אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ק.
ל"ק כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד כו', ע' תשובות הרשב"א סי' קע"ב.
שם אביי אמר ל"ק כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות כו', וכן כולהו אמוראי בפסחים צ"ח ע"א סברי דחצות קבע, ורבא גופיה בסוגיין דאוקים באוקימתא אחריתא לא פליג נמי לדינא אאוקימתיה דאביי, ומשו"ה פסק הרמב"ם כשניהם בפ"ו ה"ט מק"פ וע' בת' עונג יו"ט חאה"ע סי' קס"ד.
שם אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילי עליה אנינות ע"כ, וכמו דלא חיילי עליה אנינות לענין פסח, כמ"כ אי מטי זימניה למול את בנו חייב למולו, כדכ' בס' האשכול ה' אבלות סי' ג'.
שם לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו, ובתו"כ ר"פ אמור הגרסא ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו ע"ש, ולכאורה יל"ד הלא כלל מונה בכתובות פ"ו ע"א על כל מ"ע האומרים לו עשה ואינו עושה מכין אותו לקיים, ובטומאה אפשרות הכפייה היא ע"י שיטמאוהו בע"כ וא"צ להכותו, אבל מדוע דוקא במצוה זו פרט בפרטיות שאם לא רצה, ומכש"כ דהכא בידו לפטור עצמו גם מכפייה, דיכול לאמר דאיהו ס"ל כר' ישמעאל דלה יטמא רשות, ומאי מייתי ראיה מעובדא דיוסף הכהן, הלא אז היה בערב הפסח, ואם דעתו היה כר"י דלה יטמא רשות. לכן לא רצה ליטמא א"ע דהוא רשות כנגד מצות וחובת הפסח, אכן לפ"מ דחכמי הדור באותה שעה סברי כר"ע דלה יטמא מצוה, לכן טמאוהו בע"כ משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדכ' התוס', בסוטה ד"ג ע"א, אבל בברייתא דקתני לא רצה משמע סתם, ומדוע דוקא במצוה זו אמרו דכייפינן ליה לטמאותו בע"כ.
אמנם י"ל לפ"מ דחכמי הדורות קבעו הלכה כר"ע, לכן שפיר מצאו התקנה דוקא בזה לתקן שיטמאוהו בע"כ, עפמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"ז מה' אבל דמדברי סופרים עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה וע"ש בכ"מ, ואילה"ק הלא בכתובות מ"ז ע"ב אמרינן דתקנו קבורתה תחת כתובתה, די"ל דניהי דיתן הוצאות הקבורה להעשות ע"י אחרים, אבל הוא להיותו כהן ולפעמים אפשר דהי"ל קטטה בהדה, ומפני טענת כהונה ימצא מקום להשתמט מלהטמא לה בגופיה, משו"ה תקנו דאם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, וע' בת' רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קכ"א ושם סי' קע"ב.
והנה בראב"ן סי' ל"ג כ' וז"ל דמלשארו נפקא דאמרו חכמים שארו זו אשתו הלכיך הוצרך לתקן דאיכא למ"ד שארו לאו אשתו כדתניא מעשה ביוסף הכהן שלא רצא לטמא לאשתו וטמאוהו חכמים בע"כ ע"ש, מדבריו משמע דהא דלא רצה יוסף הכהן לטמא לה, משום דסבר דשארו לאו אשתו, ואפשר דדעתו היתה כן, אבל מסתימת הברייתא משמע דבכלל היה להם חשש דכל כהן שלא ירצה לטמא לאשתו יהיה לו על מה לסמוך, היינו על האי תנא דסבר דשארו לאו אשתו, ולכן מצאו לנכון לתקן דאם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, ולע"ד לא מצאתי עוד שום מ"ד דס"ל שארו לאו אשתו, ובתו"כ ר"פ אמור תניא אין שארו אלא אשתו וכן בכה"מ בש"ס, וביבמות כ"ב ע"ב אמרו בזה"ל ואמר מר שארו זו אשתו. ולשון זה סובל נמי כאילו הוא בלתי חולק, וצ"ע כעת.
ודאתאן עלה יש להעיר במש"כ הרשב"ם בב"ב קי"א ע"ב דשארו זו אשתו כדכתיב והיו לבשר אחד, ושם ק"ט ע"ב הוסיף וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ולע"ד יפלא ל"ל לחפש מקורים, הלא בברייתא דתו"כ היכא דתנא אין שארו אלא אשתו, שם גופיה מסיק שנאמר שאר אביך היא, שוב מצאתי כי הגאון הנצי"ב זצ"ל העיר כן ע"ד השאילתות ר"פ אמור וע"ש מה שהאריך בזה.
שם לא רצה מטמאין אותו בע"כ, הרמב"ם שכ' דין זה בפ"ב ה"ו מה' אבל מסיק בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות, ובראב"ד א"א קשיא הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מטמאה לו וע"ש במפרשים.
והנה הא דאשתו ארוסה לא אונן כו' היא ברייתא דתני ר' חייא בר אמי, ובכתובות פ"ט ע"ב הגרסא רב חייא בר אבין, ובסנהדרין כ"ח ע"ב אמר הכי ר"ח בר אמי משמיה דעולא ע"ש, איך שיהיה האם יפלגו על משניות שלמות בסוטה כ"ג ע"א ובקידושין כ"ט ע"א דכהנת מטמאה למתים ואוקמינן שם בגמרא מדכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן, והוא מהתו"כ ר"פ אמור וכ"ה סתימת הש"ס ביבמות פ"ה ריש ע"א, ומשמע דעל מדוכה זו ישב השאילתות בפ' אמור, ומשו"ה כי מייתי שם ס"ס ק"ג הא דתני ר"ח בר אמי אשתו ארוסה כו' וכן היא לא אוננת ולא מטמאית לו הקשה הוא גופיה היא מי אסור לה לאיטמויי בני אהרן אמר רחמנא ולא בנות אהרן ותירץ איידי דתני לא אוננת תני נמי לא מיטמאת ע"ש, וביבמות כ"ט ע"ב כתב רש"י הכי מפי השמועה, וכ' בהעמק שאלה שם דמשמע שהוא מהשאילתות הנ"ל ע"ש, ובסנהדרין כ"ח ע"ב פירש"י דאית דלא גרסי אינה מטמאה ע"ש, ואפילו לפי הגורסים ולא מטמאה לו פירש"י בכה"מ בש"ס דאינה זקוקה או אינה חייבת לטמא לו, הרי דהוא ממש דעת הרמב"ם דכמו שהכהנות אינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא לא מטמאות.
ולפי ההנחות הנ"ל דהרמב"ם הלך בשיטת השאילתות ורש"י ז"ל, לא מיבעיא אם להרמב"ם לא היה כלל הגרסא בגמרא ולא מטמאה לו כדפירש"י בסנהדרין, אז בודאי אין מקום להשגת הראב"ד ז"ל, אלא אפילו אם גרסתו היתה בגמרא ולא מטמאה לו, אכן לפ"מ שהוא גופיה תפס הכא בדרשת בני אהרן ולא בנות אהרן, א"כ כתולדה מחוייבת היא לו לפרש גבי ארוסה כהשאילתות ורש"י דאיידי דתנא לא אוננת תנא נמי לא מטמאת, והשתא כיון דגבי ארוסה גופה לא איצטריך הא למיתני, ולא תני אלא משום איידי, דאליבא דאמת גם ארוסה לא מטמאה לו, א"כ מה מקום לדייק מינה נמי הא נשואה מיטמאת לו, וע' בת' מקום שמואל סי' פ"ו בשאלה השנייה.
שם ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו, בתו"כ ר"פ אמור הגרסא ודחפוהו חכמים וטמאוהו בע"כ, ובטו"א לחגיגה ד"ב ע"ב בקונטרס אבני שהם גריס ודחפוהו אחיו הכהנים, ובאו"ז ה' אבילות סי' תכ"ז הגרסא כמו שהוא לפנינו בסוגיין, וע"ע בת' הרשב"א סי' כ"ז ובהתוה"מ פ' שמיני סי' י"ח.
שם ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות כו', ע' חידושי הרשב"א לברכות י"ט ע"ב.
שם לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו היה כהן והוא נזיר לאמו הוא דאמ"ט אבל מטמא הוא למ"מ לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר כו' אבל מטמא הוא למ"מ ולאחותו מה ת"ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' לאחותו לא יטמא אבל יטמא הוא למ"מ, והק' בטו"א למגילה ד"ג ע"ב מנ"ל דהני ארבעה קראי כולן למעוטי מ"מ קאתו דילמא חד מינייהו לגופא אתא שאם היה כהן ונזיר נמי א"מ לקרובים כמו נזיר גרידא וכ"ת לאו כש"כ הוא ליתא דה"א כהן ונזיר גרע טפי מנזיר גרידא דהואיל והותר לטומאת קרובים לכהונתו הותר לו נמי לנזירותו וכדאמרינן לעיל ל"ב ע"ב הואיל והותר לצרעתו הותר לו נמי לקריו כו' ומהשתא לא נשאר אלא ג' קראי לדיוקא דמ"מ חד לנזיר גרידא ואידך לכהן ונזיר והשלישי לכה"ג ונזיר, אכתי להולך לעשות את פסחו ולמול את בנו דמטמא למ"מ מנלן ע"ש מה שהאריך בזה.
ולע"ד יפלא קושיתו, אחרי שנדקדק בגמרא גופא להבין, דקאמר דקרא דלאמו איצטריך שאם נזיר זה היה ג"כ כהן אפ"ה לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ, הלא מאי רבותא דתוספות כהונה על נזירותו, הרי כהן לגבי אמו הוא כישראל כדכתיב ר"פ אמור. ובע"כ דחידושא דכהונה בזה להכי גופה הוא דקאתא, דההיא ברייתא ס"ל כמ"ד לעיל ל"ב דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ולפ"ז שפיר איצטריך קרא לזה דלא נימא דמשום תוספות כהונה תחליש חומר נזירותו משום הואיל ואישתרי ולהכי אתא קרא דלאמו, והשתא אפילו אם נימא דקרא דלאמו אתא רק לאיסורא דלא יטמא לה, אבל לא להיתר טומאה למ"מ, מכל מקום אחרי דסוף סוף מרבינן גבה איסור טומאה לכהן ונזיר, וחזינן מקרא דלאחיו דאפילו כהן גדול ונזיר נתרבו להיתר מת מצוה, מכש"כ כהן הדיוט ונזיר, ועפ"ז שפיר יש מקום לקבוע היתר מ"מ לאיסורא דאמו, ולפ"ז כל הני קראי נחוצים לנו לדיוקא דמ"מ, אביו לנזיר גדידא דמטמא למ"מ אמו לכהן ונזיר דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומת מצוה ממילא נתרבה בכהן הדיוט ונזיר, כיון דאפילו כה"ג ונזיר מחוייבים במ"מ כנ"ל, אחיו לכהן גדול שהוא נזיר, ולאחותו דאם כה"ג ונזיר זה הלך לשחוט פסחו ולמול בנו אף זה פטור מלטמא לאחותו אבל מטמא למ"מ דהוא דוחה כל המצות, ובנוגע לדרשה זו ע' בספרי פרשת נזירות ובמפרשים שם.
עוי"ל עפמש"כ הרמב"ם בפ"ב הט"ו מה' אבל דטומאת קרובים דחויה היא ולא הותרה, וע' תשובות הרשב"א סי' ת"י, וכן לענין מת מצוה כ' הרמב"ם שם בפ"ג ה"ט גבי כהן ונזיר או כה"ג וכהן הדיוט שפגעו במת מצוה דכל הקודם במעלה מתאחר בטומאה וע' שמחות פ"ד בארוכה, הרי דהוא ג"כ מטעם דחויה דומיא דמאכילין ביוה"כ הקל הקל דיומא פ"ג, וא"כ י"ל דר"ע דהכא סבר כדאמרינן לעיל ל"ב ע"ב דטומאה דדחויה היא אמרינן להא אידחאי להא לא אידחאי, וע' נזיר מ"ט ע"א ושם תוד"ה ולר"ע.
רש"י ד"ה אביי אמר. כשמת לאחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיה ליה אנינות כו', ע' או"ז ה' אבילות סי' תל"ב.
רש"י ד"ה דילמא טעם דר"ע. דקסבר לה יטמא במת מצוה ואין לה תשלומין כו' ופסח יש לו תשלומין כו', ע' טו"א לר"ה ד"ה ע"א ובעמק יהושע סי' ט"ז.
רש"י ד"ה נפש. דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים כו' ע"כ. ובהכי ניחא נמי בסוגיין דקאמר דקרא דלאמו אתא לכהן והוא נזיר דמטמא למ"מ ולאחיו שאם היה כה"ג ונזיר כו', ולכאורה נכתב חד קרא לכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ, וכהן הדיוט שהוא נזיר נגמר מיניה בק"ו, ובע"כ דהכא הוא נמי כדכתב רש"י, דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן האי חד קרא למסתברא שהוא כהן הדיוט ונזיר שיטמא, רק השתא דכתיבי תרווייהו בע"כ דחד אתא נמי לכה"ג והוא נזיר, וע' נזיר מ"ח ע"א ושם תוד"ה או אינו.
רש"י ד"ה הרי שהלך לשחוט את פסחו זה שהיה כה"ג ונזיר כו', וכ"כ התוס' בברכות י"ט ע"ב דיה ולאחותו וכ"כ הרמב"ן לס' המצות שרש שני, וע' נזיר מ"ח ע"ב רש"י ד"ה לכדתניא ובסנהדרין ל"ה ע"א תוד"ה הרי וכ"כ בטו"א לר"ה ט"ז ע"ב דמהני קראי ילפינן דמת מצוה דוחה כל המצות ע"ש, ולפ"ז קשה אדרשת התו"כ ר"פ אמור בקרא דלנפש לא יטמא בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא מטמא הוא למת מצוה, ודרשה זו הביא רש"י שם, והשתא לפ"מ דהכא ובספרי ילפינן מקראי דנזיר, דמת מצוה שאין לו קוברין דוחה כל המצות, לפ"ז אייתר לן קרא דבעמיו.
עוד קשה לי במגילה ד"ג ע"ב דקאמר שם עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו כו', ובתר הכי בעי רבא מקרא מגילה ומ"מ הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא א"ד מ"מ עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעי הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, ופירש"י דכתיב לא תוכל להתעלם וכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו וע' ברכות י"ט ע"ב, עכ"פ לפי הנ"ל קשה מה מקום לבעיא זו ול"ל להורות שדוחה את ל"ת שבתורה מקרא דאבידה, אחרי דילפינן מקרא דלאחותו התם גופה, שדוחה מת מצוה כל המצות ביחד כמו נזיר וכה"ג עשיית הפסח ומילת בנו שיש בהם הרבה מצות עשה ול"ת דאיכא בהו נמי חייבי כריתות, וצ"ע כעת.
תוד"ה הרי. ויש פירושים שמוגה בהן משום הך קושיא דלא מיירי הכא בכהן ונזיר אלא בהולך לשחוט פסחו לחודיה כו', ע' שושנת העמקים להפמ"ג כלל ו'.
תוד"ה הא. ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה כו', ע' בנחל אשכול לס' האשכול ה' מילה ס"ס מ"ם ובבאר אברהם בחידושיו לסוכה דכ"ה.
תוד"ה נפש. אלו הקרובים מת אלו הרחוקים בנזיר פ' כה"ג דף מ"ח ע"ב גרס איפכא ועיקר כו' ע"כ, והתם ביארו בתוס' הטעם וז"ל דסברא הוא לאוקמיה קרא קמא ברחוקים ומת הכתוב אחרי כן מייתר לאוסרן אף בקרובים כו' ע"ש, אולם דעת רש"י בסוגיין מורה דגרסא דהכא עיקרית, דהא כתב הכא וז"ל דנפש קרובים משמע שהן כנפשו עכ"ל, וכוונתו הוא עפ"מ דתנן בעדיות ספ"ב האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה כו', וע"ש בפיה"מ להרמב"ם ובנדה ל"א ע"א ובמש"כ שם עה"ג, וע"ע בס' זרע אברהם על הספרי נשא פיסקא כ"ו ובהתוה"מ שם סי' ק"ה ק"ו.