אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף קטז:

דף קטז.

אחר נ' שנה נתגיירה ע"כ, ואז נסבה יהושע כדאמרינן במגילה י"ד ע"ב, והתוס' הקשו שם הלא היתה משבע אומות דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה, ובסוטה ל"ה ע"ב כתבו וז"ל ושמא על פי הדיבור היה ע"ש, ולענד"נ דתירוץ זה מוכרח, דאל"ה אף אם נמצא תירוץ אחר שהוא אמת לאמתו שהותר לו לקחתה לאשה, הרי זהו רק היתר, אכן מה הכריחו ליהושע לקחת אשה זונה מפורסמת שזנתה עם כל שר ונגיד משך ארבעים שנה כדאמרינן הכא, אמנם אם ע"פ הדיבור היה ניחא, דקורא הדורות מראש ראה, דמזוג זה עתידין לצאת שמונה נביאים והם כהנים כדאמרינן במגילה שם, ויש לתמוה ע"ד התוס' במגילה שרצו לאמר שלא היתה מז' אומות, הלא בספרי בהעלותך בפסוק ויאמר משה לחובב, תניא והרי דברים קיו ומה מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקירבה עצמה כך קירבה המקום כו', הרי בפירוש שהיתה מז' אומות, ומלשון כך קירבה המקום, משמע נמי כמש"כ התוס' בסוטה שנשאה ע"פ הדיבור, ומה שנולדו משניהם הכהנים והנביאים כנ"ל.

ועפ"ז תתיישב לנו ג"כ קושיא חמורה מאד על דורו של יהושע שנתעצלו להספידו, עד שגם הר געש קנא את קנאתו ורגש עליהן להורגן כדאמרינן בשבת ק"ה ע"ב, ובילקוט סוף יהושע כתב הטעם שחלוקת ארץ ישראל היה חביב עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן זה עוסק בשדהו וזה בכרמו, זה בביתו וזה בתחומו ע"ש, אבל התנצלות כזאת בלתי מספקת לדור יראי ה' כדכתיב ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, לאמר על דור דעה כזה שלא הספידו את רבם הנסמך הראשון ממשה רבינו ע"פ השי"ת, שהיה גם מלכם הנלחם עבורם עם ל"א מלכים, והעמיד השמש והירח לעיניהם, והביאם לארץ ישראל, ואם היה להם טעם כמוס בזה, מדוע רגש עליהם ההר להורגן, אולם לפי הנ"ל ניחא, שהיה לכלל העם טינא בלבם על שנשא זונה זו לאשה, ומה גם כשהיתה עוד מז' אומות שהשי"ת צוה לא תחיה כל נשמה, ולא יכלו לדבר ג"כ לפי גודל מעלתו בעיניהם, ובכ"ז רגש עליהן ההר להורגן, מפני שבאמת עשה כן ע"פ הדיבור, ואפשר ידע גם הוא ברוח קדשו שמהם יצאו אלו שמונה נביאים והם כהנים כנ"ל, וע' בתדב"א זוטא פרק כ"ב.

שם דת"ר דבר אל בני ישראל ב"י מצווין על שחוטי חוץ ואין העכו"ם מצווין על ש"ח לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה, ובתו"כ הלשון ולא זו בלבד אלא שהעכו"ם מותרים לעשות במה בכל מקום, כן במקום דבברייתא תנא בלשון מצווין תנא בתו"כ חייבים ע"ש, ולכאורה ל"ל קרא למעט עכו"ם מחיוב, הרי אינם מצווים אלא על שבע מצות ב"נ, וי"ל דלא נימא כיון דכתיב איש איש ודרשינן במנחות ע"ג ע"ב דעכו"ם נודרין נו"נ כישראל, משו"ה ה"א דבקרבנו לשמים יש משום דין שחוטי חוץ, להכי צריך קרא למעוטי, ומסיק נמי דלא די שאינו בכלל האיסור אלא אף מותר לכתחילה, והיינו דקאמר לפיכך כאו"א בונה במה לעצמו כו', ובתו"כ הלשון ולא זו בלבד כו', וע' בהתוה"מ ויקרא סי' ז' ובזרע אברהם על הספרי ראה פיסקא ע'.

שם א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אסור לסייען כו', בירושלמי מגילה פ"א הי"א הוא בשם ר' בא בשם רב יהודא ע"ש, ולא ידענא מדוע בחר המל"מ מקור לדברי הרמב"ם מירושלמי הנ"ל ושביק לגמרי סוגיא דידן.

שם אסור לסייען ולעשות שליחותן, וקשה בשלמא אסור לסייען חידוש הוא דסד"א כיון דעצם הדבר אצל העכו"ם הוא היתר גמור לכתחילה. ואמרינן בשבת צ"ג ע"א מסייע אין בו ממש, להכי אשמעינן הכא דאסור לסייען, וע' בס' יראים סי' קנ"ו כה"ג לענין כלאים דחרישה, אבל לעשות שליחותן פשיטא דהא מסקינן בב"מ ע"א ע"ב דהא דרב אשי בדותא היא, וממילא אין שליחות לעכו"ם לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו, וכיון דלא הוה שלוחו של העכו"ם ממילא נקרא דהוא שחט והעלה בחוץ, וי"ל דה"א כיון דעצם הקרבן הוא של עכו"ם ואין איסור שחיטה והעלאה בחוץ לא מצד הקרבן ולא מצד בעליו ומשו"ה הוה אמינא דבהיתירא קא עסיק, קמ"ל דאפ"ה אסור לעשות שליחותן.

אכן יל"ד אליבא דמאן איצטריך לאשמעינן דאסור לעשות שליחותן, אי אליבא דר"ש הלא איהו פוטר שוחט קרבן עכו"ם בחוץ, כדתנן לעיל מ"ה ע"א, ומשמע דפטור ומותר, דהא בספרי ראה בפסוק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וגו' י"ב י"ג, דריש ר"ש עולותיך ולא עולת עכו"ם, ומשמע דהוא היתר דלכתחילה, ואי אליבא דר' יוסי הלא איהו מחייב במשנה דלעיל שם שוחט קרבן עכו"ם בחוץ, והאם פלוגתייהו במשנה שם דוקא היכא דהעכו"ם לא שלחו לשחוט, ומשמע קצת דהרמב"ם ישב על מדוכה זו ולכן כתב ס"ה מעה"ק וז"ל ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ ע"ש, ומלשון זה נראה ברור דטעמיה דנפשיה קאמר על איסור הש"ס, דלכו"ע אסור כיון דעכ"פ קא עסיק בדבר שיש בו איסור לישראל, וע' גבורות ארי ליומא מ"ג ע"א.

שם אמר רבא ולאורינהו להו שרי כו', כ"ה גרסת השטמ"ק וכ"ה בילקוט אחרי רמז תקע"ט, וע"ש עוד שינויים אחרים בגרסאות דבסוגיין, וע"ע בח"ס חח"מ סי' קפ"ה.

שם איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא כו', וכן שלחה צדקה לרבא ולרב יוסף כדאמרינן בב"ב ד"ח ע"א וד"י ע"ב, ומשמע נמי שלא היתה זקנה כ"כ בימי רבא כדמוכח קצת בנדה ד"כ ע"ב דשדרה דם נדותה לרבא וע"ש ברש"י, ולפ"ז יל"ד קצת על חשבון הדורות בזה, דבשלמא הא דאמרינן בהפועלים פ"ה ע"א אהוריירא דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא, לאו ראיה היא כ"כ דשבור מלכא הוה בימי רבי, דאפשר דסתמא דגמרא בדורות האחרונים ספרו, דאהוריירא דבי רבי היה עתיר יותר משבור מלכא שהיה בימיהם, אכן איך אפשר דבנה שבור מלכא היה בזמן רב יהודא כגרסת רש"י ותוס' שילהי ע"ז, הרי ביום שמת רב יהודא נולד רבא כדאמרינן בקידושין ע"ב ע"ב, כן היה שבור מלכא עוד בימי שמואל רביה דרב יהודא כמבואר בסוכה נ"ג ע"א וע' ברכות נ"ו ע"א ובב"ב קט"ו ע"ב ובפסחים נ"ד ע"א ובשילהי ב"מ ובסנהדרין מ"ו ע"ב ובנדרים כ"ה ע"א, וגם בימי רב הוה שבור מלכא כדמשמע בב"מ ד"ע ע"ב, ואפשר דשם שבור מלכא היה שם כינוי משפחה למלכי פרס במשך דורות אחדים.

שם ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט כו', וכ' בשטמ"ק אלעזר בן שמוע וע' בדק"ס, ובודאי קבע גרסתו זו ע"פ סוגיא דמנחות כ"ב ע"א, אבל בתו"כ נדבה פרק ו' הגרסא ר' אליעזר, וע"ש בהתוה"מ סי' נ"ד ובח"ס חא"ח סי' מ"ם.

שם ורבא אמר לך התם נמי בחדתי, ע' בת' שאילת דוד חא"ח סי' ג'. מירושלים להר הבית מחנה ישראל, היינו מפתח

שם ירושלים כמבואר בתוספתא כלים פ"א ובמד"ר במדבר פרשה ז' סי' ח'.

שם מהר הבית לשער ניקנור מחנה לויה מכאן ואילך מחנה שכינה, ע' מה שהעיר מהך דהכא בגבורות ארי ליומא רפ"ק על פירש"י דהתם.

שם א"ק ונסע אה"מ אע"פ שנסע אהל מועד הוא וכ"ה נדרש בבבלי לעיל ס"א ע"ב ובמנחות צ"ה ע"א, אולם לשון הירושלמי ס"פ טרף בקלפי ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות כבתוך המחנות ע"ש, ולכאורה הרי כוונת הדרשה היא אחת, וא"כ ל"ל להירושלמי לסיומא דקרא אם נוכל להוציא הדרשה מרישא דקרא כדדרשו בבבלי וצע"ק.

רש"י ד"ה אמרה. בג' דברים חטאתי בג' ימחל בחבל ופשתים וחלון שהיו מנאפים עולין כו' ובאותן שלשה דברים עצמן זכתה להציל השלוחים ע"כ, אבל במכילתא ד"פ יתרו ובילקוט יהושע רמז ט', הלשון, בשלשה חטאתי לפניך בנדה בחלה ובהדלקה בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה.

רש"י ד"ה כתוב אחד אומר ברייתא זו משובשת בספרים ושנויה היא בספרי בברכת כהנים כו' ע"כ, לפנינו גם שם אין הגרסא כמו ברש"י דבסוגיין, וע' עוד בספרי ראה בפסוק כי אם אל המקום י"ב ה' וע"ש במפרשים, ובמדרש שמואל פרשה ל"ב ובילקוט סוף שמואל ב'.

תוד"ה אסור. דאסור לסייען דגזרינן אטו עבודה דבת חיובא ע"כ, ונלע"ד דכתירוץ התוס' אשכחן גמרא ערוכה בערכין י"א ע"ב, במעשה דר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא א"ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן השוערים, ואמרינן התם מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס מיתה היא וגזרו בה רבנן ומ"ס אזהרה היא ולא גזרו בה, ודחי דכו"ע אזהרה היא מ"ס מסייע גזרו בה רבנן ומ"ס לא גזרו בה רבנן ע"ש, הרי בהדיא דאם מקור הדין דמשורר ששיער הוא במיתה אז לכו"ע גזרו על המסייע לו, וה"נ בשחוטי חוץ דמקור האיסור הוא בכרת דכו"ע גזרו על המסייע אותו.

ולפ"ז י"ל דגם גבי שבת דאמרינן בשבת צ"ג דמסייע אין בו ממש, הוא רק לפטור בדיעבד את זה שאינו יכול, אבל לכתחילה יש לאסור את המסייע משום גזירה שלא יבא לעשות מלאכה אסורה בשבת גם כשהוא לבדו, ובזה מדוייק לשון הרמב"ם בפ"א הט"ז מה' שבת שכ' גבי מלאכת שבת שעשו שנים בשותפות אם זה יכול וזה אינו יכול דמסיק וז"ל זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום ע"ש, ולשון זה סובל דאינו חייב בדיעבד אבל לכתחילה אסור, והתם גרע נמי דמסייע ידי עוברי עבירה, ודמי לדתנן בע"ז נ"ה ע"ב ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו, וע"ש רש"י ד"ה וישראל ושם ברש"י סוף ע"א ובגיטין ס"א ע"א רש"י ד"ה רבא.

ובדוגמא זו כתב הרמב"ם פ"ה הי"ח מביאת מקדש וז"ל ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסולה כו' קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה שהמסייע אין משגיחין עליו ע"ש, הרי גם התם דכשרות המסייע הוא רק בדיעבד אבל לא לכתחילה, שוב מצאתי שכוונתי ת"ל לדינא למש"כ בת' חו"י סי' רי"ב.

תוד"ה גבה. ור"ת אומר שיש במדרש דנתן לו חמשים שקלי זהב דהיינו שש מאות שקלי כסף ע"כ, בכתובות צ"ט ע"א הביא התוס' זאת בשם פרקי דר"א פל"ו, וע' עוד בברייתא דספרי פ' וזאת הברכה בפסוק לבנימין אמר ובמפרשים שם ובזוה"ק ויקהל דף רי"ד.

תוד"ה אימא. אבל קדשי קדשים דבעי מחיצה כיון דנסתלקו מסעות אין מחנה שכינה קיים כו' ע"כ, ע' בתוספתא כלים פ"א ובתוספתא זבחים פי"ג ובהתוה"מ לס' פקודי מ"ם כ"ג.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה