אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פח.
במשנה, כלי הלח מקדשין את הלח ומדות יבש מקדשות את היבש כו', משנתינו מישך שייכא לסוף המשנה דלעיל פ"ו דקתני כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין, והטעם דבכלי שרת נמי כתיב כל הנוגע בהם יקדש כדתניא לעיל בברייתא פ"ז ועל זה סובב הולך תנא דמשנתינו, באיזה אופן מקדשת הנגיעה בהכלי שרת, דוקא כלי לח בלח ומדות יבש ביבש, וגם באופן זה אינה פועלת הקדושה ליקרב, רק דלא יהיה לו פדייה כדכתב הרמב"ם בפ"ג הי"ח מפסוה"מ וע' בתוס' רע"ק למשנתנו, ולפ"ז הא דמסיק התנא ואין כלי הלח מקדשת את היבש ולא יבש מקדש את הלח, הכוונה דאפילו פדייה לא צריך, דהא דכתיב בכלי שרת כל הנוגע בהם יקדש היינו נגיעה בראוי להם, וע' ירושלמי נזיר פ"ה ה"א ובש"ק שם, ואין זה נוגע להא דמקדשין ליפסל כדאמרינן לקמן בסמוך כדביאר הרמב"ם שם להדיא ע"ש.
שם ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין שנאמר שניהם מלאים סלת, כ"ה הגרסא הכא, אבל במנחות ד"ח ע"ב גריס שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וכ"ה הגרסא בילקוט נשא רמז תשי"ד, וכן גריס בתשובות הרשב"א סי' ל"א וסי' תקפ"ב ע"ש, ומשמע דגרסא דהתם עיקרית, דהא בעי להוכיח ו דכלי הראוי ללח וליבש מקדש גם יבש, לפ"ז מוכרח להביא קרא שנכתב בו כלי הנמצא בו סלת ושמן, והיינו שהוא משותף מן לח ויבש, וע' במנחות שם רש"י ד"ה שניהם ובתוד"ה אבל.
שם כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין, ע' אור שמח פי"א ה"ט ממאכלות אסורות.
שם א"ר אסי א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קודש, ואין לדקדק דלפי אוקימתא דר"פ במנחות ע"ח ע"ב הלא ס"ל לר' יוחנן דכלי שרת מקדשין שלא מדעת, די"ל היינו דוקא התם כדביאר בש"ק לירושלמי נזיר פ"ה ה"א, וע' ברי"ט אלגזי לבכורות פ"ח סי' פ"א.
שם אין מביאין מנחות ונסכים כו', בתוספתא ספ"ח דמנחות וספ"ק דמעילה נשתנה צורת הברייתא, והרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסו"מ שינה ההלכה משלשתן ע"ש, ושתי התוספתות ג"כ לא דמו להדדי, דבמנחות סמכו ענין לו לדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ותנו בלשון מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים כו', ובמעילה סמכו ענין לו להא דאין מחליפין הקדש בהקדש ומסיק נמי מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים כו', וע' עונג יו"ט חא"ח סי' יו"ד וסי' כ"ט.
שם ומנחת בהמה, היינו מנחת נסכים כדפירש"י במנחות ד"ה ע"ב ושם ס"ח ע"ב.
שם וביכורים, ע' טורי אבן מגילה דף כ' ע"ב.
שם ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם. לשון זה ממש כתב הרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסורי מזבח, וכ' המל"מ וז"ל נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה כו', והוא בעצמו דחה אח"כ לפירושו, לפ"מ שכ' התוס' בחולין דף ק"מ דבקרבנות לא שייך הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש, ולא ידענא ל"ל להמל"מ לחפש ביאורים על זה, הלא דברי הרמב"ם הוא ממש לשון הש"ס דהכא, ופירש"י ואצ"ל מערלה שאסורה אף לכהנים, ולפי' רבינו חיים בתוס' הכא דמפרש מדומע מעורב בערלה וכה"כ בודאי דשפיר מסיק ואצ"ל מערלה וכה"כ גופה דודאי אסורה, וע' בש"א סי' צ"ו ובמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.
שם ואם הביא לא קידש א"ר ואיתימא רב אסי לא קדש ליקרב אבל קדש ליפסל, ע' ברמב"ם פ"ה ה"ט מאסו"מ ובברה"ז ובצ"ק בסוגיין ובש"א סי' צ"ו ובת' עונג יו"ט חי"ד סי' צ"ה.
שם ואיתימא רב אסי. בר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' צו פרק א' משנה י"ב גריס רב אמי.
שם כלי קדש שנקבו אין מתיכין אותן כו', ע' שבועות י"א ע"א תוד"ה מכל ובמל"מ פ"א הי"ד מכלי המקדש, וע"ע בר"ש משאנ"ץ לתו"כ פ' צו פרק א' משנה י"ב.
שם סכין מטרפת היה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה, ע' בס' חסידים סי' תתצ"ד.
שם אמר אביי ה"ק הוגעו למים כו', כ"ה הגרסא בשטמ"ק הכא ובתוס' סוטה ט"ו ע"ב, אבל בילקוט תצוה רמז שפ"א גריס הוגעלו במים מכבסין אותן בנתר ואהל הוגעלו בנתר ואהל אף במים אין מכבסין אותן.
רש"י ד"ה א"ר אשי לעולם בעיא מיהא לא תפשוט כו', כוונתו דבעיא דבעי למימר דתלינהו בקניא, וממילא היכא דגברא קאי בראש המזבח ונקיט בידיה שפיר תפשוט דבכה"ג אויר מזבח כמזבח דמי, וכהבנת הכ"מ בפ"ג הי"ב מפסוה"מ דמאוקימתא זו הוכיח הרמב"ם דעתו דאויר מזבח כמזבח.
והנה מהא דפסחים פ"ה ע"ב דקאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו, אינו ענין לכאן, דהתם הוא משום הפסק התקרה, תדע דהרי התוס' במכות י"ב ע"א החליטו דאויר ירושלים כירושלים ע"ש, ובע"כ בהא דגגי ירושלים לא נתקדשו לאכילת קדשים קלים, הוא מפני התקרה המפסקת מן הקרקע, וכה"ג גגי לשכות העזרה לאכילת קדשי קדשים, וממילא לא שייך לאויר מזבח דהכא.
אולם אמאי לא הביאו מהא דאמרינן לעיל נ"ד ע"א אימר כך התנו אוירא דבנימן קרקע דיהודא, וכ' שם התוס' דמשו"ה קדיש האויר בקדושת מזבח, וע' במל"מ פי"א ה"ד משגגות.
עוד יש להעיר קצת מהא דלעיל כ"ו ע"א דבעי מיניה אבוה דשמואל משמואל תלה ושחט מהו א"ל כשרה א"ל אשתבשת בעינא שחיטה על ירך וליכא, משמע דאי לאו גזה"כ דשחיטה על ירך הוה כשרה השחיטה גם באויר כמו בקרקע, די"ל דהתם אי לאו גזה"כ דירך המזבח לא הוה ידעינן כלל דקרא קפיד שהשחיטה תהיה על קרקע העזרה דוקא, וממילא גם באויר העזרה כשרה, משא"כ בנוגע למזבח דודאי דלא סגי בלא קרקע המזבח, בזה ודאי חל הספק אי גם אוירו קדוש בקדושת מזבח.
בא"ד דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי ע"כ, וכה"ג אמרינן בשבת ד"ג ע"א דהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב, משום דגופו נייח ע"ג קרקע ולהכי נחשבת לעקירה, הרי דהחפץ הטעון בגופו נחשב למונח ע"ג קרקע שהגוף עומד עליו.
רש"י ד"ה מדות. להכי נקט גבי יבש מדות כו', כמו רש"י כן הרמב"ם בפיה"מ בתור פרשנים לא נטו מלשון משנתנו, וביארו כוונת התנא בשינוי לשונו מכלי למדה, אכן הרמב"ם בספר היד שינה לשונו מלשון המשנה משום קושית רש"י ותוס' דבסוגיין ובמנחות ד"ח ע"ב, וכ' בפ"ג הי"ט מפסוה"מ וז"ל אין כלי הלח מקדשות את היבש ולא כלי היבש מקדשות את הלח בד"א במדת הלח והיבש כו', הרי שקרא לשניהם או כלים או מדות, וע' תוד"ה מדות ובמש"כ בחידושי שם.
רש"י דיה אלא שלמים לאפוקי נקבו ואין מקדשין אלא מלאין כלומר שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר כו' ע"כ, וכ"מ שהרמב"ם מפרש הכי עפמש"כ בפ"ג ה"כ מפסוה"מ ע"ש, ופירושם מוכרח מהתוספתא ספ"ט ע"ש, ועפ"ז בלתי מדוקדק הא דאמרינן בתר הכי תניא נמי הכי מלאין אין מלאין אלא שלמין וע' מנחות ד"ח ע"א, ואע"ג דבזה מפרש התנא לשון הכתוב דכתיב שניהם מלאים סלת, אכן לפ"מ דבסוגיין הם שני דברים נפרדים, מלאים לאפוקי חסר שיעור, ושלמים לאפוקי נקבו, להכי קשה הלשון אין מלאין אלא שלמין, וביותר קשה לשון הטו"א בחידושיו לחגיגה כ"ג ע"ב שכ' וז"ל אין כלי שרת מקדשים אלא שלמים פי' כשיעור שצריך לאותו דבר כו' ע"ש, והוא דלא כפירש"י ורמב"ם הכא וצע"ק.
רש"י ד"ה מנחות. ואע"פ שמותר לכהנים דבעינן מותר לכל ישראל שנאמר ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"כ, והנה לפ"מ דהוא מפרש מן המדומע דתרומה דהוא טבל, מפרש נמי דמקור האיסור הוא ממשקה ישראל, וכל דבריו מבוארים בש"ס פסחים מ"ח ע"א ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל ע"ש, וכבר הקשה הש"א בסי' צ"ו ע"ד הרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסו"מ דיהיב טעמא על כל אלו השנויין בברייתא דהכא דאסורין לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה, וכי כעורה זו ששנו בגמרא משום ממשקה ישראל, ובסי' צ"ט שם תמה עוד ע"ד הרמב"ם. דלא אמרינן מהב"ע אא"כ המצוה נעשית ע"י העבירה כגון ע"י גזל או ע"י אכילת איסור, אבל הא דמביא נסכים ומנחות מן הטבל לאו ע"י העבירה שנעשית בו נעשית מצות נסכים ומנחות, ומביא סמוכין לדבריו מדברי התוס' בסוכה ד"ל ע"א, ומדברי הירושלמי גבי הקורע בשבת דיצא ידי קריעה, ואמרו הטעם דלא דמי למצה גזולה שאינה יוצא בה, משום דתמן גופה עבירה ברם הכא הוא עביד איסורא, וע' בת' הגרע"א סי' קע"ד, והגר"ש בהגאון נוב"י במ"ת חא"ח סי' קל"ד דחה לדברי הש"א, וכ' דמש"כ הרמב"ם מהב"ע לא כתב על טבל וחדש, דאיזו עבירה נעשה בהם הא איסורן בא ממילא ומותרין בהנאה, והרמב"ם שכ' מהב"ע כוונתו על ערלה וכה"כ, אולם בק"א להש"א הביא בשם ת' פני אריה דמש"כ הרמב"ם מהב"ע אטבל נמי קאי ע"ש, ולשון הרמב"ם מצד עצמו מורה דאכולהו קאי, ובכלל בלתי מובן איך נחלק בין גזל לטבל לענין מהב"ע, הלא גם בטבל מונח חלק הכהן והלוי והעני, וכ"כ התוס' בסוכה ל"ה סוף ע"א ובפסחים ל"ח ריש ע"א דטבל אינו שלכם, והתוס' בסוכה ד"ל ע"א סד"ה משום כתבו בהדיא דטבל הוי מהב"ע, וכן פירש"י בברכות מ"ז ע"א גבי דמאי הא לא חזו להו דהוי לה ברכת זימון הבאה בעבירה, ובהדיא תנן ר"פ שלשה שאכלו דאם אכל טבל אין מזמנין עליו, ואם שלשתם אכלו טבל אין חייבין לזמן דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן, והביאו התוס' שם ראיה דעל טבל אין מזמנין, מברייתא דב"ק צ"ד, דתניא הרי שגזל סאה של חטין כו' אין זה מברך אלא מנאץ, הרי דהתוס' כייל טבל וגזל בסוג אחד, וכן כיילינהו כחדא הר"ן בפ' כל שעה, אהא דתנן אינו יוצא ידי חובתו בטבל ובמע"ר כו' וז"ל טעמא דכל הני משום דהו"ל מהב"ע וגרסינן בירושלמי תנא מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושיעא על שם ובוצע ברך נאץ ה' כו' ע"ש, הרי דטבל וגזל שניהם הם משום לתא דמהב"ע.
ואף לפי דעת הרמב"ן שהביא הר"ן בפ"ג דסוכה גבי אתרוג של דמאי דב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, דלהכי מכשרי ב"ה דשל טבל קרינן ביה לכם כיון דיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש על זה ומובא דבריו בש"א שם סי' צ"ז ע"ש, הנה מלבד שהר"ן גופיה שדא ביה נרגא ע"ש, ולפ"ז אפשר דגם הרמב"ם לא ס"ל כהרמב"ן, ומה גם שהרמב"ם כ' בהדיא גבי טבל שהוא מהב"ע, הרי דלדידיה הוי טבל בחדא דרגא עם גזל, אכן לע"ד עצם דברי הרמב"ן שגבו ממני, דהא הר"ן רפ"ג דסוכה והרב המגיד בפ"ח ה"ט מה' לולב הביאו דעת הרמב"ן דלולב הגזול פסול משום מהב"ע ולהכי פסול אפילו ביו"ט שני ע"ש, ולפי שיטתו נימא נמי בלולב הגזול שיהיה נקרא לכם משום דיכול הגזלן להתפשר עם הנגזל לתת לו דמים או חפצים מרובים עד כדי פצוי בשביל הלולב הגזול, כמו התם שיתפשר עם הכהן בעד הטבל עד כדי שיהיה נקרא לכם, ודוחק לחלק דבגזול אפשר שלא יתפייס בשום אופן אפילו בסך גדול עד כדי שיתעשר ויוכל לעשות הרבה מצות אחרות ויקנה בזה גם לולב אחר לצאת מצותיה, ובע"כ דכמו בגזול לא משגחינן על מציאות ההתפשרות, רק באשר הוא שם גזול, כמ"כ גבי טבל, ועוד דאהא דתנן בברכות אכל טבל ומע"ר כו' אין מזמנין עליהן, פריך הש"ס שם מ"ז ע"ב טבל פשיטא ומשני לא צריכא בטבל טבול מדרבנן ה"ד בעציץ שאינו נקוב וכ"ה בכ"מ בש"ס, ולדברי הרמב"ן מאי פשיטותא היא זו דפריך פשיטא, ואמאי איצטריך לאמר מדרבנן ולאוקמי באוקימתא דחיקא כזו של עציץ שאינו נקוב, הלא מצינן לאוקמי בטבל גמור ומדאורייתא, רק כיון דמצי להפריש ממקום אחר ולסלק הכהן והלוי וכדעת הרמב"ן, הוה אמינא דהוה כדידיה ומזמנין עליו, ובע"כ דמציאות ההתפשרות עם הכהן והלוי אינה מוציאה מאיסורא דטבל ודברי הרמב"ן צע"ג, ועכ"פ לפ"מ שהוכחתי מדברי הראשונים דטבל הוי מהב"ע כמו גזל, לפ"ז אין מקום לחלק ביניהם כמש"כ הש"א, ושפיר כתב הרמב"ם בה' אסו"מ, על כל אלו דחשיב בברייתא דהכא לפסול אותן מהקרבה משום מהב"ע, וקאי גם על טבל, ודלא כמש"כ הגר"ש בהגאון נוב"י ז"ל דלא קאי אלא על ערלה וכה"כ כנ"ל, ובכלל יל"ד הרבה מאד בדברי הגאונים הנ"ל שם לכל מעיין בדיוק.
ולכן לולא דמיסתפינא מכל אשר קדמוני, הייתי סולל לעצמי מסילה חדשה בדעת הרמב"ם, ודוקא ע"פ קושיתם הם, דהש"א הק' מאי מהב"ע איכא בזה, הרי העבירה היא העדר ההרמה של חלק הכהן, ואינו נוגע למצות ההקרבה, ול"ד כלל לגזל כנ"ל, והגר"ש הק' הלא טבל מותר בהנאה, ומההקרבה אין לו רק הנאה ומאי עבירה איכא, ובכלל הלא מצות לאו ליהנות ניתנו, ובשביל זה האריכו למעניתם כ"א ע"פ דרכו בקדש, ולולא כל דבריהם היה נלע"ד, דהרמב"ם לא פליג כלל על רש"י שכ' דהאיסור הוא משום משקה ישראל, רק הוא הבין דרשה זו, דכמו לאכילת אדם איכא עבירה לאכול ולהאכיל דבר איסור כמ"כ לאכילת מזבח, אסור להאכיל למזבח דבר האסור לעצמו, וזהו מה שאמרו דאינו יכול להאכילו אלא מן המותר לישראל, והוא שהאכילו טבל או שאר דבר איסור, ואצ"ל ערלה או כה"כ שאין היתר לשום אדם, שאסורים אף לכהנים, עשה בזה עבירה שהאכיל למזבח דבר כזה שאינו ממשקה ישראל, ובשביל זה קרא הרמב"ם לקרבן כזה מצוה הבאה בעבירה, ומסיק שהקב"ה שונאה, פי' דמשום זה אסרה גם לאכילת אדם, ובמה שנשתמש בלשון זה, ביאר שם קודם בהלכה ז', שכ' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ע"ש, וע' ח"ס חא"ח סי' ק"פ ובאור שמח פי"ז הכ"ז ממא"ס ובת' אחיעזר חי"ד ס"ס י"ב ובת' דבר אברהם סי' ל'.
רש"י ד"ה סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים עכ"ל, והנה בת' הגאון מאור הגולה מהר"ל דיסקין זצ"ל סי' מ"ב הק' לרב חסדא בחולין ד"י ע"א דשוחט בסכין ונמצאת פגומה כשרה דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה אמאי גנזוה כו' ע"ש, ותמיהני האם הכא איירינן בהיתר או באיסור של הקדשים שנשחטו כבר, באלו ודאי החליטו כרב הונא או כרב חסדא, רק הכא דנו את הסכין העלול תמיד להטריף מפני רכותו כדפירש"י ולהכי גנזוהו, ולא אאמין אם דברים אלו יצאו מפה קדוש הגאון הנ"ל ז"ל, ובודאי ידי זרים שלטו בכי"ק.
רש"י ד"ה הא במים, כש"כ דכי לא מחוור להו שפיר גריעי טפי ע"כ, בדק"ס משמע דבדפוסים הישנים היו תיבות אלו בגמרא גופה, גבי הא במים מכבסין.
תוד"ה מדות היבש פי' בקונטרס דלהכי קרי ליה ליבש מדה וללח כלי שאין שום כלי במקדש ליבש אלא שתי מדות עשרון וחצי עשרון ותימה והאיכא ביסא כו' ע"כ, ולע"ד תמיה על תמיהתם, ואולי גרסא מוטעת ברש"י נזדמנה לפניהם וזה גרם להם לתמוה עליו, הלא ברש"י לפנינו לא נזכרו תיבות "וללח כלי" כמו שהעתיקו בתוס', ולפ"ז אין מקום להקשות רק אם רש"י היה כותב דמדות היבש קאי על העשרון העומד למדידת סלת למנחה, וכלי הלח קאי על מדות ההין והלוג למדוד יין ושמן, אז היה מקום לדקדק הלא שניהם כאחד מדות הן למדידה, מ"ש דקרי ללח כלי וליבש מדה, כן הלא ישנם עוד כלים המשמשים ליבש, משא"כ השתא דגבי יבש פירש"י דקאי על מדות העשרון וחצי עשרון למדידת כל המנחות, וגבי לח לא פי' דקאי על מדות ההין והלוג, רק בפירוש כתב דקאי על קערות ומזרקות לדם וליין ושמן, וכן בפיה"מ להרמב"ם כ' וז"ל וכלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין או המים והשמן ומדות היבש מן המדות שמודדין בהן הסלת למנחות ע"ש, ולפ"ז אין מקום כלל לדקדק, דהא קושטא דמילתא הכי הוא דביבש הוו מדות, ובלח אינן מדות רק כלים, ולכן שינה התנא בלשונן, ואדרבה דברי רש"י מאירים כשמש, דרש"י לא בא כלל לפרש מדוע קרי ללח כלי כמו שהעתיקו התוס' דהא בע"כ כלי הוא ולא מדה, רק למה נקט גבי יבש מדה, ומשו"ה כ' וז"ל שאין כלים מיוחדים ליבש אלא אלו, כוונתו על עשרון וחצי עשרון שזכר מקודם, ומסיק נמי דכלי שנותנין בו מנחה, ר"ל אחרי מדידת העשרון הלא שם כבר נתון השמן כדתנן במנחות ע"ד ע"ב בכל המנחות מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ע"ש, וממילא כלי לח הוא, שמזרקות וקערות ראוין לכך עכ"ל, וכוונתו דאז בודאי נתקדש גם היבש בכולל עם השמן שהרי לכך הן ראויין, ועל אלו לא איירי תנא ברישא דמתניתין רק על מדות העשרון וחצי העשרון שנשתמשו רק בעודן ביבש, ולאלו בהכרח קרי להו התנא מדות, וכל זה פירש"י אלא ארישא דמשנתינו ולא אסיפא, ובסיפא כ' רש"י וז"ל וכן כלי לח מקדשות את היבש בגמרא מתרגם לה אמדות הלח עכ"ל, וזהו מאי דשמואל מפרש בגמ', וגם לפי אוקימתא דשמואל אין לדקדק מדוע קרי התנא למדה כלי, דלפ"מ דאיהו דייק מקרא דשניהם מלאים סלת וגו', קאמר דמשנתינו בע"כ בהכי איירי, ודברי התוס' הכא ובמנחות ד"ח ע"ב צ"ע.
בא"ד ופי' ר"ת דלהכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה אבל דבר לח לא שייך מדה גביה כו' ע"כ, ויל"ד טובא דפירושו היה עולה אם גבי לח לא היה נזכר שם מדה בשום מקום רק שם כלי, אז היה טעם לשבח מדוע לא אשתמט התנא בשום מקום לקרא לו בשם מדה אלא בשם כלי, משום דלא שייך מדה בזה וכדמפרש ר"ת, אבל אחרי דחזינן במשנה מנחות פ"ז, דהתנא תנא שבע מדות של לח היו במקדש, כדקתני ברישא שתי מדות של יבש היו במקדש, ושם ד"צ שנינו מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול, ובע"כ דגם בלח שייך שם מדה לפי קצבתה בתורה, וכפי שהיא נמדדת בגבול מדתה, כמו שהיבש יכיל בגבול מדתו, והדק"ל מ"ש דוקא הכא קרי התנא ליבש מדה וללח כלי, ומשמע דהתוס' במנחות ד"ח ע"ב הרגישו קצת בזה, אבל לא ביארו בזה פירוש לפירושו של ר"ת, ועוד קשה לפיר"ת דדוקא ביבש שייך מדה ולא בלח, הלא במנחות פ"ח ע"א ילפינן שבע מדות הלח שלא יחסר ולא יותיר מקרא דשניהם מלאים סלת שהוא מדת יבש, וע"ש רש"י ד"ה מלאים וברש"י כת"י שם וצ"ע כעת.
תוד"ה מן המדומע פי' בקונטרס מדומע דתרומה ורבינו חיים פי' מעורב בערלה וכה"כ כו', עמש"כ בחידושי לעיל בסמוך.
בא"ד ופי' בקונטרס צ"ע איך יתיישב ממשקה ישראל כיון דשרי לכהנים ע"כ, קושית התוס' צריכה ביאור לע"ד, דהא רש"י גופה הקשה ממש קושית התוס' ותירץ דלא סגי במה שמותר לכהנים רק בעינן שיהיה מותר לכל ישראל ע"ש, ואם בזה גופה נחלקו וס"ל להתוס' דהיתר לכהנים בלבד ג"כ נקרא ממשקה ישראל, א"כ לא בדרך צ"ע על רש"י היה להם להתחיל ולהחליט, הלא שיטת רש"י נראה בעליל, אלא עליהם להביא ראיה דהיתר לכהנים בלבד נקרא ממשקה ישראל, ולא להקשות על רש"י במידי דלא ס"ל להדיא, וע' בת' באר יצחק חא"ח סי' ט' ובמש"כ בחידושי לחולין ד"צ ע"ב.
בא"ד אלא יחדה ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום. ע' טו"א לחגיגה כ"ד ע"ב ובחולין ל"ה ע"ב תוד"ה ואם ובמש"כ בחידושי שם.