"ב ושם קל"ג ע"א דירושה אין לה הפסק, והאי דהכא היא אליבא דכו"ע אפילו למ"ד לא קדשה לע"ל, כדכתבו התוס' לעיל ס"א ע"א וביבמות פ"ב ע"ב תוד"ה ירושה ובמגילה ד"י ע"א תוד"ה ומ"ט. שם ומה בין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון כו', בספרא נדבה ריש פרק ד' חשיב הני תרתי ותו לא, ובתוספתא מגילה ספ"א תניא אין בין במות יחיד לבמות צבור אלא כל שנדר ונדב קרב בבמת יחיד כל שאין נדר ונדב קרב בבמת צבור, וצע"ק.
רש"י ד"ה והמצורע לא גרסינן במתניתין ע"כ, פי' לכתחילה לא היתה הגרסא במשנה, רק משום קושית הש"ס לקמן קי"ד ע"ב אמר זעירי תני מצורע בהדייהו, והתם מסקינן דזעירי קבעוה תנאי, וע"ש ברש"י ותוס' ד"ה דזעירי.
רש"י ד"ה אין בהם משום זרות כו' ולא משום טומאה כו' ולא משום מחוסר בגדים כו' ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים כו', ע"ל י"ח ע"א רש"י ד"ה חוקה ובד"ה אי מהתם.
רש"י ד"ה ולא משום שלא רחוץ, ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם, ע' גבורות ארי לתענית כ"ו סוף ע"ב.
רש"י ד"ה קדשים קלים בכל ערי ישראל דהא בכ"מ שהוא שם עושה במה ומקריבו ע"כ, מלשון זה דייק בניר על הירושלמי מגילה פ"א הי"ב דפסח לא הוי בכלל, אע"ג דקדשים קלים הוא, מדתלי רש"י האכילה במקום ההקרבה, ופסח אינו קרב כ"א בנוב וגבעון, דאינו נידר ודבר שבחובה, משו"ה כמו שאינו קרב בבמה קטנה כמ"כ אינו נאכל רק בנוב וגבעון ע"ש.