אור ברסלב

אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן

דף כ:

דף כ.

איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה א"ד כיון דבידו לחזור לא מסח, לכאורה משמע דכל בעיית הש"ס היא אליבא דראב"ש דס"ל לינה לא פסלה, אולם בירושלמי יומא פ"ב ה"א קאמר דקמבעיא ליה למ"ד לינה פוסלת בידים אם גם יוצא פוסל בהם או לא ע"ש, וכתב שם במה"פ דבסוגיין לא מבעיא ליה כלל למ"ד לינה לא פסלה דהשתא לינה דלא פריש פסלה יציאה דפריש לכ"ש דפסלה ע"ש, ולענ"ד נראה כיון דבסוגיין אתי בפסול יוצא משום לתא דהיסח הדעת, א"כ שפיר נופל הספק גם אליבא דמ"ד לינה פסלה, דאפ"ל דגבי לינה דפסולו מחמת עצמו שפיר פסלה, אבל יוצא דאתי רק משום היסח הדעת, והכא כיון דבידו לחזור אפשר דלא מסח דעתיה ולא פסיל, כדנקיט הכא בסברא זו סתמא דהש"ס.

שם יצאו ידיו לא קמבע"ל, פי' דודאי לא נחשבת ליציאה. כי קמבע"ל יצא כל גופו מאי ע"כ, ול"ד להא דתנן רפ"ק דשבת דפשיטת יד העני לפנים או של בעה"ב לחוץ מביא עליו חיוב, די"ל משום דגבי שבת אחשביה רחמנא לידו של אדם שיהיה חשובה לו כד' על ד' אפילו היכא דלא אחשביה איהו לידו, כדמסקינן שם ד"ה ע"א, והתם הוא עיקר החיוב על פעולת ההוצאה וההכנסה והא עביד ליה בידו אף בזולת תנועת הגוף, משא"כ הכא לפסול קידוש ידיו באיסור יוצא, בזה אפשר דיש מקום לחלות הספק, דוקא אם יצא כל גופו. אבל לא היכא שיצאו רק ידיו.

ול"ד נמי להא דלקמן ל"ב ע"ב דטמא שהכניס ידו לפנים לוקה, דהתם הוא משום לתא דנגיעה במקצת, ומטעם היקישא דביאה לנגיעה.

שם כי קמבע"ל יצא כל גופו מאי. מה שהקשו הפנים מאירות והח"נ והכ"מ בפ"ה ה"ד מביאת מקדש הא נמי תפשוט מדקתני יצאו ידיו הרי הן בקדושתן, הא יצא גופו צריך לקדש ע"ש, והמחוור כמו שתירצו בצ"ק ובמה"פ לירושלמי יומא פ"ב ה"א, דיצאו ידיו פשיטא ליה דלא פסיל, ויצא כל גופו ספוקי מספקא ליה ולא מצי למפשט.

שם ת"ש יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים א"ל הב"ע כגון שיצא להסך רגליו ולהטיל מים כו' ע"כ. וקשה אמאי לא הביאו טפי מדתניא בתוספתא יומא פ"א ובירושלמי שם פ"ג סוף ה"ב ובכלאים פ"ט סוף ה"א, כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ע"ש, והתם אי אפשר לפרש שיצא להסך רגליו, וע' יומא ד"ל ע"א וצע"ק.

שם פרה ר"ח בר יוסף אמר מקדש בכ"ש בפנים ויוצא כו', ע' ר"ש פרה פ"ג מ"ז ושם פ"ד מ"א ובגבורות ארי ליומא ד"ג ע"ב הנדפס אחר דף ד' ע"א ובדרשתו לשבת שובה בסוף הספר שם.

שם ואפילו במקידה של חרס. ע' בתוס' יו"ט פרה פ"ד מ"א ובמשנה אחרונה שם.

רש"י ד"ה מקדש בכלי שרת או כיור או כלי שרת ע"כ. וצע"ק אהא דרש"י כיילינהו כחדא, הלא ברמב"ם פ"ה ה"י מביאת מקדש כתב דכשרות הקידוש מכלי שרת הוא דוקא בדיעבד, ולכתחילה המצוה לקדש רק מכיור, ולדעת ר' יונה בירושלמי יומא פ"ד ה"ה דין קידוש בכלי שרת הוא רק בקידוש שני, אבל קידוש ראשון ביום, צריך להיות דוקא מן הכיור ע"ש, וצ"ע כעת.

תוד"ה יציאה. דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כו'. ע' בתוס' מנחות ד"ט ע"א ודמ"ו ע"א.

בא"ד הוכשרו ליפסל במחו"כ ובלינה אבל יוצא לא קתני כו', ע' ח"ס חא"ח סי' קכ"ה.

תוד"ה קידש. אלמא לא מיפסלא ביציאת המים כו', ע' בתוס' סוכה ספ"ד.

תוד"ה כל. וי"ל דודאי אי נפיק בשעת עבודה לא מיפסל בהכי כיון דאין שוהא אלא מעט ע"כ, והנה בירושלמי דכלאים פ"ט ה"ב וביומא פ"ג ה"ב תניא כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ע"ש, ופירשו המפרשים שם דהאי לשעה היא שעה קלה ע"ש. ולפ"ד התוס' דהכא משמע דלשעה קלה א"צ שום קידוש. ובע"כ שיפרשו לשעה שאמרו בירושלמי שהוא ג"כ עם איזה שיעור ולהכי צריך קידוש, וע' במנ"ח מצוה ק"ו.

תוכן העניינים

אור הישר על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה