אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קג.
במשנה. כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה כו', לכאורה יל"ד קצת על סדור המשנה, דהי"ל להקדים הא דקתני בסיפא עורות קדשים קלים לבעלים עורות קדק"ד לכהנים, דאלו הם הדינים התדירים ושכיחים יותר במעשה הקרבנות, ובתר הכי הי"ל למיתני דינים היוצאים מגדר הרגיל, היינו דתני ברישא אם אירע בהן פסול קודם זריקה דלא זכה המזבח בבשרה ודיני שלא לשמה וקרבן נשים מה דיני קרבנות אלו בנוגע לעורותיהן, וי"ל דרישא דמתניתין בע"כ איירי בעולה דביה שייך זכה המזבח בבשרה עם הראיה מקרא דעולת איש, והנה מעצם דין עולה דזכה המזבח בבשרה היינו שהוא כליל לא צריך למיתני במשנה, דמקרא מלא הוא עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, וע' בתוספתא פי"א וברמב"ם פ"ה הי"ט ממעה"ק, ולכן פתח חידושו בכל שלא זכה המזבח בבשרה, היינו שאירע בו פסול קודם זריקה, ומשו"ה סמיך ליה דין עולה שנשחטה שלא לשמה דבזה עורה לכהנים אע"פ שלא עלתה לבעלים, ומכיון שהביא קרא דעולת איש, הביא נמי דלאו דוקא עולת איש אלא דה"ה עולת אשה, ומעתה יכול לדון על עורות דשאר קדשי קדשים לכהנים ק"ו מעולה שהקדים ברישא, אולם כשבא לדון קדשי קדשים בע"כ הקדים קדק"ל דשכיחים ביותר, ולפ"ז כל דברי משנתינו עולים בסדר נכון כנלע"ד.
שם עולה שנשחטה שלא לשמה אע"פ שלא עלתה לבעלים עורה לכהנים ע"כ, היינו דוקא בנשחטה שלא לשמה דאע"ג שלא עלתה משום חובה אבל עלתה לגבי מזבח כדביאר הרמב"ם בפיה"מ, משא"כ בשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, דהיינו רישא דמתניתין, דלא זכה המזבח בבשרה לא יזכו הכהנים בעורה, כמבואר בתוספתא פי"א.
שם עורות קדשים קלים לבעלים, וכ' בה"ג סי' ע"ג וז"ל ומאי נינהו קדשים קלים כגון תודה ושלמים ומעשר ופסח, ונראה דאתא לאפוקי בכור אע"פ שהוא קדשים קלים כדלעיל נ"ו ע"ב, משום דעורותיהם הם או לכהנים, או בדיני שריפה וקבורה, ועכ"פ אינם לבעלים.
שם עורות קדשי קדשים לכהנים, ע' פדר"א ס"פ ל"א ובביאור הרד"ל שם אות ע"ד.
שם ר' יוסי ב"ד יהודא אומר, בילקוט צו רמז תצ"ב הגרסא ר' יוסי.
שם א"ר חייא בר יוסף, בילקוט שם הגרסא בר יוסי.
שם ת"ר עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר' יהודא ר' יוסי ב"ר יהודא אומר פרט לעולת גרים כו', והנה הכא משמע דריב"י פליג אדר' יהודא, אבל בברייתא דתו"כ צו רפ"ט הלשון ר' יוסי בר"י אומר אף עולת הגר, הרי דמודה לר' יהודא במיעוטא דעולת הקדש וע"ש בקרבן אהרן, ולפ"ז יש מקום עיון לכאורה, לפ"מ דאמרינן בסוגיין דר' יהודא הדר ביה משום דרשתו דיהוידע הכהן, אם גם ר' יוסי בר"י הדר ביה נמי מהאי טעמא גופיה, או דלכתחילה מפרש ריב"י דעתו דפרט עולת הקדש בתו"כ, דהוא פרט למתפיס עולתו לבדק הבית. או במקדיש נכסיו וכדר' יהושע.
אמנם נלע"ד דר' חייא בר יוסף דאוקים הא דא"ר יהודא פרט לעולת הקדש דכוונתו למעט עולה הבאה מן המותרות, הוא רק לפ"מ דשמע לר' יהודא בברייתא דששה לנדבה, דאין כהנים זכאין בעור העולה הבאה מן המותרות כדא"ל רב המנונא לר"נ, משא"כ לריב"י דלא מצינו לו סמך ממקום אחר לאוקימתא כזו, ואדרבה דרשתו של יהוידע הכהן מקרא הוא כנגדה, בודאי דאליבא דידיה מיתוקים באוקימתות האחרות כנ"ל.
שם א"כ ביטלת מדרשו של יהוידע הכהן כו', ע' תו"כ ויקרא נדבה פרשה ה' ובהתוה"מ שם סי' ס"ג ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"כ ע"ב.
שם זה מדרש דרש יהוידע הכהן, וכ"ה נמי בתמורה כ"ג ע"ב, אבל במשנה שקלים ספ"ו ובספרא ויקרא חובה פרק כ"א הגרסה יהוידע כהן גדול.
שם אשם הוא אשם אשם לה', ע' מה שהאריך בדרשה זו בהתוה"מ ויקרא סי' שס"ט.
שם מוקמינא ליה במקדיש נכסיו וכר' יהושע כו', ע' לח"מ ספ"ה ממעה"ק.
שם ואפילו לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדישו ה"מ בשר אבל עור תפיס, ע' בפי' הראב"ד לתו"כ חובה פרק כ"א ובנחל יצחק סי' כ"ה קונטרס תפיסה בדררא דממונא סי' א' ובת' דבר אברהם קונטרס מסגרת זהב.
שם א"ל רב סימאי בר חילקאי, בילקוט צו רמז תצ"ב הגרסא רב חמא בר חלקיה, ובדק"ס ישנן גרסאות אחרות.
שם עולת גרים נשים ועבדים מנין. ברש"י ושטמ"ק מחקו תיבת גרים. ובתוס' גריס לה, וע' מה שהאריכו בזה בברה"ז וצ"ק ופמ"א וח"נ, אולם בתו"כ צו פרק ט' גריס תיבת גרים, וע"ש בפי' הראב"ד ובק"א ובהתוה"מ סי' פ"ז ובברכי יוסף חי"ד סי' א' סק"ג, אכן הר"ש משאנ"ץ בתו"כ שם כתב וז"ל ובספר ישן קדשים שנעתק מספר של רבינו שלמה כתוב בו עולת גרים אלא שנמחק בשני נקודים מיהו אין צריך למחוק עכ"ל.
שם ת"ל עור העולה ריבה כו', ע' תו"כ ויקרא נדבה פרק ה' ובמפרשים שם ובתו"כ פ' צו פרק ט' ובהתוה"מ שם סי' פ"ז פ"ח.
רש"י ד"ה הניחא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן היא בתמורה דף כ' ע"ב, ונרשם עה"ג דבמקום ר' אליעזר צ"ל ר' אלעזר, ע' תמורה י"ג ע"ב ובמש"כ בחידושי שם.
רש"י ד"ה פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שאין עורה לכהנים ע"כ, טעם הדבר נראה משום דבקרא כתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, הרי דחלות זכותו בעור העולה מתחלת אחרי ההקרבה, וכיון דקדושת בדק הבית עליה מחיים. לכן לא הניחה שום מקום לחלות זכות הכהן בעורה אחר שחיטה.
רש"י ד"ה אשם לה' א"א אשם לה' שכבר נאמר אשם לכהן כו', צ"ל לאשם אל הכהן, וע' בהתוה"מ ויקרא סי' שס"ט וברע"ב וק"ע לשקלים פ"ו ה"ד.
בא"ד כגון מפריש מעות לחטאתו וניתותר מהן כו', ע' שבועות י"ב ע"ב תוד"ה הא.
רש"י ד"ה המקדיש נכסיו לבדק הבית ע"כ, מלשון זה משמע שאמר בפירוש לבדה"ב, אבל הרמב"ם פ"ה ה"ז מה' ערכין כ' אהאי דינא וז"ל המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו סתם כו', כן כל מפרשי המשנה בשקלים כתבו דהיתה סתם הקדש, ואהא דתנן בתמורה ל"א ע"ב שסתם הקדשות לבדק הבית, הביא בגמרא שם ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ד ברייתא שלפנינו דהמקדיש נכסיו כו', ורש"י גופיה בסוגיין כ' בתר הכי ואע"ג דמקדיש סתמא כו' וצע"ק.
תוד"ה לא. תימא לדידיה אמאי איצטריך קרא הכא כו', ע' בת' דבר אברהם סי' י"ב.
תוד"ה אין לי. משמע מחד קרא הוה ממעטינן נשים ועבדים כו' והקשה הר"ר חיים דבפ' החובל מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים ע"כ, ולכאורה אמאי נאיד להקשות מקרבנות לעדות שהם שני סוגים נפרדים, ובאופן שיש לחלק ביניהם כדמחלקו התוס' הכא או בב"ק שם, טפי הי"ל להקשות דגבי עולה גופה מצרכינן תרי קראי, ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד אשתו, וע' בהתוה"מ ויקרא סי' כ"ח, די"ל דהתם אי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה אמינא דקאי דוקא למעוטי עבד דלאו בר מצוה כו' כדאמרינן במנחות צ"ג ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם.
אמנם קשה מאי האי דמייתי מפ' החובל להא דהכא, הלא גבי עדות כתיב ועמדו שני האנשים וממילא ממועטות נשים, אבל עבדים היה להם להיות בדין עדות דהא אנשים נינהו, ובע"כ משום דגבי עדות כתיב הנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, והאי לאו אחיו הוא, וע"ז פריך שם הש"ס לרבנן דס"ל במשנה שם, דהחובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ואע"ג דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, משום דגם עבד אחיו הוא במצות, א"כ יהא עבד כשר לעדות, ועלה קאמר עולא דאתיא עדות ק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות כו', הלא אדרבה משם ראיה שיש לאשה ועבד צד ההשתוות גבי עדות למילפינהו מהדדי, ובע"כ דכל קושית התוס' היא אליבא דמר בריה דרבינא שם, דממעט עבד מקרא דלא יומתו אבות על בנים כדכתב הר"ש משאנ"ץ בתו"כ צו פרק ט', עכ"פ הרי בעדות יש סברא לחלק בין עבד לאשה. משום הגזה"כ דועמדו שני האנשים, להכי איצטרכו למילפינהו מתרי קראי, משא"כ בסוגיין דליכא שום הכרעה לחלקם, ואדרבה דעת תורה בגז"ש דלה לה מורה לנו להעמידם יחד בדיני מצות, א"כ אמאי לא יהיו ממועטין תרווייהו מחד קרא.
והאחרון הכביד במה שהתוס' תירצו וז"ל וי"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בגז"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מיהמני הילכך היכא דגלי גלי עכ"ל, והוא תמוה דהא דאמרינן בב"ב קנ"ט ע"א משה ואהרן לחותנם משום דלא מיהמני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם ע"ש, היינו רק בפרט זה דקרבת משפחה קאמר הכי, וגם שם צריך להבין האם פסל רחמנא משה ואהרן בפרטיות להעיד לחותנם. הרי גזירת מלך היתה בסתם לפסול עדות קרובים, וממילא נכנסו בכלל זה גם משה ואהרן, דאל"כ נתת דבריך לשיעורין, אבל עכ"פ איך נבטל בשביל סברת משה ואהרן כו' כל ענין נאמנות דגבי עדים, אף אם נימא דכל דין עדים הוא גזה"כ, אכן הלא הנאמנות היא נשמת כל הענין, ולא יתכן לאמר רק על דין תרי כמאה דהוא גזה"כ בהחלט, להיות דין זה נגד השכל המחייב לאמר דעדותן של מאה אלים יותר מעדותן דתרי, או על המעשה דבעו ההוא מוכסא בסנהדרין מ"ד ע"ב, לענינים כאלו שייך גזה"כ, אבל איך נופל לבטל בזה ענין נאמנות, הלא בסנהדרין שם פריך הש"ס כל כמיניה כו', וכן בקידושין ס"ו ע"א גבי ההוא סמיא דקאמר רבא אי מיהמן לך כבי תרי זיל אפקה כו', ובגיטין נ"ד ע"ב מה אעשה שהתורה האמינתו כו' וכן בכ"מ, הרי דהנאמנות היא נשמת העדות.
ולולא דברי הראשונים היה נלע"ד דיש מקום לחלק בין אשה לעבד לענין עדות עד דאיצטריכו להו תרי קראי, ואפתח להא פרשתא מהכא, כתיב ויבן ה' אלקים את הצלע ודרשו חז"ל בנדה מ"ה ע"ב מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש, והשתא תקשה איך מתאמת דרשה זו עם מה שאחז"ל בשבת ל"ג ע"ב נשים דעתן קלה עליהן, אמנם שניהם צדקו יחדיו, דסוגי חכמה בינה ודעת נחלקים בדרך זה, וכפי שיעיד ג"כ הנסיון. דחכמה נקראת השכל הפשוט כמו שנמסר לו מעצמו או מאחרים, ובינה הוא הכח להבין דבר מתוך דבר, והנה כמה וכמה עצות בבינה תוכלנה לצמוח מחכמה אחת, ולזאת הכרעת הדבר ניתנה לחלק הדעת, העומד להכריע בחלקי ספיקות הבינה, כמו שאחז"ל בחולין ד"צ ע"ב והדעת מכרעת של ימין, ומספקא להש"ס שם אי דעת תורה או דעת נוטה ע"ש, עכ"פ נראה דההכרעה הוא כח הדעת, ומעתה מה נמלצו דברי חז"ל במש"א בינה יתירה ניתנה באשה, וכמו שיעיד גם הנסיון דנשים חריפות ומהירות בחלק הבינה הרבה יותר מן הגברים, אבל ההכרעה באיזה עצה לבחור, בזה אלים יותר כח האיש להחליט, מפני שאצלו חזק יותר חלק הדעת, וזהו מה שאחז"ל נשים "דעתן" קלות, היינו חלק הדעת, והבן.
וע"פ הנחות אלו נאיר לנו נתיב להבין מדוע פסלה תורה עדות באשה, הלא כל דין עד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה כדכ' התוס' בגיטין ד"ב ע"ב, ומ"ש דבמקום שצריכים שני עדים אבדה נאמנותה, אולם לפי דרכנו ניחא שפיר, דכל נאמנות עד אחד הוא להתיר אבל לא לאסור כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג, ובדברים אלו אינם צריכים לשום הכרעת הדעת, כמו ספירת נדתה, כן הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב שפירש"י בגיטין שם, שכולם הם דברים העומדים רק תחת יד המציאות, ואין לשום הכרעה חלק בה, אלא מעשה שהיה כך היה, משא"כ עדות מכל המינים בין אם בא לאסור שום דבר ע"ד עדותו או מהענינים המתהוים בין איש לרעהו שהרבה פעמים צריכים להכרעת הדעת לידע בדיוק איך היתה המעשה, בזה גזרה תורה ועמדו שני האנשים, היינו שהעדות תהיה דוקא ע"י גברים שיש להם הכרעת הדעת, והם יעמדו להעיד עדותן בעמידה, שיש במכוון זה גם החלטה וישוב הדעת.
ועפ"ז סרה נמי קושית התוס' בגיטין ד"ב שם, שהקשו כיון דילפינן מוספרה לה לעצמה דעד אחד נאמן באיסורין א"כ אפילו איתחזק איסורא נמי ותירצו דבנדה אינה נחשבת כ"כ איתחזק איסורא ע"ש, ולפמש"כ בלאה"כ ניחא כיון דדעת תורה היתה דבדבר הצריך הכרעת הדעת אין אשה נאמנת בעדותה, א"כ אפילו נימא דגם בנדה הוה איתחזק אסורא, אבל עכ"פ לזה א"צ הכרעת הדעת, משא"כ בדאיתחזק איסורא דעלמא דצריך הכרעת הדעת אין אשה נאמנת בעדותה כנ"ל, ומשו"ה לא נוכל למילף מקרא דוספרה לה לעצמה דגבי נדה לדעלמא.
ומעתה אין מקום לקושית התוס' דבסוגיין מדוע גבי עדות איצטריכו תרי קראי לנשים ועבדים לפוסלן, דנשים באמת נאמנות הן בעדותן דהא כל דין עד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה, וכל מיעוטא דממעטינן לה מדין עדות, הוא רק בדברים הצריכים להכרעת הדעת כנ"ל, משא"כ עבדים דמחוסרי אמנה הם אפילו בדברים שהם רק במציאות פשוטה, כדאשכחן באברהם אבינו, דשדריה לאליעזר למיפק לברא לראות אם יש אורחים, ונפק ולא אשכח, האם יש לנו מציאות פשוטה יותר מזאת, אפ"ה השיבו אברהם לא מהימנא לך היינו דאמרי תמן לית הימנותא בעבדי כדאמרינן בהפועלים פ"ו ע"ב, ולפ"ז לא סגי לן מיעוטא דנשים לפסול גם עבדים, דפסולייהו לאו בני בקתא חדא אינון, ולהכי איצטריכו תרי קראי, כנלע"ד לולא דברי הראשונים ז"ל.
בא"ד וי"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בגז"ש דלה לה כו', ע' שעה"מ ה' מילה.