אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף לב.
וכולן שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל כו'. והנה ממילא מובן דאם אין דם הנפש פסול. ובתוספתא פ"ג מבואר כן בהדיא, ולפ"ז היה מקום לכאורה לדייק כדדייק הש"ס בריש עירובין ובריש סוכה, מ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא, דהכא נמי הכי הוא, ברישא מסיק לפיכך חן פוסלין במחשבה, ובסיפא תני תקנתא דאם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל, דלכאורה לפ"מ דמקבלה ואילך מצות כהונה, הי"ל לסיים לפיכך הן פוסלין, ואמאי נאיד מעצם דין פסלות עבודתן, לתקנתא דיחזור הכשר ויקבל, דמשכחת רק בגוונא דאם יש דם הנפש.
וי"ל לפי הכלל המסור בידנו לעיל כ"ח ע"ב ובכ"מ. דכהרצאת כשר כן הרצאת פסול דמה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו בכשרות כך הרצאת פסול הוא עד שיקרבו כל מתירין כהלכתן, ואם לאו אין בו משום פיגול, וע"פ הנחה זו י"ל דכמו ברישא כן בסיפא בשניהם תני תקנתא, דהא בכל אחד מהם איכא קולא וחומרא, דמשום כשרות דשחיטת פסולין, יכולים להביאו לידי פיגול, ומשו"ה בהא דמסיק לפיכך הן פוסלין במחשבה, אשמעינן אגב אורחיה התקנה להכשר הקרבן, כאילו אומר דאם אך יהיה נזהר הפסול בשעת שחיטתו ממחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו אז יצא כל הקרבן בכשרות, ובסיפא דאיירי מקבלה ואילך שהוא מצות כהונה ופסלי הפסולין בעבודתן, דמצד אחר אתא נמי לידי קולא, דלא יוכלו לקובעו בפיגול, אבל עכ"פ הקרבן עומד להפסל מצד קבלת הדם של העובד בפסול, להכי אשמעינן תנא התקנה להכשר הקרבן, באם יש עוד דם הנפש שיחזור הכשר ויקבל, ואגב דאיירי בהבאת הקרבן להכשרו ע"י חזרת הדרך הכשר, תנא נמי כל הני בבי דבתר הכי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר כו'.
שם קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, ע' ירושלמי יומא פ"ב ה"א ושם פ"ה ה"א.
שם נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ד' יליף לה מקרא, וע' באור זרוע לע"ז סי' רע"ט ובמש"כ בחידושי לעיל כ"ה ע"א.
שם וכי מאין באתה מכלל שנאמר כו', ע' בהקדמת פנים מאירות לחידושי ב"ק, מה שדקדק בסוגיין על לשון הש"ס והאריך בזה.
שם ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, על סוגיא זו רמזו התוס' בחגיגה ט"ז ע"ב במש"כ דבר"פ כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה כו', אמנם בטו"א שם כ' וז"ל מש"כ התוס' דבפ"ג דזבחים מרבינן נשים לשחיטה ליתא דליכא התם קרא להא, וע' בהתוה"מ ויקרא סי' ח' בנר מצוה.
ודבריהם מופלאים האם יכחישו סוגיא שלמה שלפנינו, ואפשר דכוונתם כמש"כ המקנה בקידושין ל"ו ע"א ע"ד התוס' בחגיגה, דאכתי אין זה ראיה להכשיר שחיטה בנשים, דהא דקאמר מקבלה ואילך מצות כהונה היינו דהשחיטה כשרה בזרים ע"ש, וגם זה אינו מובן אחרי דבברייתא תניא שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ומסיק מדרשת הכתוב דמקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, ולפ"ז מה מקום לאמר דנשים אינן בכלל זה.
בר מן דין אף שהתוס' עניים בחגיגה דהתם קיצרו בדבריהם, אבל עשירים הם בריש חולין, דשם ביארו בהדיא דעצם ההוכחה היא מהא דמסקינן בסוגיין, הוא הדין דאפילו לכתחילה ומשום דקא בעי למיתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר תנא ששחטו, ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתנא להו ברישא, אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחילה אפילו במוקדשין, וכ"כ שם הרא"ש והר"ן, וע"ש ט"ו ע"ב תוד"ה אלא ולעיל ל"א ע"ב תוד"ה שהשחיטה ובמש"כ בחידושי שם.
שם ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם. הא דפתח מקרא דושחט, הוא להורות מה דהתם לא נזכר כהן כמו גבי קבלה, באותו פסוק דכתיב והקריבו ב"א הכהנים, וזהו מאי דפירש"י ומדכתיב בקבלה כהונה ובשחיטה לא כתיב לימד על השחיטה שכשרה בזר ע"כ, ופירושו מבואר בברכות ל"א ע"ב דשמואל הנביא גופיה אמר הכי לעלי הכהן, מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר, ועפ"ז בלתי מובן ביומא כ"ז ע"א דהתם מייתי נמי קרא דושחט את בן הבקר והקריבו, ובכ"ז מסיק וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשרה בזר ע"ש, הלא לפי גרסת הש"ס הכא ובמנחות י"ט ע"א ובברכות שם, משמע דקרא דושחט את בן הבקר די למילף מיניה דשחיטה בזר כשרה, מדלא כתיב גביה כהונה כמו בקבלה דבסמוך.
ובאמת אי הוה לן קרא כזה וסמך ידו ושחט, אז הוה עדיפא לן למילף מיניה, דפשטות הכתוב הוה משמע דושחט קאי על מי שהוא סומך היינו הבעלים, וממילא אם הוא אינו כהן נמי כשר לשחיטה, אבל מקרא כזה ליתא במציאות, והוא מביאו מפסוק הקודם דכתיב וסמך ידו על ראש העולה, וחיבר שתי תיבות וסמך ידו מקרא שלפניו, אל הפסוק שלאחריו ושחט את בן הבקר, ובאופן דהוא בעצמו סגי למילף מיניה כנ"ל. וצ"ע כעת.
שם לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם, בסוגיין ובתו"כ דבעי למילף כשרות השחיטה בזרים נשים עבדים וטמאים, שפיר גריס בכל אדם, אבל ביומא כ"ז ובמנחות י"ט דאיירי רק בשחיטה דזרות, שם גריס לימד על השחיטה שכשרה בזר, אכן בילקוט ויקרא רמז תל"ט גריס גם בסוגיין למד על השחיטה שהיא כשרה בזרים.
שם וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, לשון זה ממש איתא בתוספתא מנחות פ"י כשם שהסמיכה בטהורים כך שחיטה בטהורים, וכ' שם במנחת בכורים וז"ל ה"ג כשם שהשחיטה בטהורין כך הסמיכה בטהורין דטמא לא שחיט במוקדשין כו' ע"ש, ודבריו תמוהים הלא במה דמהפך גרסת התוספתא לתלות סמיכה בשחיטה הוא דעת רב חסדא דמתני איפכא לקמן בסמוך, אבל ללישנא קמא דתלינן שחיטה בסמיכה, הוה סמיכה עיקר, ושחיטה היא רק מדרבנן שמא יגעו בבשר, ומנין לו לשבש לשון התוספתא.
ועל רב חסדא גופיה נמי קשה במאי דאפיך, אחרי דבתוספתא מבואר כלישנא קמא, אף דלכאורה מסוגיא דמגילה ד"כ ע"ב משמע כר"ח, דאהא דתנן התם דסמיכה ושחיטה ביום, קאמר נמי בש"ס דכתיב וסמך ושחט וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם, הלא דתלי סמיכה בשחיטה, אמנם כבר כתב שם בטו"א, דכוונת הש"ס הוא דמוסמך ושחט נפק"ל דתיכף לסמיכה שחיטה, וכדאמרינן לקמן ל"ג ע"א כל הסמיכות שהיו שם קורא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה ופירש"י כדכתיב וסמך ושחט וכיון דסמיכה ושחיטה נעשים תכופים זה לזה ושחיטה אינה אלא ביום בהכרח דגם סמיכה היא ביום ע"ש, וכמו דהטו"א כתב שם מסברא לענין הזמן דביום, כן פירש"י בסוגיין ריש ע"ב לענין המקום, דז"ל כיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ע"ש, ומה שכתבו רש"י והטו"א מצד הסברא יש מקום לכוון בתוספתא מנחות שם ובתו"כ ויקרא נדבה פרשה ד', דבמקום שהזכירו סמיכה ושחיטה דטהורין כנ"ל, סמכו ענין לו לדין דתיכף לסמיכה שחיטה ובמקום שסומכין שוחטין ע"ש, הרי נראה בעליל דדין הטהורים בשניהם, מוכרח מצד תכיפת פעולתן במקומן גם יחד כנ"ל, וכן אהא דתנן במנחות צ"ג ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, פריך הש"ס מאי קאמר ומשני ה"ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה, וע"ש ברש"י וברש"י כת"י ובפי' רגמ"ה, הרי הבינו גם בש"ס דהפעולות של הסמיכה והשחיטה אגודות בקביעות מקומן המיוחד.
שם מדרבנן, ע' קונטרס אחרון לפר"ח יו"ד סי' א' ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' י"א ובברכי יוסף חי"ד סי' א'.
שם מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' כו'. והנה בשעה"מ פ"ז הי"ח מבית הבחירה הקשה לשיטת רש"י בקידושין נ"ב ע"ב דנשים אין נכנסות לעזרה, א"כ אמאי לא פריך על שחיטת נשים דתנן במשנתינו קודם טמאים, איך יכולות לשחוט הלא כתיב לפני ה' ע"ש, ולענ"ד בלתי מובן הלא התוס' בקידושין שם על אתר הקשו על רש"י ממשנתינו, דתנן שהשחיטה כשרה בנשים, וא"כ כבר הורו התוס' על קושית השעה"מ ממשנתינו גופה, דסברי דאין לנשים איסור כלל לכנס לעזרה. ועל מה תחול קושית הש"ס הרי כתיב לפני ה'.
אכן מעבר מזה יל"ד ע"ד התוס', ממעשה רב דחגיגה ט"ז ע"ב, דא"ר יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא לעשות נחת רוח לנשים ע"ש, ואי כדעת התוס' דנשים יכולות לכנס בעזרה כמו ישראלים א"כ אמאי היו צריכים להכניס העגל לעזרת נשים, הלא תנן במנחות צ"ג ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה, ומפרשינן בגמ' שם מפני שתיכף לסמיכה שחיטה, ולפ"ז היה טוב להן לכנס במקום שחיטת העגל ולסומכו שמה, ובע"כ כיון דסמיכת נשים אינה אלא רשות, להכי כל כמה שאינן מוכרחות לכנס בעזרה, רק לעשות להן נחת רוח, לכן הביאו את הבהמה בעזרת נשים, ולא דמי לסוטה ונזירה דנכנסת בעזרה להניף כדהביאו התוס' שם, דהתם כך הוא דינה, ואין מביאין ראיה לסתם נשים, כן היה נלע"ד לולא דברי התוס' ז"ל.
שם מ"ש סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. אפשר להסביר קושית המקשן במכש"כ, ניהי דבשניהם כתיב לפני ה' אפ"ה חילוק גדול ביניהם, דסמיכה היא רק שירי מצוה כדתנן במנחות צ"ג, ובדיעבד כיפר אפילו בלא סמיכה, ואי אפשר לקיימה ע"י שליח כדתניא במנחות שם ידו ולא יד שלוחו, רק משום דכל כמה דלא סמיך בעמוד וסמוך קאי כדלעיל ד"ו ע"א, ואפ"ה קפיד רחמנא שתעשה דוקא בטהורים, שחיטה דלא סגי בלא"ה, ואפשר נמי להעשות ע"י שליח, לא כש"כ דמצותה צריכה להיות בטהורים דוקא, דאפשר להעשות ע"י שליח טהור, ומדוע תהיה שחיטת הטמאים מותרת גם לכתחילה מדאורייתא ומשני דאה"נ אי הוה אזלינן בתר בעל הקרבן ודאי דיש לחלק בין סמיכה לשחיטה כנ"ל, אבל אנן בתר פעולותיהן אזלינן, ובפעולת הסמיכה כתיב וסמך ידו, וכתיב נמי לפני ה', להכי מוכרחת פעולה זו להיות דוקא בטהורים, משא"כ פעולת השחיטה תוכל להעשות גם בטמאים, דאפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט, וע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' י"א.
שם אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. לכאורה אמאי קאמר בלשון דעביד סכין ארוכה, עשיית הסכין ל"ל להזכיר, והול"ל דשחיט בסכין ארוכה, וי"ל דכבר הרגיש בזה רש"י ביומא ל"א ע"א גבי טבילה דכהן גדול ביוהכ"פ, דקאמר נמי מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט ופירש"י לפטור עצמו מן הטבילה כו' ע"ש, וה"נ סתמא דמילתא אין לו סכין ארוכה כ"כ, ורק אם יש לו נחיצות עשייתה למטרה תכליתית עושה אותה, וכמו דהתם עושה אותה הכהן גדול לפטור עצמו מן הטבילה, כמ"כ גבי טמא במוקדשין עושה אותה כדי דלא יבא לאמשוכי בפנים ושלא יגע עצמו בבשר כשהוא טמא, ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה ובטמאים, וביומא שם ובחולין ד"ב ע"ב, אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאמשוכי בפנים ע"ש, דלפמש"כ ניחא כיון דעביד סכין ארוכה, וכל מטרת עשייתו בזה לכתחילה הוא בכדי שלא יגע בבשר ולא יבא לאמשוכי בפנים, א"כ אין מקום לחוש לזה.
והנה התוס' בד"ה ובטמאים כתבו דשחיטת הטמא בסכין ארוכה היא אוקימתא בגמרא, וכן הבין בלח"מ ר"ה פסוה"מ דמשו"ה הקשה מדוע כתב הרמב"ם דהטמא היה חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה דלא כאוקימתא דסכין ארוכה ע"ש.
ולולא דבריהם הייתי סולל לע"ד מסילה חדשה בדעת הרמב"ם, עפ"מ שיל"ד נמי בלשון הש"ס "אפשר דעביד סכין ארוכה", מה ענין זה לאפשרות הפעולה דסכין ארוכה, והיל"ל כמו בכל אוקימתות הש"ס, הכא במאי עסקינן, או כגון ששחט בסכין ארוכה, ומאי אפשר דעביד כו', ולכן היה נלע"ד עפ"מ שיש כלל מונח בש"ס, דכל דבר שיש תקנה לאיסוריה אע"ג דהתקנה לא נעשתה מ"מ הוקל איסור זה מפני אפשרות התקנה, לא מיבעיא באסורי דרבנן כמו בשבת ק"נ ע"ב מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך, ופירש"י וכיון שהוא דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר, ובגמ' שם קכ"ז ע"ב כיון דאי בעי מפקר לנכסיה, ושם קל"א ע"ב הואיל ובידו להפקירן, ובפסחים מ"ו ע"ב הואיל ואי בעי איתשיל עלה כו' הואיל ומקלעי ליה אורחים, ובביצה ל"ד ע"ב טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, וע' עירובין דל"ג ע"ב וברש"י ד"ה ונוטלו ולקמן צ"א ע"ב רש"י ד"ה הא ר"ש, אלא אפילו באיסורי דאורייתא אשכחן כה"ג כדאמרינן לעיל ט"ז ע"ב מה לזר שכן אין לו תקנה ופירש"י ואונן יש לו תקנה למחר בעל מום יש לו תקנה כשיעבור מומו, וכן לקמן ל"ד וס"ח שמאל דאית ליה הכשירה ביוהכ"פ, וביומא פ"ג גבי מאכילין אותו הקל הקל דטבל ותרומה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה, וברא"ש שם הביא בשם הראב"ד דלהכי שחיטה קיל אף שהוא איסור סקילה לאחרים ובאכילת נבילות הוא רק איסור לאו, מפני שהשחיטה אי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם שמותר לשחוט בשבילו, וכן ביבמות ד"ה מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, ובחולין ס"ט ע"א בהיתר דחלב לשתותו ולא נאסרה משום אבמה"ח משום דאית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה, ועמש"כ שם בחידושי ובדף ק"א שם להוכיח גם ממקומות אחרים להאי כללא, כמו בכל הדברים הנ"ל, דאע"ג דהתקנה לא נעשתה, אפ"ה בשביל מציאות האפשרות של התקנה קיל איסוריה.
וע"פ כלל זה י"ל דהרמב"ם הבין כוונת הש"ס בתירוצם "אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט", דכיון דיש אפשרות התקנה לשחיטת הטמא ע"י שיעשה לזה סכין ארוכה וישחוט בריחוק מקום, משו"ה אע"ג דעייל ידיו ושחט ג"כ שפיר דמי בדיעבד, ולדידיה לא תקשה קושית הש"ס סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך, דלפ"מ דס"ל לדידיה ביאה במקצת לא שמה ביאה, אה"נ דאם סמך הטמא בכניסת ידיו לפנים כשר בדיעבד, כדפסיק להדיא בפ"ג הי"א ממעה"ק, ועמש"כ בחידושי לקמן בסמוך.
שם סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך קסבר ביאה במקצת שמה ביאה, והרמב"ם דפסיק ביאה במקצת ל"ש ביאה, שפיר כתב לטעמיה בפ"ג הי"א ממעה"ק דאם סמך הטמא במקצת ידיו לפנים סמך כמו שהסביר שם הלח"מ, ולפמש"כ הלח"מ גופיה בר"ה פסוה"מ דהאי טמא במוקדשין לדעת הרמב"ם לא שחיט בסכין ארוכה רק בפשיטות ידיו לפנים, וג"כ מטעמא דביאה במקצת ליש ביאה, משכחת לדידיה סמיכה ושחיטה בטומאה אף באדם אחד וקרבן אחד, דהיינו שסמך קרבנו בטומאה בפשיטות ידיו לפנים ותיכף לסמיכה שחט אותו ג"כ בפשיטות ידיו לפנים, דהא בתרוויהו אמרינן ביאה במקצת לא שמה ביאה, ולדידיה סמיכה בטהורים לאו דאורייתא אלא דרבנן להכי כשר הקרבן בדיעבד.
רש"י דיה מ"ש סמיכה דבטהורים מדאורייתא דכתיב לפני ה', ע' בכ"מ ולח"מ פ"ג הי"א ממעה"ק ובפי' הראב"ד לתו"כ ויקרא נדבה ריש פרשה ד' ובהתוה"מ שם סי' ל"ד.
רש"י ד"ה דכתיב לפני ה' כו' ואין טמא נכנס לעזרה ע"כ. וכן כל היכא דכתיב לפני ה' בנוגע לקרבן הוא בעזרה, ובמקום דכתיב בית ה' הוא בהר הבית, כדתנן ביכורים פ"א מ"ט ומנין שהוא חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' כו'.
תוד"ה ת"ל והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה וא"ת תיפ"ל מהיקישא דסמיכה ושחיטה דמה סמיכה בזרים אף שחיטה כו', ע' בצ"ק ופמ"א וחק נתן ובברכי יוסף חי"ד סי' א' ובח"ס חי"ד סי' שכ"א.
תוד"ה מ"ש. והקשה הר"ר יעקב דאורלינ"ש כו', ע' בהתוה"מ ויקרא סי' ל"ד.
בא"ד והתם פי' בקונטרס דהיינו קרא דכתיב בפר כהן משיח לפני ה' כו', ע' ר"ש משאנ"ץ לתו"כ ויקרא נדבה פרק ד' ובקרבן אהרן שם.