אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף צז:
עד שיבלע בבשרה, פירש"י כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו, ע' מה שדקדקו בזה בפסחים מ"ה ע"א בתוד"ה ר"ח, וע' באור זרוע סוף ע"ז סי' רצ"ז ובקרבן אהרן לתו"כ פ' צו פרק ג' משנה ו' ושם פרשה ג' משנה ה' ובהתוה"מ שם סי' ל"ח ובעונג יו"ט חי"ד סי' פ'.
שם אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כו' רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ע"כ, רב אשי אית ליה נמי דרבא כדכתב הטו"א לר"ה כ"ח ע"ב. ובמעין החכמה דף ל"ד ע"ב כתב ג"כ כדבריו ביתר ביאור, וע' בשעה"מ פ"ג ה"ו מה' נדרים ובמהרי"ק סי' קל"ט ובנוב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א ובעונג יו"ט חא"ח סי' יו"ד ובשושנת העמקים להפמ"ג כלל ח' ובמנ"ח מצוה צ'.
שם אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש, ע' בריטב"א לעירובין ד"ק ע"א ובטו"א לר"ה כ"ח ע"ב ובש"א סי' צ"ו ובמנ"ח סי' קל"ד ובת' עטרת יצחק סי' נ"ו ובמש"כ בחידושי לחולין פ"ט ע"ב.
שם רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה, והקשה בטו"א לר"ה כ"ח ע"ב, הלא ביבמות ד"ה ע"א מסקינן בהוכחה מקרא, דעשה דישנו בשאלה קילא, ונדחית גם עם הל"ת שעמה, א"כ מה הועיל ר"א בתירוצו, דיקדש הוא תוספות עשה על הל"ת, הלא קרבן איתא בשאלה כדאמרינן בשבועות כ"ד ע"ב, וממילא גם הקרבן פסול איתא בשאלה כדפירש"י בפסחים מ"ו ע"ב דכל דבר הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו, ותירץ דגם העשה דאכילת קדשים קילא דגם קרבן זה איתא בשאלה, ע"ש מה שהאריך בזה.
אמנם ע"פ הנחה זו יש להעיר ביותר לתרץ קושית הריב"א בתוס' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה כתישה, איך פריך הש"ס שם דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וע' בתוס' חולין קמ"א ע"א ובמש"כ בחידושי שם, אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דהא כל האי טעמא דעשה דישנו בשאלה קילא, משום דאפשר למיעקרא ולהכי קלישא עד דנדחית עם הל"ת הקשורה בה מפני עשה שאין לה שום צד עקירה, והשתא ניהי דביו"ט איכא עשה דשבתון דמשמע שבות ולא תעשה כל מלאכה, אמנם בהא דגלי קרא בצרכי אוכל נפש דמותר ביו"ט מדכתיב אך אשר יאכל לכ"נ וגו', דמשום זה אמרינן הואיל ומתוך, וע' ביצה י"ב ע"א וברמב"ם פ"א ה"ד מה' יו"ט, וסוגיא דפסחים אזלא אליבא דמאן דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה, א"כ הלא קלישא עשה ול"ת דיו"ט מפני מציאות עקירתן משא"כ בעשה דכיסוי, ולהכי שפיר פריך הש"ס דעשה דכיסוי ידחה לעשה ול"ת דיו"ט וצ"ע, וע' בת' חמדת שלמה חא"ח סי' ט"ו ובהקדמה לס' ים התלמוד מבן הגאון המחבר.
שם שאר קדשים מנלן אמר שמואל משום ר"א א"ק זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', ע' בהתוה"מ פ' צו סי' קס"א.
שם מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי מאי כלי אילימא מזרק כו' אלא סכין ע"כ, ומהאי קרא גופיה גמרינן נמי לכלי שרת דקידוש קומץ כדכ' התוס' במנחות צ"ו ע"א, ועמש"כ בחידושי שם ולחולין ד"ג ע"א.
שם ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת כו', ובחולין ט"ז ע"א ילפינן נמי מהאי קרא דשחיטה בתלוש כדהביאו התוס' בסוגיין, ועמש"כ בחידושי שם, אמנם יל"ד איך יתכנו ילפותות אלו לפ"ד הירושלמי המובא בתוס' מו"ק ד"כ ע"א דאין למידין מקודם מ"ת, וכן לקמן ק"ח ע"ב גמרינן דאינו חייב משום העלאת חוץ עד שיעלהו לראש המזבח מדכתיב ויבן נח מזבח, עמש"כ בזה הגאון מהר"ץ חיות ז"ל בספרו תורת נביאים קונטרס תורת אבות, ועמש"כ בזה בחידושי לחולין פ"ה ע"א.
שם בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו לימד על שלמי צבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה, ע"ל ס"ג ע"א ובהתוה"מ פ' צו סי' פ"ד ושם פ' קרח סי' כ"ב.
רש"י ד"ה עד שיבלע. ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר כו', ע' בצ"ק ובנחל אשכול לס' האשכול ח"ג סי' כ"ח ובת' באר יצחק חא"ח סי' ח' ענף א' ושם ענף ה'.
רש"י ד"ה ניתי עשה דואכלו אותם ע"כ, והנה הצל"ח לביצה דף י"ט ע"ב וחזר דבריו בחידושיו לברכות מ"ח ע"ב נסתפק אם יש מ"ע באכילת קדשים קלים כלל ע"ש, ובמנ"ח מצוה ק"ב תפס עליו מדברי רש"י בפסחים נ"ט ע"א ד"ה בשאר שכ' גבי שלמים וז"ל דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלמא אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל ע"ש, וביבמות ד"צ ע"א ושם ע"ב כתב רש"י סתם דאכילת קדשים עשה היא, אבל בלי שום מקור או חילוק בין כהנים לישראלים.
והנה מקורו של רש"י במ"ע דאכילת קדק"ל לבעלים מקרא דואכלו אותם וגו' הוא שלא כדברי הרמב"ם רפ"י ממעה"ק, שכ' וז"ל אכילת החטאת והאשם מ"ע שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה, וכ"כ בס' המצות מצוה פ"ט דהאי קרא דואכלו אותם וגו' היא מצוה על הכהנים לאכול בשר קדשי קדשים כו' ע"ש, הרי דחולק על רש"י במש"כ דמצוה זו משותפת לכהנים וישראלים, וכדהעיר בזה בקונטרס אחרון על הש"א סי' ל"ג בארוכה ע"ש, אולם רש"י גופיה סתר עצמו דבשמואל א' ט' בפסוק כי הוא יברך הזבח כתב דעל השלמים מברכין באכילתם בא"י אמ"ה אקב"ו לאכול את הזבח (והוא מן התוספתא שילהי פסחים ומובא ברשב"ם שם קכ"א ע"א) הביא רש"י ג"כ ברכה זו בברכות מ"ח ע"ב, ושם מסיק והיכן ציונו והבשר תאכל ע"ש, ופירושו בברכות מתאים עם פירושו עה"ת בפ' ראה י"ב כ"ז שכ' וו"ל ועשית עולותיך אם עולות הן תן הבשר והדם ע"ג המזבח ואם זבחי שלמים הם דם זבחיך ישפך על המזבח תחילה ואח"כ והבשר תאכל ע"ש, אלמא דהאי קרא בשלמים כתיב וכתיב והבשר תאכל וע' נזיר כ"ה ע"א תוד"ה ת"ל, ומזה משמע דרש"י חשיב לקרא דוהבשר תאכל למ"ע ולהכי סמיך האי וציונו של הברכה למקרא זה.
אמנם סוגיות הש"ס מורים כדעת הרמב"ם דקרא דואכלו אותם מדבר רק באכילת הכהנים, דביומא ר"פ בא לו אהא דלא היו ישנים בבגדי קדש פריך הש"ס שינה הוא דלא הא מיכל אכלי ומשני דילמא שאני אכילה דצורך עבודה היא כדתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, וכן ביבמות ד"מ ע"א גבי שירי מנחה דכתיב מצות תאכל במקום קדוש, דפריך שם אהא דרצה אוכלה רצה אינה אוכלה והכתיב ואכלו אותם כו' אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ע"ש, הרי בהדיא דסוגיות אלו מורים אקרא דואכלו אותם דקאי על אכילת הכהנים, ובכלל מה דחקו לרש"י בפסחים נ"ט ובסוגיין לאמר דגם אכילת שלמים לישראל הוא מקרא דואכלו אותם, אחרי שיש מקרא דוהבשר תאכל כדפירש"י גופיה בפ' ראה ובברכות מ"ח הנ"ל, וצ"ע כעת.
תוד"ה ניתי עשה, לאו אתאכל כחומר שבה פריך כו', הנה בקרבן אהרן פ' צו סוף פרשה ג' האריך מאד בכל דברי התוס' המוקשים, וע' מה שעמלו בוניו בו בברה"ז ובצ"ק ובפמ"א ובחק נתן, ועמש"כ בזה במעין החכמה דפוס רעדלהיים דף ל"ד ובת' באר יצחק חא"ח סי' ח' ענף א' וענף ז' ושם סי' ט'.
בא"ד אשאר פסולין דליכא כרת כגון דנשחטה בלילה ולן דמה כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' ט' ובחי"ד סי' י"ג ובשושנת העמקים להפמ"ג כלל ט' וכלל כ'.
תוד"ה ואחד. מדכתיב ועצם לא תשברו בו בפסח שני כו', עמש"כ בחידושי לחולין דף י"א ע"א.
בא"ד דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים כו', ע' בת' באר יצחק חא"ח סי' כ"ח.
בסה"ד הא בעידנא דמתעקיר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה, ובפסקי תוס' כ' וז"ל אם אי אפשר לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה, והמל"מ רפ"י מה' ק"פ כ' דהוא חידוש גדול בעיניו, ולהיפוך הטו"א לחגיגה ד"ב החליט דמתירוץ התוס' הוא והסופרים השמיטו התירוץ מן הספרים וע"ש מה שהסביר לדברי הפסקי תוס', ולענין אי האי כללא הוא אליבא דכו"ע ע"ל ל"ג ע"ב תוד"ה לענין ובמש"כ בחידושי שם, אכן בנוב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א הורה דמחלקותם בסברא זו אי התחלת המצוה נחשבת כהכשר אל הגמר ודוחה ל"ת עד דהוה בעידנא, תלוי בתירוצא דרבא ורב אשי בסוגיין, וע' ביד המלך ה' גזלה פי"א הי"ח ובת' הגרע"א סי' רכ"א.
ולע"ד היה נראה להורות מקור לסברא זו בסוגיא דב"ק קי"ז ע"א, אהא דתני אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לאמר אף המנסך, ומסקינן אהא דחזרו דמעיקרא סברי כר' אבין דאמר זרק חץ מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שהרי עקירה צורך הנחה היא, נמצא דנחשבת חדא פעולה, וכמו דלענין שבת מתחייב בנפשו פטור מתשלומין, כמ"כ לענין יין נסך אמרינן דהגבהת היין צורך ניסוך הוא, ותשלומין וחיוב מיתה באין כאחד ולהכי ל"ד מנסך למטמא ומדמע, דהכא קלבד"מ ולבסוף סברי כר' ירמיה דאמר משעת הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך ע"ש, ולפ"ז לא מיבעיא לר' אבין דודאי חשיב לדידיה התחלת הפעולה בעידנא של הגמר, דהרי פוטר אותו מחיוב קריעת השיראין דבאמצע ההליכה מפני הקלבד"מ של ההנחה דלבסוף, ובכתובות דל"א גבי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, פריך הש"ס דנימא הגבהה צורך הוצאה היא, כמו דאמרינן בקריעת שיראין דעקירה צורך הנחה וע"ש בתוס', הרי קמן דלמ"ד עקירה צורך הנחה, כמ"כ הגבהה צורך ניסוך, והגבהה צורך הוצאה, ובודאי דס"ל דכל כללית הפעולה הנעשית לצורך מטרה אחת, קשורה ראשיתה באחריתה, עד דבשביל זה ג"כ קלבד"מ, ומכש"כ בעוסק במצוה דודאי נופל לאמר בכה"ג בעידנא, כיון דסוף סוף נדחה הלאו מפני העשה, ואפילו לר' ירמיה אפ"ל דע"כ פליג התם משום דנוגע לחיוב מיתה, וחיוב זה לא בא עד שעת ניסוך, משא"כ בפעולה אחרת ולמטדת קיום המצוה, ודאי דנחשבת גם לדידיה בעידנא, ועכ"פ היכא דהגמר אי אפשר זולת ההתחלה ודאי נקרא בעידנא, כדאמרינן בכתובות ל"א ע"א הכי השתא התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה, וע' ב"ק ד"ע ע"ב תוד"ה לענין ובגיטין נ"ב ע"ב תוד"ה מנסך ובהתוה"מ פ' אחרי סי' ס"ח ובת' באר יצחק חי"ד ס"ס כ' ובעין יצחק חא"ח סי' ט"ו ובת' הגאון מהרי"ל דיסקין זצ"ל בחלק הכתבים סי' נ"ד ובת' מפרשי הים להגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל.
תוד"ה והתם. אבל לענין מאכלת שהזכיר ל"ל למכתב אי לאו לאשמעינן דעולה טעונה כלי, ע' פסחים ס"ו ע"א תוד"ה תוחב ובמהרש"א שם ובחולין ד"ג ע"א תוד"ה כגון ובחידושי הרשב"א שם ובמש"כ בחידושי שם ולעיל ע"ד התוס' ר"פ איזהו מקומן.