אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף עא.

דף ע:

שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, פי' ע"פ עד אחד ובעלים שתקי, או ע"פ הבעלים בלא שום עדים כמבואר בקידושין ס"ו ומהתם נמי מוכח דאיירי שכבר עמד בדין ולא עמדו להעיד עליו רק הבעלים או עד אחד, אבל קודם גמר דינו, אפילו היו בזה שני עדים ג"כ מותר להדיוט, כמבואר בספרי ראה בפסוק וכל בהמה מפרסת פרסה, וע"ש בהתוה"מ ושם בפ' שמיני סי' ס"ז.

שם ברובע ונרבע כו', ע' בכורות מ"א ע"א רש"י ד"ה ושנעבדה בו עבירה וברי"ט אלגזי שם.

רש"י ד"ה שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים כו' וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט כו'. וכן מסיק רש"י לענין מוקצה ונעבד דמותרין להדיוט, ומקור ההיתר שכ' רש"י נדרש בספרי ראה משור שה כבשים ושה עזים תאכלו ע"ש, פי' ולהכי איצטריך קראי דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו', דאי הוו אסירי להדיוט לא הוה צריך קרא למעטינהו מהקרבה, דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל כדאמרינן בתמורה כ"ט ע"א, וע"ש כ"ח ע"א תוד"ה טול ובמל"מ פ"ג ה"ו מאיסורי מזבח ובמש"כ בחידושי למנחות ד"ה וד"ו.

בא"ד כדאמרינן בתמורה כ"ח מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח כו', אכן איכא נמי התם ברייתא אחריתא דדריש מכי משחתם בהם מום בם, ודרשה זו נקט הרמב"ם בפ"ג ה"ו מאיסורי מזבח, וע' ב"ק ד"מ ע"ב תוד"ה מן, אולם בירושלמי פסחים פ"ט ה"ה תניא מן הצאן להוציא מה שחלקה לך התורה רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ע"ש, ולפ"ד הירושלמי צ"ע הני קראי אחריני מאי דריש בהו.

תוד"ה על. וכן פי' בקונטרס במכות דאין אדם נהרג ע"פ עצמו מטעם קנס כו', בחק נתן כתב דלא מצא רש"י כזו במכות, ובטהרת הקדש נדחק בזה ע"ש, ולענ"ד נראה דאיזה שיבוש נפל בלשון התוס', וכוונתם הוא ע"ד רש"י בתמורה כ"ח ע"א ד"ה אבל הני דמתניתין, דשם מבואר הכי בהדיא, וכ"מ בתוס' ב"ק מ"א ע"ב ד"ה על פי.

תוד"ה ברובע. וכן משמע בר"פ בתרא דכריתות כ"ד דא"ד יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה אמר רבא מסתברא טעמיה דר"י כגון דאמרו ליה נרבע שורו ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים ע"כ, הנה האחרונים נחלקו בכוונת ר' יוחנן דכריתות שם, דלדעת הקצוה"ח בסי' רנ"ט וסי' ת"ו הא דאמר שם כל הקודם בו זכה הוא מטעם הפקר וכן משמע מלשון הרמב"ם, והגאון ר' שניאור זלמן ז"ל בתשובותיו סי' י"ד הנספחות לשו"ע חו"מ כתב דהוא מטעם יאוש ע"ש, וחילוק גדול הוא בין הפקר ליאוש כמש"כ התוס' בב"ק ס"ו ע"א ד"ה כיון, ומהירושלמי ג"כ אין ראיה ברורה, דבב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"י ה"ז גרסינן שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא, אמנם בסנהדרין פ"ה ה"ב הגרסא בדר"ל הפקר טעות הוא ע"ש, אולם מדברי התוס' שלפנינו נראה ברור דנקטו בכוונת ר' יוחנן דהוא מטעם יאוש, ועמש"כ בחידושי לכריתות שם.

אמנם לעד"נ דאף אם נחליט כהקצוה"ח, דסוגיא דכריתות הוא מטעם הפקר דוקא, אפ"ה יש לדון בדבריו, במש"כ שם דאיסורי הנאה אית להו בעלים אבל אינם ברשותו לאפקורי והא דשוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקירן הפקר ע"ש, ולע"ד לא יתכן לצרף הזמן שאחרי ההזמה מן המאוחר אל המוקדם, ולאמר שבשביל ההזמה המאוחרת של פסק דין השני, איגלאי מילתא למפרע על זמן של הפס"ד הראשון דלא היה מעולם איסורי הנאה, דהא מאן משוי ליה להאי תורא איסוה"נ הלא הגמ"ד, והוא משנה וברייתא בב"ק מ"ד ע"ב מ"ה ע"א דאם הקדישו בעליו או מכרו אחר גמר דין אינו מוקדש ואינו מכור ובשרו אסור, ואם עד שלא נגמר דינו מוקדש ומכור ובשרו מותר, והכי אמרינן נמי בערכין ספ"ק דגמר דינה דבהמה אוסרתה וע"ש רש"י ד"ה אלא אר"נ, וכל ענין יאוש או הפקר דכריתות סובב הולך על הזמן שאחרי גמ"ד הראשון, ולפי עדותן של הראשונים בודאי שהיה הפסק דין לשעתו אמת ונכון, וממילא נאסר אז ג"כ בהנאה, ועפ"ד הגאון הנ"ל בעצמו לא הוה השור אז ברשותייהו דבעלים לאפקוריה, והא דבאו המזימים אח"כ והזימו לעדים הראשונים, נולד אז אל הב"ד דין חדש ע"פ המזימין, וממילא הותר האיסור מכאן ולהבא, אבל אין מקום לאמר על זמן של הפס"ד הראשון דמשום שאפשר במציאות זוממין להכי יתבטל הדין, דא"כ בכל עדות שבעולם נימא הכי, ואדרבה בב"ב קל"ה ע"א אמרינן לאו היינו דר"ח דאמר עדים בצד אסתן ותאסר, ואע"ג דמסקינן התם דחשו לה, הוא משום דאמרו בפירוש דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, משו"ה חשו עד שתתברר, אבל מסתמא ודאי דהוי קם דינא, ולא הוה חיישינן כלל דילמא יבאו עדי הזמה.

וראיה נמי מכריתות גופא שם, דאמר רבא אהאי דינא דר' יוחנן דאי אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע וטרח ומייתי עדים ולא מפקר ליה ע"ש, הרי דפועל ידיעתו רק לעצמו שלא יפקירנו בשביל ידיעתו, אבל במה שצווח דאית ליה סהדי להזימם אינו מועיל לבטל הדין, וכל כמה דלא אתו המזימים קם דינא.

ומש"כ הקצוה"ח ליסוד דאיסוה"נ אית להו בעלים, ולהפקיר לא יוכל בעליו דאיסורי הנאה אינן ברשותו וטרח למצוא ראיות לדבריו ע"ש, גם זה בלתי מובן, דלע"ד אף אם בשאר איסוה"נ היה הדין נותן דלית להו בעלים, כדעת המהרש"א בביצה ל"ח ע"ב וע' בפמ"ג ליו"ד סי' ק"ט סק"א במשבצות, מ"מ בשור הנסקל בעליו הוא בע"כ, דמשועבד הוא למצותו המוטל עליו להורגו, וע' ב"ק צ"א ע"ב וברמב"ם פ"ז הי"ג י"ד מה' חובל ובמג"א סי' תרמ"ט סק"כ ובח"ס חח"מ סי' קס"ה, ואפ"ה להפקירו אז לא יוכל דמשועבד הוא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך, כדאמרינן בחולין קל"ט ע"א וע"ש רש"י ד"ה ובערת הרע ובח"ס חא"ח סי' ק"פ.

בא"ד ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים ע"כ, ולכאורה לפ"מ דכל דיוקא של התוס' הוא אליבא דר' יוחנן, ואיהו קאמר בפסחים כ"ד ע"ב הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור, א"כ אכתי תקשה אליביה, אמאי מייאש אפילו אי אסור בהנאה, הלא מצי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו, וכדהקשו התוס' בקידושין נ"ו ע"ב אהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת, הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו ע"ש, וכן הקשו ר"פ השוכר את הפועל.

וי"ל כיון דשוה"נ טעון קבורה, ונקברין אפילו אפרן אסור, ולהכי דייק בפסחים לאמר שאם הניח חלב של שוה"נ כו', והיינו בדיעבד, שעבד על שורת הדין ולא קברו או חפרו מן הקרקע ליהנות מחלבו' וקושית התוס' בקידושין ובע"ז היא על ערלה ושאר דברים דמצותן בשריפה, והנשרפין אפרן מותר כדתנן סוף תמורה וע"ש ל"ג ע"ב תוד"ה הנשרפין.

עוי"ל דלהכי מייאש משוה"נ, כיון דעכ"פ מדרבנן אסור שלא כדרך הנאתו, כמש"כ התוס' בשבועות כ"ב ע"ב בד"ה אהיתירא ושם כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי, וכה"ד הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה וכ"כ הר"ן בפסחים כ"ה ע"ב, ומכש"כ לפ"מ דקיימינן אליבא דר' יוחנן, דמבאר דבריו בפסחים שם דלהכי במניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, ובירושלמי שם פ"ב ה"א הלשון בדר' יוחנן שאין לא תעשה שבו מחוור, משמע בהדיא דאתי בזה למעוטי רק חיובא דמלקות, אבל איסורא מיהא איכא גם מדאורייתא, ולהכי שפיר מייאש, וע' במל"מ ושעה"מ פ"ה מה' אישות ופ"ה מיסוה"ת.

אמנם התוס' סתרו א"ע במש"כ בשבועות שם דשלכד"ה אסור מדרבנן, דמסתימת קושיתם בקידושין ובע"ז שם משמע דשלכד"ה מותר לכתחילה, וכ"כ להדיא בפסחים כ"ו ע"א בד"ה בישלה, ועמש"כ הגרע"א ז"ל בחידושיו לפסחים דף ה' ע"ב ובחידושי הרי"מ שם דף כ"א ע"ב.

אמנם צריך להבין עצם הענין דנהנה שלא כדרך הנאתו, מדוע הוא חלוק מהנהנה כדרך הנאה, והאם בשביל שהקערה נבראת לאכול ממנה, והוא כפה אותה על הנר שלא יאחוז בקורה, או נשתמש בביצה לכסות בה את הכלי, וספסל לסמוך בו קורה שנשברה כמובא בשבת מ"ג, האם לא להנאה נחשבת לו בשעה זו, אדרבה הסברא מחייבת דכשהוא מתיירא שהנר לא יאחוז בקורה, והוא שבת, ואין לו טצדקי אחריתא להנצל מפחד וסכנה כזו רק ע"י כפיית קערה זו ע"ג הנר, הרי בודאי בהאי שעתא מטיא ליה הנאה טפי במה שלא ישתמש בה כדרך הנאתה, הרבה יותר מדרך הנאתה, ולפ"ז גם גבי חלב אף דעצם ההנאה היא ממנו בהבערה ומשיחת עורות כדפירש"י בפסחים כ"ד ע"ב, אכן אם יש לו מכה, וחלב זה מסי, הרי יש לו הנאה מרפואה זו יותר מן הבערתו ומשיחתו בו, ואמאי קאמר ר' יוחנן שם שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור, ובע"כ כדהסביר הוא גופיה טעמיה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן, ולדידיה משמע שלא כדברי הראשונים הנ"ל דשלכדה"נ אסור מדרבנן, אלא דאפילו איסורא דאורייתא נמי איכא בשלכדה"נ כנ"ל, ולא אתא לאפוקי רק ממלקות, וכל זה טעמא בעי, ומכל זה מוכח דאי הוה אזלינן בתר ניחותא של המשתמש בדבר הנאסר, אז ודאי דהוה דמי נהנה שלכדה"נ לנהנה כדרך הנאתו, כיון דעכ"פ זו היא הנאתו בדרך שהוא נהנה למטרתו הדרושה לו, רק הענין תלוי בדעת תורה שאסרה את הדבר לכלל העולם, אם אסרה את תשמיש המקרה כמו שאסרה את תשמיש העצם.

והנה במקום שהתורה אסרה את ההנאה כמו חמץ בפסח, אז נחשב גם ההנאה לעצם כמו האכילה, רק לר' אבהו כלולה ההנאה בלשון אכילה דכתיב בקרא, ולחזקיה משום דקרינן לא יאכל חמץ בקמץ, וזה מורה שלא יהא בו היתר אכילה כדאמרינן בפסחים כ"א ע"ב, ולהכי כתב בש"ג בשם ריא"ז שם דכל איסורי הנאה ש שמכרן לעכו"ם או האכילן לכלבו הוי דרך הנאתו בכך ולוקה עליהן ע"ש, אכן כ"ז משום דגם ההנאה הויא כדרכה לכלל העולם, אולם אנן קיימינן בתשמיש המקרה הנאותה לו בפרטיות לשעה, והיא שלא כדרך ההנאה הרגילה לכלל האנשים, אם הנאת מקרה כזו נאסרה כמו העצם.

ואין לעשות סמוכין לחקירה זו מהא דבעי בירושלמי נדרים הנודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, ולדעת הרשב"א והר"ן בנדרים ל"ה ע"א היא בעיא דלא איפשטא, וע"ש בשטמ"ק בשם הריטב"א, דהתם נמי זימנין דנהנה האיש הפרטי מחימום זה, היא הנאת המקרה יותר מאכילתה בעצם, די"ל דהתם נחית הירושלמי לכוונת הנודר, אם היתה דעתו בשעת הנדר גם על הנאה המקרה של החימום, ואין זה ענין לנהנה מאיסור תורה שלכדה"נ, והא ראיה דלהניח חלב ע"ג מכתו קרי ליה בפסחים כ"ד ע"ב שלכדה"נ, וגבי מודר הנאה ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו, תלי בנדרים ל"ג ע"א באם אמר הנאת מאכלך עלי או הנאה המביאה לידי מאכל עלי, ומה שהוא שלכדה"נ אינה מעלה ומוריד להיתר נדרו.

ומהא דכפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליה לא מטמא במושב הזב, נמי אין ראיה דמדין התורה אזלינן דוקא בתר תשמיש העצם, ולא משגחינן על הנאת המקרה, די"ל דבטומאת הזב גזה"כ היא, כדהסביר רש"י בשבת נ"ט ע"א וז"ל מדלא כתיב גבי משכב אשר שכב וגבי מושב אשר ישב וכתיב ישכב ישב משמע שישכב עליו תמיד וישב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ע"ש, ואם יחד כופת שאור לישיבה בטלה מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם ומטמאה מכאן ואילך משום מושב הזב דאורייתא, כדמסקינן בחולין קכ"ט ע"א שהרי אין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו, הלא דגזה"כ במושב הזב דוקא דצריכה להיות מיועדת ומיוחדת לתשמיש העצם, ובאופן אחר לא מטמאה.

ונלע"ד דהראשונים דס"ל דשלכדה"נ אסור מדרבנן, דעתם בעצם ההנאה כר' אבהו בפסחים כ"א שם, דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, וכ"פ הרמב"ם בפ"ה הט"ו ממ"א וע"ש בלח"מ, ואיסורא דשלכדה"נ היא גזירה מדרבנן, דלא ליתו לאיתהנויי כדרך הנאתו, ככל גזירה מדרבנן, וחכמים העמידו דבריהם בזה כדי שיבא הדבר הנאסר בהנאה לכליון דשריפה או קבורה, כדינייהו במתניתין דשילהי תמורה, וע' שבת כ"ה ע"א רש"י ד"ה מצוה לשרוף ובתוד"ה כך ובע"ז ס"ב ע"ב ובתוד"ה ולקברינהו.

אולם ר' יוחנן דקאמר בפסחים שם דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, ומשמע דרק מלקות ליכא על שלכדה"נ, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא, לשיטתו אזיל עפמש"כ הרב המגיד בפ"ח הט"ז ממ"א דשלכדה"נ דין חצי שיעור אית ליה, ור' יוחנן הלא ס"ל ביומא ר"פ יוה"כ דח"ש אסור מן התורה, וע' במל"מ פ"ה מיסוה"ת ובדו"ח מהגרע"א ז"ל לפסחים כ"א.

והנה בפסחים כ"ו ע"א תניא אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו, ובעי אביי למידק מינה דלא אפשר ומכוין שרי ודחי רבא שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י ואין הנאת צלו נאסרה דאין זה דרך הנאתו ע"ש, והבינו האחרונים בדעת רש"י שהוא מטעם שלא כדרך הנאתו, ודייקו כן גם מדברי התוס' ע"ש, ולע"ד יל"ד קצת בלשון רש"י במש"כ ואין הנאת צלו נאסרה, ולא כתב ואין הנאת צלו אסורה.

אולם לפע"ד היה נראה להסב לשון הש"ס עם פירש"י לכוונה אחרת לגמרי לולא דברי האחרונים ז"ל, דאיסור הנאת בית המקדש אינה דומה לשום איסור הנאה אחרת, דיש מקום לאמר בהן דמה"ת או מדרבנן נאסרה הנאה בשביל אכילה או שלכדה"נ אטו הנאה, משום דעשר קדושות המפורשות ספ"ק דכלים, כל אחת מקדושתה מוגבלת בצמצום מקומה בלי תוספת ומגרעת כלל, ומה גם בקדושות מקומות המקדש דכתיב ביה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית ד"ה א' כ"ח, וכיון דלדוד היתה הקבלה על תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימיים ובית הכפרת, ואשר דיבר פי ה' אליו להיות מסומן כל אחד בסמניו ומצריו, לכן לא שייך בזה להרבות גזירות וסייגים, רק היכא דנתקדש ע"פ ה' נאסר לנו מזמן הבנין כל אחד לפי מעלות קדושתו, וע' מנחות כ"ז ע"ב, ומשו"ה כדבעי אביי להביא ראיה מריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל כו' על איסורים אחרים, דחי רבא שאני היכל דלתוכו עשוי, ר"ל דבתחילת קדושתו לא נתקדש רק תוכו, וזהו מאי דפירש"י ואין הנאת צלו נאסרה, כוונתו דלא נאסרה מתחילת הבנין רק תוכו ולא חוצה לו, ומסיק נמי דאין זה דרך הנאתו, ר"ל דדרך הנאתו אינה שוה לשאר איסורי הנאה דשייך למגזר המקרה בשביל העצם, דאין כן בקדושת המקדש.

בא"ד וכן נמי משמע בפ' האיש מקדש נ"ז ע"ב דפריך והרי רובע ונרבע בעדים דאסירי מחיים להדיוט ע"כ, ע"ש תוד"ה הרי בסה"ד.

בסה"ד וא"ת ומנלן הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן בב"ק ד"מ שיש בנוגח שאין ברובע כו', הארכתי בקושית התוס' בחידושי לתמורה כ"ח ע"ב.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה