אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
קונטרס אחרון
הנה קרוב לסיום הדפסת ספרי זה, יצאו לאור חידושים על הרמב"ם מהגאון הגדול ר' חיים הלוי זצ"ל מבריסק, ומצאתי מה שיש להעיר עליהם לע"ד, ואכתוב בזה רק מה שנוגע למכילתין, וכבר כתבתי הערה אחת בחידושי לעיל קי"ב ע"א ע"ש, והנני להעיר עוד על דבריו במש"כ הרמב"ם בה' תמידין פ"ג ה"ד כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום כו' ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו ובזך היה שמו ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף היה שמו וכו' ואוחז הכף בידו עכ"ל, והוא במשנה תמיד פ"ה, והק' שם בפי' הרא"ש איך מוליך את הבזך בתוך הכף והא איבעיא לן ביומא נ"ח בהניח מזרק בתוך מזרק אי חוצץ או לא, והאריך הגאון הנ"ל בקושית הרא"ש ותירוציו עד שיצא בדבר החדש.
וז"ל והנראה לומר בזה, דהנה יסוד הדין דחציצה בין ידו לכלי פוסלת, הלא הוא משום דבעינן שתהא עבודה בעצמו של כהן, וכיון דחוצץ אין זה בעצמו של כהן, אבל בלאו הך דינא דבעינן עצמו של כהן פשיטא דלא שייך כלל ענין חציצה הכא, דמ"מ הרי עשה את העבודה ואיזה חסרון יש כאן מהחציצה, אלא דעצמו של כהן ליתא הכא כיון דיש חציצה בין ידו לעבודה, והן נראה דכל הך דינא דבעינן שתהא עבודה בעצמו של כהן הוא רק במקום שנאמר דין ימין, משא"כ בעבודה שכשרה גם בשמאל, א"כ ליתא גבה לכל הדין דעצמו של כהן כלל, וכל דינה הוא רק שהכהן יעשה את מעשה העבודה, אבל הך דינא שהעבודה תהא דוקא בעצמו של כהן ליתא גבה, ורק במקום דנאמר דין ימין שם כל הך דינא דבעינן עצמו של כהן, וכן הוא מבואר להדיא במנחות דף כ"ו ור' ינאי אמר כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו ואפילו במקידה של חרש ומשום דר' ינאי ס"ל דלא בעינן ימין וע"כ כשרה בכל דבר ואפילו בהמיינו דלא בעינן עצמו של כהן, רק שהכהן יעשה את מעשה ההולכה וההקטרה וממילא דלא שייך בזה ענין חציצה כלל כו' ומדתנן במתניתין (דתמיד) דההקטרה היתה בחפניו מבואר להדיא דגם הולכת קטורת זו לא פסלה לה שמאל, ולפ"ז הרי ניחא קושית הרא"ש דאיך נותן את הבזך בתוך הכף והא הוי חציצה, דכיון דאין בהולכה זו דין ימין, א"כ ממילא דפקע מינה כל עיקר הדין דעצמו של כהן, ולא איכפת לן גם בחציצה שבין ידו לעבודה, וכמבואר בהסוגיא דמנחות שהבאנו דכל דכשר בשמאל כשר בכל דבר ואפילו בהמיינו, ושפיר היה מוליך את הבזך בתוך הכף, אף אם נימא דמזרק בתוך מזרק חוצץ עכ"ל ממש.
ולע"ד בלתי מובן עצם ההנחה דחציצה תלויה בדין ימין דוקא, האם דין חציצה נאמר על הידים דוקא ובאופן דנוכל להקדים דין ימין לשמאל בהאי דינא, הרי דין חציצה בעבודת הכהנים נאמר על כל הגוף, ומכש"כ לפירוש התוס' במקור דיני חציצה אהא דתנא דבי ר' ישמעאל לעיל כ"ד ע"א הואיל וריצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף ריצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הריצפה ע"ש, שכתבו דהאי כלי שרת פירושו בגדי כהונה שלא יהא דבר חוצץ כדכתיב על בשרו כו' ע"ש, דבזה ודאי אין מקום לחלק בין ימין לשמאל בחלקי גופו, כמו כן לפי' רש"י שם דהאי כלי שרת הם כלים המשמשים למעשה הקרבנות, נמי אין לחלק בין ימין לשמאל. ודאתאן עלה נפלאתי ע"ד התוס' שם שחלקו על פירש"י הנ"ל, האם באמת כל היכא דאשכחן תיבות כלי שרת נפרש דקאי אבגדי כהונה, הלא מקרא מלא הוא בדברי הימים ב' כ"ד י"ד וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת והעלות וכפות וגו', הרי בהדיא דבלשון הכתוב כלי שרת הם כלים לעבודות הקרבנות, וכן אהא דכתיב סוף פ' במדבר ולקחו את כל כלי השרת פירש"י והן כלי הקטורת ע"ש, ומהאי קרא גופיה ילפינן ביומא נ"ח ע"א את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת, פי' שאם הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם כשר, וכן אהא דתנן ר"פ איזהו מקומן וקיבול דמן בכלי שרת פירש"י דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות וממנה למדו בכל הזבחים בהיקש ליטעון כלי ע"ש, והתוס' גופיה שם נמי בע"כ הכי מפרשי, דהא רבינו אפרים מדקדק דלא בעינן סכין בשחיטה מדלא קתני שחיטתן בכלי שרת בצפון כו' ע"ש, והשתא אם איתא דכלי שרת פירושו בגדי כהונה, מאין היה מוכיח מלשון זה על סכין, הלא אז הוה פירושו שחיטתן בכלי שרת היינו בבגדי כהונה, וכמו שהבאתי מקרא ומתניתין, כמ"כ היא בברייתא פסחים ע"ט ע"א, גבי טומאת כלי שרת, דמפרש רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת כו' ע"ש, הרי מכל המקומות מוכח דלשון כלי שרת הונח על כלים המשתמשים למעשה הקרבנות, והא דפירש"י לעיל י"ג ע"א בכהן כשר ובכלי שרת שיהא מלובשים בגדי כהונה, הלא מסיק שם רש"י בהדיא דכל היכא דקתני בכהן כשר ובכלי שרת בבגדי כהונה קאמר ע"ש, ובזה מורה באצבע דרק היכא דהכלי שרת נאמר אצל כהן כשר, דוקא אז פירושא דכלי שרת הוא בגדי כהונה.
כן ראייתו של הגאון הנ"ל ממנחות כ"ו ג"כ בלתי מובנת, דלע"ד המובן בגמ' שם דר' ינאי אתא שם לפרושי טעמא דר"ש דמכשר אע"פ שלא קידש הקומץ בכלי שרת, ועלה קאמר דלא כרב יהודא בריה דר' חייא דקאמר טעמא דר"ש מקרא דקדש קדשים היא כו', רק משו"ה מכשר ר"ש דסבר כיון שקמצו מכלי שרת מעליהו ומקטירו אפילו בהמיינו, פי' כך דעת ר"ש דרק בתחילת מנחה בעי כלי, אבל קידוש קומץ לא בעי כלי כלל, וממילא לא שייך גבה חציצה, ואין זה ענין לימין ושמאל.
ומש"כ הגאון הנ"ל בתר הכי לתרץ קושית הרא"ש הנ"ל, עפמש"א במנחות כ"ה ע"א אימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ, והקשה מ"ש דנקט יוה"כ, הלא במשנה דתמיד שם תנן נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו הלא מבואר בהדיא דבהולכת קטורת זו לא פסלה שמאל, וא"כ מ"ש דנקט הגמרא דוקא ביוה"כ, ובע"כ נראה מוכרח מזה דקטורת דהיכל לא הויא הולכתה עבודה כלל ואין הכשר שמאל דידה בכלל הותרה מכללה, ורק בקטורת דלפני ולפנים דנאמרה בה הבאה, בה הוא דהויא הבאתה עבודה והכשר שמאל דידה הויא בכלל הותרה מכללו, ולפ"ז הרי ניחא בפשיטות קושית הרא"ש מהך דהניח מזרק בתוך מזרק, דשאני הכא דלא בעינן הולכה כלל, ובהובאה מאליה ג"כ כשרה עכ"ל.
והנה במנחות שם ובזבחים ל"ד ע"ב ושם ס"ח ע"ב, בכולם פירש"י אהא דשמאל אית ליה הכשירה ביוה"כ, מהא דנטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ע"ש, ומה מאד טרחו הש"ס ביומא ר"פ הוציאו לו למצוא טעם ומקור למשנה זו, הלא לדברי הגאון הנ"ל דלקיחת הקטורת בחפניו היא הוראה להיתר שמאל, א"כ הי"ל לרש"י ז"ל להורות על שמאל דאית ליה הכשירה ביוה"כ, ממקרא מלא דכתיב ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא וגו'.
ועוד ביומא מ"ח ע"ב דבעו מיניה מרב ששת הולכה בשמאל מהו אמר להו תניתוה נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, ופירשו בתוס' שם וז"ל דכיון דכתב רחמנא הבאה אחת בקטורת ואי אפשר לעשות בהבאה אחת אא"כ יוליך הכף בשמאלו אלמא הולכה בשמאל כשרה ע"ש, והשתא לדברי הגאון הנ"ל דהחפינה בחפניו היא הוראה על היתירה דשמאל, הרי עדיפא ליה טפי לרב ששת למיפשט להו מהאי קרא דומלוא חפניו קטרת סמים דקה והביא וגו', ובע"כ דחפינת חפנים דקטורת אין להם שום ענין לדין שמאל, רק עבודה זו ובדרך זה גזר רחמנא לחפון בחפניו את הקטורת וכך היא מצותה, וע' ר"פ הוציאו לו ובירושלמי שם ה"א.
ובמה שהנני נבוך בקושית הרא"ש ז"ל לע"ד, ראשונה הלא לפי האמת מסקינן ביומא נ"ח שם דמזרק במזרק אינו חוצץ, וכ"פ הרמב"ם בפ"א הכ"א מפסוה"מ, ולפי האיכא דאמרי ביומא שם הוא נמי דרך שירות בכך, ואסמכוה אקרא דאת כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת, ועפ"ז הא שפיר תנן בתמיד דהבזך היה בתוך הכף, ואפ"ה אין מקום להקשות על רב חסדא ביומא שם אמאי לא פשיט ליה לרמב"ח על שאלתו דהניח מזרק בתוך מזרק ממשנה דתמיד שהיה מונח הבזך בתוך הכף, משום דלא דמי כלל, לפ"מ דתניא בכריתות ד"ו ע"א ובירושלמי יומא פ"ד ה"ה, דקטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה כנגד ימות החמה מנה לכל יום ושלשה מנים יתירים שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביוה"כ, ופירש"י שס"ח מנין דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל, וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלי המקדש דהקטרת נעשית בכל שנה ושנה בסכום הנ"ל, ולפי חשבון הנ"ל, וע' בתוס' שבועות ד"י ע"ב ובמעילה י"ד ע"ב ד"ה מותר, וא"כ לבד שהיה הקטרת דבר יקר מאד והיו צריכים לפטום הקטרת אומנים בקיאים בשכר גדול כמבואר ביומא ל"ח ע"א, עוד היה שקול במשקל מצומצם מאד כמו לכלל השנה שיכיל החשבון, כן דבר יום ביומו פעמים, חמישים דינרין בבקר וחמשים דינרין בין הערבים, והיתה סמים דקה, וכמבואר במשנה דתמיד היה הבזך מלא וגדוש קטרת, וכשנושאין את הבזך להביאו אל ההיכל להקטרה, לא ימלט שהיה נשפך דבר דק כזה מן הבזך אף מעט מזעיר, אבל במשך השנה היו נושאין הכהנים כזאת יותר משבע מאות פעמים, היינו פעמים בכל יום, ואף אם בכל פעם היה נתפזר כמות קטן, אבל בסך הכל במשך השנה הלא היתה האבידה בזה הרבה, ולכן לפי נחיצות הדבר המצומצם שלא ילך לבטלה היו מביאין הבזך הקטן כשהוא מלא בתוך הכף הגדול שלא יהיה נאבד מהקטרת לבטלה, משא"כ במזרק לתוך מזרק הלא המזרק החיצון לא בא עבור הפנימי לשום מטרה. משו"ה שפיר קמבע"ל וצ"ע.
וכדאיירינן במשניות דתמיד אכתוב בזה אהא דתנן התם דף ל"א ריש ע"ב בסדר הולכת אברי התמיד למזבח, הראשון בראש וברגל כו', דעפ"ז מתורץ ברווחא לע"ד תמיהת הרשב"א ז"ל ריש ב"ק, שכ' בברייתא דג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל וז"ל אשור דקרא קאי אלא שאני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם ואולי דרך גדולתו שנאו עכ"ל, דלולא דבריו היה נלע"ד דאע"ג דהברייתא קאי אשור דקרא, מ"מ כמו בקרא כן בברייתא, גם השינוי שביניהם, הוא בסדור נכון למאד, דהנה כל הכתוב בקרא הוא רק בחיובא דגברא, על אשר שלחה או לא שמרה, כדכתיב כי יבער איש וגו' ושלח את בעירו וגו' ישלם, והתחלת חיוב הבעלים הוא משיצאתה מרשותם, דזאת היתה תחילת הסיבה לכנוס לרשות הניזק. וזהו המובילם אל החיוב מה שבאה בשדה אחר, ואם נתחשב בסיבה זו, ודאי הרגל חשוב יותר אפילו בנזקי שן, דהרגל יוליך את השן מרשות הבעלים לרשות הניזק, ולכן הקדים בקרא חיוב הרגל על הבעלים, משא"כ בברייתא דלא איירי בבעל השור כלל, אלא בפרטיות האברים הנמצאים בשור ומוכשרים להזיק בהם, דזהו ממש לשון הברייתא ג' אבות נאמרו בשור, בזה ודאי דראוים להתחשב עם פרטיות האברים המזיקים, כדרך הלוך השור אל ההיזק, ועפ"מ דתנן בסדר הולכת אברי התמיד למזבח הראשון בראש וברגל, וביארו ביומא כ"ה, מ"ט סלקא רגל בהדי רישא וקאמר בן עזאי לפני ר' עקיבא משום ר' יהושע במשנה שם דרך הלוכו היה קרב, ומפרש בברייתא כיצד דרך הלוכו הראש והרגל כו', ובירושלמי שם פ"ב סוף ה"ב א"ר מנא פשטה ראשה עקרה רגלה, ועפ"ז הסדר בנזקי שור מדוייק מאד, הקרן השן והרגל, דזהו דרך הלוכו, דלפי סדר הלוכו, מוקדם שן לרגל להיותו מאברי הראש, ובאברי הראש גופייהו קרן קודם גם לשן, בסדרי אבריו המוכנים להזיק בהם, כן היה נלע"ד לולא דברי הרשב"א ז"ל, זולת אם נדחוק לאמר דלזה נתכוין גם הוא ז"ל בתירוצו, במש"כ שם ואולי דרך גדולתו שנאו.
בזבחים כ"ד ע"ב רש"י ד"ה המעכב כפרה. כ' וז"ל אבל הולכת אברים דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר לא בעי ימין, ובהאי סוגיא גופה דאיתא במנחות ד"י ע"א, פירש"י וז"ל הולכה דלא מעכבא דאפשר לישחט ולנתח אצל הכבש א"נ אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה עכ"ל, ועל סתירה זו בפירש"י נשארו בצ"ע בפנים מאירות לזבחים ובטהרת הקדש למנחות, ובקרן אורה למנחות נראה דהבין דהני תלתא טעמי כתב רש"י כחדא, ומה שהחסיר בסוגיא חדא הוסיף בסוגיא האחרת, אמנם בצ"ק כ' דבמנחות פירש"י אליבא דר"ש דס"ל הולכה לאו עבודה היא דאפשר לבטלה ובזבחים פירש"י אפילו אליבא דרבנן כו' ע"ש, ודבריו מתמיהין הלא סוגיא אחת היא, ומאי אהני לן בהא דמחליף סתירה בסתירה, דהא אפילו אם רש"י גופיה היה מפרש דשם נסיב אליבא דרבנן והכא אליבא דר"ש, הוה קשה נמי על סתירה זו, ומכש"כ להניח כוונה כזאת בדבריו.
וראיתי בס' חיבת הקדש לזבחים שם שכ' דמש"כ רש"י במנחות דכהנים יושיטו זה לזה, בע"כ כמ"ד דהולכה שלא ברגל שמיה הולכה, וסוגיא דזבחים כ"ד היא אליבא דר' יוחנן, ואיהו הא ס"ל שם ט"ו ע"א הולכה שלא ברגל פסולה, משא"כ במנחות לר"ל קיימינן ע"ש, אמנם גם זה אינו, ראשונה דהשטמ"ק כ' בזבחים כ"ד דגם שם צ"ל רשב"ל במקום ר' יוחנן, וכן גריס בס' יראים סי' שע"ז, ועוד דבמנחות ט"ז ע"ב פירש"י כמו שם ד"י ע"א, אע"ג דשם קאי אליבא דר' יוחנן, וע"ש בשטמ"ק אות י"ז, וביומא מ"ח ע"ב פירש"י כמו בזבחים, אע"ג דשם אינו אליבא דר' יוחנן. כן הלא ביומא שם מחלק בין הולכת אברים להולכת דם, ובזבחים ט"ו הוא בהולכת דם.
כן בא עתה לידי ספר מנוחת משה, וראיתי בו באות א' תשובה ה' שהקשה ע"ד התוס' בזבחים ע"ד ע"א ד"ה רב, שכתבו דקרא דמום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו אתא לתערובות דחד בחד דירצו, ולא לחד בתרי איצטריך דבלאו קרא ברובא בטיל ע"ש, דלפ"ז מאי האי דפריך הש"ס במנחות ד"ה ע"ב ל"ל קרא דמן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא מה בעלת מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ע"ש, דלפ"ד התוס' שפיר איצטריך קרא דאי מק"ו מבע"מ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה בע"מ ביטול תערובתה הוא חד בחד ה"נ טרפה, להכי איצטריך קרא דמן הבקר דביטול תערובות טרפה בקדשים הוא דוקא חד בתרי כמו כל האיסורין ודלא נילף מבע"מ, והמקשה שם נשאר בצ"ע, וע"ש מה שהאריך בזה.
ולע"ד אינני רואה בזה שום קושיא, הלא כל דרשה זו דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, היא דרשת ר"א, ומשו"ה ס"ל אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן, אבל חכמים הלא פליגי עליה במשנה דלקמן ע"ז ע"ב, ואינהו ס"ל דאפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצאו לבית השריפה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ו הכ"א מפסוה"מ ע"ש, ולפ"ז מדוע נוקים ברייתא דמנחות כיחידאי ודלא כהלכתא רק למען הקשות, כיון דבאמת ואליבא דדינא אין שום דין ריצוי באברי בעלי מומין אפילו אחד באלף כמש"כ הרמב"ם שם.
ועוד מי הכריח לסוגיא דמנחות לדרוש האי קרא דמום בם דוקא למעט תערובתם, דילמא ס"ל להאי סוגיא כאידך שתי הדרשות ביומא ס"ד ע"א למעט מום עובר, דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו, או הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו, וע"ש תוד"ה ואידך.
ובכלל נלע"ד דסוגיא דמנחות לא איירי בתערובות אברי טרפה ובע"מ. רק בבהמה טריפה או בעלת מום להקריבן לכתחילה למזבח כמו שהן בלי תערובות, ולהכי מצאו מקום ר"א וחכמים לחלוק דוקא בתערובות אברי תמימים באברי בעלי מומין, דבבהמה בעלת מום להקרבה לא שייך גבה תערובות דהא ניכר מומה ונוכל לבודקן להכיר המעורבת, דאל"כ מאי אהני לן כל ביקור הקרבנות ממומין דילפינן מקראי במנחות מ"ט ע"ב, וכמה שקלו וטרו בש"ס זבחים ע"ד ע"ב על תערובות טרפה דתנן במתניתין, היכי דמי אי ידיע ליה ליתי ולשקליה אי לא ידיע לה מנא ידע דאיערב כו' ע"ש, ועכ"פ לפי אוקימתות דהתם תנן בזבחים שם ע"א ריש ע"ב, דבתערובות טריפה בזבחים כשרים ירעו כולם עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין, וגם ר"א לא פליג על זה במשנה שם, ואם היתה מציאות כזאת תערובות בבהמה בעלת מום, הרי ס"ל לר"א דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו, הרי דלא היה מקום במנחות שם למילף טריפה מבעל מום אפילו אליבא דר"א כנלע"ד.
סוף הספר