אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף צח:

דף צח.

בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו משום נוגע הוא והא נוגע א"ד משום בלוע הוא והא לא בלע כו', והנה ספק זה לא שייך להא דפליגי רב ור' יוחנן לקמן ק"י ע"א אי מין במינו חוצץ או לא, דהא הכא לרבא קיימינן ואיהו סבר בהדיא בסוכה ל"ז ע"ב דמין במינו אינו חוצץ, אלא משום דהכא גזה"כ הוא ואין לך בו אלא חידושו, ומשו"ה נחית רבא לפרושי האי ספיקא בדעת תורה, אי חיוב כיבוסו הוא משום נוגע או משום בלוע, ונ"מ הוא להאי דינא דדם עולה למטה ודם חטאת למעלה, עד דמסיק דמשום בלוע הוא ואין טעון כיבוס, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.

רש"י ד"ה חוצץ לענין טבילה בבגד שנטמא ע"כ, ומשמע דכ"ה גם דעת הר"ש במקואות פ"ט מ"ו ובס' האשכול ה' מקואות סי' ס"ב, אמנם דעת הרמב"ם בהבנת דברי רבא דקאמר פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, דגם בזה קאי אדלעיל לענין כיבוס דם חטאת, דז"ל בפ"ח ה"ט ממעה"ק ניתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס אבל אם ניתז דם החולין תחילה או אפילו דם עולה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו, והכ"מ הורה מקורו אסוגיא דהכא ע"ש.

וצריך להבין אמאי נאדו רש"י ויתר הראשונים ז"ל מכיבוס דאיירינן בה לסתם טבילה מטומאה שבבגדו, ונלע"ד ביאור הענין כך, דהם דייקו בלשון הש"ס גופה, דקאמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, דלפמש"כ בחידושי לעיל בסמוך אין זה ענין לחציצה כמו בשאר מקומות, ומדוע נקיט הכא בלשון חוצץ, ועוד איך קאמר רבא פשיטא לי כו', מאי פשיטותיה הלא איהו גופיה מספקא ליה קודם לזה אי משום נוגע או משום בלוע, וספק כזה סובל כמו לדם עולה למטה כן לדם חולין למטה, ומ"ש דבדם חולין פשיטא ליה, ומשו"ה מפרשי הם לדברי רבא דספיקא דנוגע או בלוע הוה ליה רק לענין כיבוס, אבל לחציצה דטבילה פשיטא ליה, והרמב"ם הבין דגם הא דאמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ, הוא נמי לענין כיבוס, והא דפשיטא ליה הכא טפי משום דמימרא זו אמרה בתר דהדר פשטה דאין טעונין כיבוס כמבואר בש"ס, ולשון חוצץ לא משמע ליה למידק, דהא עכ"פ האי דם חולין דלמטה חוצץ בפני הדם חטאת דלמעלה, ולפ"מ דאיהו כריך ותני לשני דבורי רבא כאחת כתב שפיר וז"ל אבל אם ניתז דם החולין תחילה או אפילו דם עולה כו', וכוונתו לא מיבעיא דם חולין דאינו מין קרבן, ולרבא נמי פשיטא ליה, אלא אפילו דם עולה דמינה דקרבן הוא, ולרבא נמי מספקא ליה לכתחילה, אפ"ה אינו טעון כיבוס שהרי לא נבלע בו, ר"ל כיון דעכ"פ הדר פשטה ליה לרבא דטעמא משום בלוע ולא משום נגיעה, והאי טעמא סגי ליה לדם עולה כמו לדם חולין, כנלע"ד ביאור הסוגיא לפי דעת הראשונים ז"ל.

רש"י ד"ה ואם טבח. דחציצה בקפידה תליא ע"כ, וכן פירש"י בשבת ט"ו ע"ב ושם קי"ד ע"א דאין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו ע"ש, והוא מדברי המשנה מקואות ספ"ט דתנן זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וכמ"כ בחציצת טבילת אדם תנן נמי הכי שם מ"ג דבקפידא תליא ע"ש, ואם הוא רובו ומקפיד עליו חוצץ מדאורייתא, וברובו ואינו מקפיד או מיעוטו המקפיד חוצץ מדרבנן כדאמרינן בעירובין ד"ד ע"ב, עכ"פ מוכח מכל הנ"ל דאע"ג דאשכחן במשנה וברייתא דיני חציצה, זהו רק על כלל האנשים שאין אנו יודעים תכונותיהם, אבל אם פרט זה הבא לפנינו הוא מקפיד אפילו אם הכלל אינם מקפידים בזה, וכן להיפוך אם הכלל מקפידים והוא אינו מקפיד, לא אמרינן בזה בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא כל אדם לפי מה שהוא, וזה כוונת הרמב"ם בפיה"מ ספ"ט דמקואות שכ' אהא דתנן זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כו', וז"ל וזה הכלל אמיתי ע"ש, דלכאורה מאי שייך להניח חותם אמת על דברי התנא, ולפמש"כ כוונתו דאין לזוז מכלל זה, רק כל אחד נידון ע"פ אמיתת הקפידא שיש לו בזה, ולהורות לפי כלל זה כל פרט ופרט הבא אם הוא מקפיד בזה או לא, אע"ג שאחרים מקפידים וכן להיפוך.

ועפ"ז אפשר להבין כוונת הרמב"ם בפ"ג ה"ז מה' מקואות שכ' אהא דבסוגיין וז"ל, היה הטבח מוכר רבב והיה על בגדו דם ורבב הרי זה ספק אם חוצץ מפני שהן שנים ומקפיד או אינו חוצץ שהרי מלאכתו היא ואינו מקפיד, ותמה בחק נתן בסוגיין ל"ל להרמב"ם להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספיקא דאורייתא כו' ע"ש, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאינו דומה לכל ספיקא דאורייתא, שהוא ספיקא דדינא, ובזה שפיר פסק ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, משא"כ כאן דאין בזה שום ספק בדין, ואדרבא הדין ברור מאד, דאם הוא מקפיד ודאי דהוא חציצה, ואם אינו מקפיד ודאי דלא הוה חציצה, ולהכי כתב הרמב"ם הרי זה ספק, כוונתו ספק קבוע וקיים, שאין לקבוע בו יתד בדין, עד שספיקו יתברר על פי האדם גופיה הבא לפנינו, ונשאל אותו אם הוא מקפיד על כתמים כאלו או לא, ואף דבגמרא בסוגיין נמי מסקינן תיקו כמו על כל ספיקי דדינא, מ"מ בלשון הרמב"ם אפשר להעמיס כוונה זו כנלע"ד.

עוי"ל עפ"מ שנחלקו רש"י ותוס' בעירובין שם בהא דר' יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, דרש"י פי' רובו רוב שערו ומשמע דבשרו אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ, והק' ר"ת שם ובסוכה ד"ו ע"ב דביבמות ע"ח משמע דבשר דינו כשער, ובסוגיין דזבחים מבואר בהדיא דאפילו בטבילת בגדים תלוי החציצה בקפידא כו' ע"ש, ולפ"ז נראה דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס', ולהכי אהא דתנן במקוואות שם זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ, מצא הרמב"ם לנחוץ לציין שם דזה הכלל אמתי, ר"ל דאין לזוז מכלל זה כמו בבשר גופו, ובשערו, כן בבגדים כשבא לטבול, וע' בס' התרומה ס"ה איסור והיתר ובת' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ז.

טבול יום פרק שנים עשר

במשנה טבול יום ומחוסר כפורים כו', ע' בפיה"מ להרמב"ם ובברה"ז ובצ"ק ובפנים מאירות.

שם אונן אינו נוגע, וכ' בשטמ"ק דתיבת אינו נמחק וכ"ה בדק"ס, וזה מתאים יותר עם הסוגיא בגמ' דפריך אונן נוגע ורמינהו כו', וכ"ה בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ג וכן גריס הרשב"א בחידושיו לברכות ט"ז ע"ב, והרמב"ם סתר א"ע דבפיה"מ הכא כתב דאונן אסור לו ליגע בקדש אלא לאחר טבילה כו', ובפ"ב ה"ח מביאת מקדש ובפי"ב מאה"ט כ' דאונן מותר ליגע בקדשים אע"פ שלא טבל, וע' בפיה"מ להרמב"ם חגיגה פ"ג ובתוי"ט בסוגיין ובפרק בתרא דנדה מ"ז ובברה"ז וצ"ק ופמ"א בסוגיין.

שם וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, ע' ב"ק ק"י ע"א תוד"ה לבעלי מומין ובתורת חיים ופנים מאירות בחידושיהם שם.

שם ואפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר כו', ומשמע דמינה דייק ת"ק דר' נהוראי בתוספתא שילהי מנחות דטהור בשעת שחיטה וזריקת דמים ובשעת הקטר חלבים נטמא ה"ז חולק בבשר, וכדדייקינן הכי בגמרא לקמן ק"ב ע"ב, ושם גריס אבא שאול במקום ר' נהוראי, ועמש"כ בחידושי שם.

שם שנאמר המקריב את דם השלמים וגו', ע"ל צ"ט ע"א תוד"ה אינו חולק וברש"י לקמן ק"ב ע"ב דיה דאפילו ובמש"כ בחידושי שם.

תוד"ה טבול יום. משמע הכא דמחוסרי כפורים שהביאו כפרתן בעו עדיין טבילה והערב שמש כו', ע' פסחים נ"ט ע"א תוד"ה אתי ושם ד"צ ע"ב תוד"ה מחוסר ובחגיגה כ"א ע"א תוד"ה האונן ובר"ש טהרות פ"א מ"ג ובר"ש משאנ"ץ לתו"כ צו פרשה ג' משנה ג'.

בא"ד סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל פי' בנמצא חוץ לירושלים כו', הוא דעת הראב"ד שרצה לומר כך בפי"ג ה"ה מאבות הטומאות, אבל הרמב"ם שם מפרש שנמצאת בירושלים, והוא כתירוץ השני בתוס' חגיגה כ"א ע"א שכתבו א"נ בירושלים ובגזייתא כו' ע"ש, ומשמע שנעלם היה לשעה דברי התוס' דהכא ודחגיגה עם דברי הראב"ד מהתפארת ישראל בשקלים פ"ח מ"ג, וע' בשעה"מ פ"ח ה"ז מה' חמץ.

בא"ד אע"ג דטומאת נכרי דרבנן בעיא הערב שמש כו' ע"כ, בחגיגה כ"א ע"א ביארו בתוס' הטעם כיון דחכמים שוינהו לנכרים כזבים לכל דבריהם החמירו בהן והצריכו הערב שמש.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה