אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף פה:

דף פה.

בעי ר' יוחנן אימורי קדק"ל שהעלן לפני זריקת דמן ירדו או לא ירדו א"ל ר' אמי ותיבעי לך מעילה א"ל מעילה לא קמיבעי לי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה כי קמיבעי לי ירידה כו', וקשה לפ"מ דלא אסיק אדעתא דר' אמי דזריקה קבעה לה במעילה, א"כ מאי אקשה ליה לר"י ותיבעי לך מעילה, הלא אפשר דגם בעיא דמעילה תלוי בזה, דאם נימא ירדו בודאי לית בה מעילה, ואם לא ירדו הרי הם לחמה של מזבח וממילא יש בה מעילה, והא דמסקינן לא ירדו ואין בהן מעילה, הוא רק בתר דידעינן דקביעת מעילה היא ע"י זריקה.

לכן נלע"ד בהבנת הסוגיא דלר"י מבע"ל חדא ולר' אמי תרתי. דהא דפשיטא ליה לר"י דזריקה קבעה במעילה, גם בזה ספוקי מספקא ליה לר' אמי, דאולי קביעותא דמעילה תלויה בזה אם הוא לחמה של מזבח, ואפשר נמי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה, ובזה מספקא ליה ג"כ כדקא מספקא ליה לר"י אי ירדו או לא ירדו, ומשו"ה גופה קא"ל ותיבעי לך מעילה, היינו דע"י תשובת ר"י תתברר הני שני ספקות ביחד, דאם ר"י ישיב לו דמעילתה תלויה בלחמה של מזבח, אז ישיב לר"י א"כ מאי תיבעי לך אי ירדו או לא, נחזי אנן אם יש בה מעילה פשיטא משום דלחמה של מזבח הוא, והשתא אם איתא דירדו הרי אינה לחמה של מזבח, ומזה גופה פשיטא דלא ירדו, ואי קביעותא דמעילה לא תלי כלל בירידתה רק בזריקה, הלא אז ישיב לו ר"י הכי, ועכ"פ תפשוט ליה חדא בעיא, ומסקנא הכי הוה דהכי אהדר ליה ר"י, מעילה לא קמיבעי לי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה כי קמבע"ל ירידה כו', וכה"ג אשכחן לעיל דף ל' ע"ב ובכ"מ, איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי ע"ש.

שם דזריקה הוא דקבעה להו במעילה ע"כ, והטעם דאז הוברר חלק גבוה, וכן לאפוקינהו מידי מעילה בקדק"ד ולברר חלק הכהנים, כדאמרינן לקמן פ"ו ע"א אתאי זריקה ושרתינהו אפילו למיעבד מינייהו קתא דסכיני, ובזה מובן הא דהתוס' בכריתות י"ג ע"ב נתנו גבול לשאול על הקרבן עד שעת הזריקה ע"ש, ולפי הנ"ל ניחא דהא אמרינן בנדרים נ"ט ע"א דתרומה ביד כהן לא מצי מיתשיל עלה ע"ש, וה"נ דהזריקה היא המבררת חלק הכהנים, וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה כדתנן ריש מעילה וע"ש תוד"ה קדק"ד, ולפ"ז בהכרח קשור זמן היתר השאלה בשעת הזריקה.

אמנם אי משום לתא דתרומה ביד כהן היה לנו לאמר, דגם בקרבן משבא ליד הגזבר, ועכ"פ משבא ליד הכהן להקריב תו ליתא בשאלה, כמש"כ התוס' בחולין כ"ב ע"ב דכיון שבא ליד הכהן יצא ידי נדרו, ולשיטת רש"י שם קל"ט ע"א בד"ה דמיחסר ובמעילה י"ט ע"א ד"ה עד שיצא, הוי סילוק חיוב האחריות משיביאנו לעזרה ועמש"כ בחידושי שם, ומכיון שנסתלקה בעלותו מן הקרבן שפיר יש מקום לאמר דלא יוכל נמי לשאול עליו.

והנה חזינא ביני עמודי דבי מדרשא, דדבר זה כבר נפתח בגדולים, דבת' חות יאיר סוף סי' ק"ל נשאר בצ"ע אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זו דתיכף הוי בבי גזא דרחמנא וכתרומה המסורה לכהן ע"ש, ומאי דמספקא ליה להגאון בעל חו"י פשיטא ליה להרי"ט אלגזי בספ"ד דבכורות, שכ' דאין שום ספק בזה דאפילו בנדבה דאמר הרי זה הקדש כל שהוא ביד המקדיש מהני שאלה עד דאתא ליד הגזבר ועכ"פ משמסרם ליד הכהן להקריב תו ליכא למימר אי בעי מיתשיל ע"ש, והגאון בעל טו"א לר"ה כ"ח ע"ב בהשגתו ע"ד התוס' בכריתות הנ"ל כ' דאפילו לאחר זריקה נמי איתא בשאלה, ולכאורה יש מקום לסברתו, לתרומה ביד כהן, דאז כבר נפקא מרשותו של בעל התרומה לגמרי, משא"כ בקרבן הלא אכתי אגידא ביד בעל הקרבן כדאמרינן בחולין מ"א ע"א כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא ע"ש, וה"נ קניא בשר הקדשים קלים לבעלים לאכילה.

ואפשר דטעם האומרים דליתא עוד בשאלה משעת מסירתו לכהן או לעזרה, דאם ישאל על קרבנו אחרי שחיטתו וזריקתו נמצא למפרע שהביא חולין בעזרה, או משום הפסד קדשים, ולע"ד היה מקום קצת להביא דוגמא למחלוקת התוס' בכריתות והאחרונים הנ"ל, מהא דפליגי ר"ע וחכמים במשנה נזיר כ"ח ע"א, דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ר"ע אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר, ומפרש טעמא דר"ע בגמרא שם משום הפסד קדשים, פי' דיהיה אסור בזריקה ואין הבשר נאכל כדפירשו רש"י ותוס', וע"ש ע"א תוד"ה ר"ע. ומהפרת הבעל אפשר דיש לפשוט לענין שאלה בהיתר החכם, ואכמ"ל.

שם א"ר יוחנן לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות, לעיל ע"ז ע"ב תוד"ה הכא, הקשו הרי איכא כמה מומי דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין שבעין, ולטעמייהו אזלי דכבר כתבו גם לעיל ל"ה ע"ב ובדף ס"ח ע"ב ובקידושין כ"ד ע"ב דלאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר אינן פוסלין בעופות ע"ש. ולפ"ז שפיר הקשו אמאי נקיט דוקין שבעין, וקושיתם תתחזק יותר עפ"מ דתניא בתוספתא פ"ט אהאי כללא דמשנתנו שאמר ר"ש, דכשלא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו חוץ מבעל מום, מסיק שר"ש אומר משום ר"ע בעל מום בעוף כשר ע"ש, הרי בהדיא בתוספתא אהאי דינא גופה דכל מום הכשיר ר"ע.

שם בעי ר' ירמיה יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות כו', לכאורה אמאי קבע מסדר הש"ס בעיא דר' ירמיה לענין אם עלו ירדו, הלא חלות הספק אצלו הוא, משום דקרא דמן הבהמה דממעטינן רובע ונרבע, המציאות משכחת בשניהם, משא"כ עוף דלא שייך בו רובע, והאי קרא כתיב בעצם דין ההקרבה, ולפ"ז הי"ל לקבוע בעיא זו בתמורה ר"פ כל האסורין לגבי מזבח, או לעיל ר"פ התערובות, ששם מקומה לעצם דין הקרבתם, די"ל משום דבעי למיפשט ממשנתנו דתנן ר"ע מכשיר בבעלי מומין ואם איתא נכשיר נמי בעופות.

שם מי אמר מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע כל היכא דאיתיה ברובע איתיה בנרבע כל היכא דליתיה ברובע ליתיה בנרבע א"ד הרי נעבדה בו עבירה ע"כ. לכאורה קשה איך עלה ע"ד ר' ירמיה שנבטל מציאות נרבע שיש בעוף, מפני העדר המציאות דרובע דליכא גביה, הרי עכ"פ נרבע הוא ואסור, וי"ל דאין כוונת ר' ירמיה לבטל מציאותיה דאיכא גביה או איסורא דעביד, רק לפ"מ דמעטינהו רחמנא לרובע ונרבע כחדא במיעוט דמן הבהמה, א"כ אפשר דבע"כ הקישן הכתוב בהיקישא חדא דומיא דבהמה, והוי כעין גזה"כ למעט עוף משום דאינו דומה בזה לבהמה מכל צד, או דילמא בתר דידיה אזלינן והרי נעבדה בו עבירה.

דוגמא לזה אשכחן בכריתות ד"ז ע"ב גבי שפחה, דאיצטריך לאשמעינן במשנה שם דאם הפילה מביאה קרבן ונאכל, דקאמר התם סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ה"מ בדבר ששוה בין איש ובין אשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה אהכי תנא שפחה ע"ש, והתם נמי קשה איך ס"ד לאמר דיגרע מצות הבאת הקרבן בשפחה, דדין זה שייך לה, ולפי המציאות הנמצא באשה, מפני העדר מציאות זה באנשים, ובע"כ משום דחיוב המצוה בעבדים ושפחות ילפינן בגז"ש חדא לה לה מאשה, משו"ה היה מקום לאמר דמדין התורה נתקשרו בחיובן, והשפחה חייבת רק בדברים שהעבד חייב, ועמש"כ בחידושי לכריתות שם.

ועדיין יל"ד לכאורה בסוגיין, דקאמר דאפשר למעט עוף נרבע משום דליתיה ברובע, לפ"מ דעצם הילפותא דרו"נ הוא מן הקרא דמן הבהמה, הלא עצם דין כלאים דהרבעה בעוף לא הוה ידעינן אלא מהא דילפינן בהמתך בהמתך משבת כדאמרינן ס"פ הפרה, ולא אמרינן דמשום דעוף אינו ברובע דומיא דבהמתך משו"ה לא יאסר גם בנרבע, די"ל דהכא דכתיב מן הבהמה וכל מן להוציא כדלעיל ד"ט ע"א, ומזה הבינו דהאי מן הבהמה דגבי הקרבה אתא להוציא בהמת רובע ונרבע, הכא שפיר נופלת השאלה בנרבע דעוף משום דליתיה במציאות דרובע כמו בבהמה, משא"כ הרבעה דכלאים דלא אשכחן שם איזה מיעוט למעט, רק כן היה להם הגז"ש דבהמתך בהמתך משבת, וכמו דגבי שבת חיה ועוף כיוצא בהן כדמפרש התם מקראי, אף בהרבעה חיה ועוף כיוצא בהן.

אך קשה איך עלה ע"ד ר' ירמיה לאמר דעוף נרבע יהא מותר לגבוה הלא בעינן ממשקה ישראל, ועוף נרבע אסור אף להדיוט, עד דמקרי שחיטה שאינה ראויה ופטור מכסוי הדם כדתנן בחולין דפ"ה, ורבי ראה דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים כדאמר התם, וי"ל דחיה ועוף הנסקלין דתנן בחולין, מיירי בשנגמר דינן ושחטן כדפירש"י בחולין שם, והני ודאי שחיטה שאינה ראויה היא אף להדיוט, ובעיית ר' ירמיה הלא סובב אקרא דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע, והאי קרא מוקמינן בתמורה דכ"ח ברובע ונרבע ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, דליתנייהו במיתה ומותרין להדיוט ואסורין לגבוה, ועמש"כ בחידושי לחולין שם.

אכן יל"ד עפ"מ דבעו התוס' בסוכה ד"ל ע"א להקשות דלולב של אשירה יהיה פסול משום מצוה הבאה בעבירה ע"ש, א"כ אמאי איצטריך קרא דמן הבהמה לפסול רובע ונרבע למזבח, תיפ"ל דהוה. מהב"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן פ"ח ע"א, אולם אם נימא כמש"כ התוס' בסוכה ד"ט ע"א דמהב"ע הוא דרבנן ניחא, ובזה מתורץ נמי קושית המג"א ס"ס תרמ"ח שהק' ל"ל קרא דכלאים פסול לקרבן תיפ"ל דנעבדה בו עבירה, וע' ח"ס ח"ו סי' י"ז, ואילה"ק על עצם הילפותא דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע, הלא האי קרא מבע"ל בחולין ד"ה ע"א להביא בני אדם שדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, ובתדב"א ח"א פ"ו הגרסא בשביל להכניסן תחת כנפי השכינה ע"ש, די"ל דפושעי ישראל נתרבו מתיבת בהמה, ורובע ונרבע ממועטין מתיבת מן דכתיב גבי בהמה, וע' ברש"י חולין שם ובבכורות מ"א ע"א רש"י ד"ה מן הצאן.

שם ת"ש ר"ע מכשיר בבעלי מומין ואם איתא נכשר נמי בנרבע הואיל וכשר בעופות ש"מ אר"נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה כו', וקשה הלא לפי האמת דנרבע אסור, א"כ אמאי צריך להוכיח ממשניות, ולא הוכיח טפי מקרא דמן התורין למעוטי נרבע, וכמו שהביאו התוס' בד"ה יש, ואף אם נימא דמהאי קרא ליכא כ"כ הוכחה, דאפשר דאתא למעוטי מוקצה כדכ' התוס' שם, אמנם לשיטת רש"י הכא ובכ"מ דמחוסר אבר ממועט מקרא דהקריבהו נא לפחתיך, ולא מן העוף, כמש"כ התוס' לעיל דל"ה ודס"ח, א"כ הי"ל למעט נרבע בעוף מקרא דמן העוף ולא כל העוף דמייתר הוא, וגם לכתחילה ל"ל להביא רובע ונרבע דעוף ממיעוטא דמן הבהמה, ולהסתפק משום דעוף אינו ברובע, מה דאין מקום לחול ספק כזה אם היה ממעטם מקרא דמן העוף וצע"ק.

במשנה הצמר שבראשי כבשים כו', ע' רש"י חולין כ"ז סוף ע"א ובחידושי רמב"ן ורשב"א שם.

שם והעצמות והגידים כו' שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה. והנה בברייתא בגמרא הכא ובחולין ד"צ ע"א סמיך נמי אהאי קרא לרבות העצמות והגידים כו', ושייר צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים דתנן ברישא דמשנתינו ובתו"כ נדבה סוף פרק ו' אבל בתוספתא רפ"ט ובספרי ראה י"ב, הוא כמו בברייתא דהכא ודחולין ע"ש.

רש"י ד"ה הואיל וכשרין בעופות דכתיב תמים זכר בבקר בכבשים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ע"כ, לכאורה לפ"מ דאיירי הכא בדוקין שבעין, ובמנחות ע"ט ע"א פירש"י דזה הוי מום עובד ואינו ניכר, וע"ש בפירש"י כת"י וברש"י בכורות ט"ז ע"א, ולפ"ז ל"ל לרש"י הכא להביא האי קרא דתמים זכר עם דרשתו דאין תמות וזכרות בעופות, ובע"כ דרש"י בסוגיין נמשך אחר פירושו לעיל ל"ה ע"ב שכתב דדוקין שבעין הוי מום גמור, ולהכי איצטריך ליה להביא כמו התם כן הכא, קרא דתמים זכר בבקר עם דרשתו דאין תמות וזכרות בעופות, עכ"פ דברי רש"י הן כסותרות זא"ז, ועמש"כ בחידושי לבכורות ט"ז ע"א וצע"ק.

בא"ד ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך, וכ"כ רש"י בחולין כ"ג ע"א, והרמב"ם בפ"ב ה"י מאסו"מ הביא מהאי קרא דהקריבהו נא לפחתך דטריפה פסולה למזבח, והקשה הכ"מ הלא טריפה ילפינן דאסורה למזבח מקרא דמן הבקר הרי דמן התורה הוא ומאי צריך למילף מדברי קבלה ע"ש, וכעין קושיתו ע"ד הרמב"ם, הקשו התוס' ע"ד רש"י דהכא לעיל דל"ה ע"ב ודס"ח ע"ב, אמאי צריך רש"י למילף מדברי קבלה הלא בקידושין כ"ד ע"ב ילפינן מדכתיב מן העוף ולא כל העוף ע"ש, וקושיתם תתחזק טפי עפ"מ שיל"ד עד דאתא מלאכי מנא ידעינן, ועוד דבכל הש"ס לא אשכחן שיביאו להאי קרא דהקריבהו נא לפחתך, אלא בדברים שאין להם מקור מן התורה, וכדי שלא לאומרם מצד הסברא סמכוהו טפי אהאי קרא, כמו לעיל ע"א נקרבינהו בפרתייהו כו', ובמנחות ס"ט ע"א חטין שבגללי בקר למנחות, ובסוטה י"ד ע"ב למנחת סוטה בכפיפה מצרית במקום כלי שרת, ולענין יין ומים מגולין דפסולין לגבי מזבח ס"פ לולב וערבה, וכן דלקידוש פסולין בב"ב צ"ז ע"ב, אבל בדברים המבוארים בתורה מה מקום ללמדם מדברי קבלה, והנביא מלאכי כשאמר בתוכחתו הקריבהו נא לפחתך, אמרה כדי שיבינו אפילו עמי הארץ שלא ידעו מן הכתוב, דעכ"פ היה להם להבין גם מצד שכל האנושי, כדהארכתי בחידושי לתמורה ד"ז ע"א וצ"ע.

רש"י ד"ה דוקין לשון הנוטה כדוק שמים והוא לשון דק כו', ע' ברש"י בכורות ט"ז ע"א וברמב"ם פ"ז ה"ה מביאת מקדש ובת' הרשב"א סי' שכ"ו.

רש"י ד"ה עוף לא שייך בו רובע, וכ"כ רש"י בתר הכי בד"ה ה"ג ובחולין כ"ג ריש ע"א וע"ש פ"ה ע"א רש"י ד"ה חיה ועוף ובמש"כ בחידושי שם.

רש"י ד"ה וטומטום, ור"א פליג עליה בבכורות כו' ע"כ, וכ"ה ג"כ בתוספתא זבחים ספ"ז, וע' תוס' יבמות פ"ג ע"ב.

רש"י ד"ה הצמר שבראשי הכבשים, שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כו', ע' חולין י"א ע"א ושם כ"ז ע"א תוד"ה מניין ובשבת ק"ח ע"א תוד"ה ואס"ד.

תוד"ה יש. אבל את"ל דאין נרבע בעופות לא תוקמיה אלא למעוטי מוקצה עכ"ל, בחידושי הרמב"ן והרשב"א לחולין כ"ג ע"א העירו נמי למש"כ התוס' הכא, ומסקו דאיצטריך למעוטי נעבד ע"ש, ובגמרא גופה שם קאמר כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד, ויל"ד אמאי דלגו על מוקצה הקודם בלשון הש"ס בכ"מ, וכמש"כ התוס' הכא למעוטי מוקצה וצע"ק.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה