אור הישר על זבחים· הרב שמואל יצחק הילמן
דף ב.
במשנה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ולכאורה איך שנה התנא כל הזבחים, הלא תודה ששחטה לשם שלמים כשרה ומרצה כדאמרינן לקמן ד"ד ע"א וד"ז ע"א, די"ל דזה לא נקרא שינוי קדש כלל, כדמפרש התם דתודה קרויה שלמים כדכתיב תודת שלמיו.
וראיתי במקנה לקידושין דכ"ג ע"ב בתוד"ה דא"ר הונא, שהקשה לפ"מ דשחיטה בעי שליחות דהא ילפינן שליחות משחיטת הפסח, א"כ מדוע תנן במשנתנו דנזבחין שלא לשמן כשרים, נימא כיון ששינה בטל השליחות והוי כנוחר, וע"ש מה שתירץ, ומה שהאריך בדבריו בס' ראש המזבח בסוגיין.
ונראה דמשנתנו ודאי איירי בעצם השחיטה, דקתני כל הזבחים שנזבחו ופירש"י שנשחט כו'. וכ"מ בגמ' דקאמר ל"ל למיתנא אלא שלא עלו כו' ומשני דבקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו וכדרבא דאמר עולה ששחטה שלא לשמה כו'. ובעצם השחיטה הבין במקנה דבפסח וקדשים צריך שליחות הישראל אל הכהן, ולע"ד זה ודאי אינו, דאדרבה פסח וקדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ידו ושחט כדפירש"י בפסחים ד"ז ע"ב, ומלבד מה דאפשר שהיה קרבן דכהן ואיהו גופיה קשחיט, אלא אפילו אם היו הבעלים זרים, דשחיטה בזר כשרה כדתנן לקמן ר"פ כל הפסולין, ואפילו לכתחלה כדאמרינן שם דל"ב ע"א, וכן הורה שמואל הנביא הלכה למעשה, ועלי הכהן הסכים על ידו ואמר מימר שפיר קאמרת כדאמרינן בברכות דל"א ע"ב, ולפ"ז איירי משנתנו כשהזבחים נזבחו כדין אצל הבעלים עצמם, ולא באו כלל לשליחות ולהכי כשרים, והא דילפינן ברפ"ב דקידושין שליחות משחיטת הפסח, היינו דגם ע"י שליח יוצא בשחיטת פסחו, מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וזה אי אפשר דכי כל הקהל שוחטין, ובע"כ דמהני בזה שליחות ע"ש. אבל לאמר דשחיטת הפסח בעי דוקא שליחות זה ודאי אינו כנ"ל. ועפ"ז כל הרכבת שליחות בשחיטה ע"ד התוס' בקידושין שכתב במקנה בלתי מובן, דהתוס' שם איירי בהקרבת הקרבן, וזה ודאי דלא סגי בזולת שליחות הכהן מהישראל בעל הקרבן, אבל השחיטה ודאי מצותה יותר ע"י הבעלים עצמם אם אפשר כנ"ל, וע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ז.
עוי"ל עפמש"כ בחידושי למעילה כ"א, דהיכא דאינו צריך רק לניחותא דבעלים, אז לא הוי נמי בגדר שליחות כיון דעכ"פ נעשית רצונו בהך פעולה, ובנ"ד כיון דרק מקבלה ואילך מצות כהונה, והשחיטה אינה אלא כהכשר לצורך העבודות מקבלה ואילך, ובזה ודאי דלא יקפידו הבעלים איזה שוחט ישחט קרבנו, רק שיהיה שחוט, וממילא אינה בגדר שליחות, ושם הארכתי בזה ע"ש, וע"ע בפלתי סי' כ"ח סק"ג ובח"ס חא"ח סי' ר"א.
שם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ודקדקו הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ מהא דקתני לבעלים, דדוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן דסכין מושכתן לכמות שהן, ושיטה זו נקט המהרש"א בביצה ד"כ ע"ב, וכבר העירו האחרונים מסוגיות מפורשות בש"ס דמבואר להיפוך, דהא לקמן ד"ד ובפסחים ס"א קאמר מה לשינוי קדש שכן ישנו בצבור כביחיד, ובמנחות ד"ד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, ושם דמ"ז ודמ"ח ודמ"ט ודע"ב גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, ודפ"ט בכבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו כו' ע"ש, וכל אלו הרי קרבנות צבור הן ונפסלו בשלא לשמן, וע' מה שהאריכו בזה בפמ"א וטהרת הקדש וחק נתן ותוס' רע"א וזבחי אפרים בסוגיין, והאחרון הכביד משה"ק דהרמב"ם גופיה סתר א"ע, במש"כ רפט"ו מפסוה"מ כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות צבור כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
והנה רש"י בביצה שם כ' וז"ל הדם יזרק והבשר יאכל דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכ' במהרש"א שם שיגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט כו', וע' מה שדחה לדבריו בשעה"מ פט"ו מפסוה"מ.
ולעד"נ דרק ביבמות ד"צ ע"ב שם נקט רש"י שיגרת לישנא דמשנתנו ומשום דס"ל דגם בק"צ לא עלו לשום חובה, משא"כ בביצה שהוסיף רש"י בדבריו כשרים ליקרב ונאכלין. הלא בע"כ דנטה מלשון המשנה, ולישנא יתירה כזה ודאי לטפויי דברים של טעם להבין סוגיא דהתם קאתי, ומכש"כ דיל"ד נמי ל"ל לרש"י לאסוקי אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הלא בתור פרשן לא הי"ל רק לפרש הא דקתני הדם יזרק והבשר יאכל, וזה כבר פירש בהיתר זריקת הדם ואכילת הבשר מרישא דמשנתנו, ול"ל לסיים סוף המשנה אם הוא שלא לצורך.
ולכן נלע"ד דהתם העמיק רש"י לדייק בלשון הברייתא דקתני גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא בזמנן הדם יזרק והבשר יאכל, משמע דרק הבשר יאכל אבל הלחם אסור באכילה, והוא מברייתא דמנחות ס"פ ר' ישמעאל ע"ש. וזה גופה צריך ביאור הלא הבשר והלחם זקוקים זל"ז, ופלוגתא דר"ע ור"ש בן ננס במשנה מנחות מ"ה ע"ב הוא רק לעכב זא"ז, אבל למצוה ודאי דזקוקים זל"ז, ומדוע יאכל הבשר ולא הלחם, לכן המתיק רש"י בביצה שם להסביר מה שהרחיב קצת בזה בפסחים י"ג ע"ב, וכתב הדם יזרק והבשר יאכל דקיי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין, ובדבריו אלו כלולים היתר זריקת הדם ואכילת הבשר, היינו דמתאכלי כשלמים בעלמא ולא נשאר לנו רק להבין מדוע לא נאכל הלחם, ובזה שפיר מסיק רש"י אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וא"כ הרי אין להם מתירין. דאינהו הוו רק כשלמי נדבה ומשו"ה אין נאכלין, וע' בחידושי הרשב"א למנחות דמ"ז ע"א.
שם עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, והנה באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ג הק' איך נאמן לאמר ששחטה שלא לשמה הלא אין אדם מע"ר וע"ש מה שהאריך בזה. ולכאורה תהיה קושיתו על כלל דין פיגול דבש"ס ודוקא אי אמרינן דמחשבה דקדשים היא בלב, דאי בדבור וכמש"כ התוס' לקמן ד"ד ע"ב ובכ"מ, א"כ אפ"ל דשמעיניה דפגיל כדאמרינן בגיטין נ"ד ע"ב, וההיא שמיעה שמעו העדים כשראו עבודתו בידו, אמנם לולא דבריו היה נלע"ד עפמש"כ התוס' בב"מ ד"ג ע"ב דהיכא דאמר פסלות על עצמו דרך תשובה אז נאמן על דבריו.
שם איבעית אימא סברא אב"א קרא כו' מוצא שפתיך תשמור וגו', האי אב"א בתרא הוא נמי מדברי רבא גופיה כדמשמע לקמן ד"ז ע"ב, ואע"ג דכבר קאמר לה ר"ל מהאי קרא לקמן ד"ה ע"א, ואיהו הוה קדים הרבה בזמן, דהא רבא היה המכריע בכל היכא דפליגי ר"י ור"ל, כדאמר ביבמות ל"ו הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת, מ"מ אפשר דהך לא שמיע ליה לרבא מדר"ל וקאמר מדנפשיה, ואפ"ל נמי דר"ל היה הראשון דמפרש לטעמא דמשנתנו הכי מהאי קרא, כמש"כ רש"י לקמן ד"ה ע"א בד"ה למה הן באין ואחרי כן היה מקובל טעם זה לכל חכמי הדורות של אחריו כדמשמע לקמן ד"ד ע"ב, ורבא חידש רק דגם מסברא איכא למימר הכי, ואילד"ק כיון דאיכא סברא ל"ל קרא כדפריך בכתובות כ"ב ע"א, דאפשר דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק להשמיענו הסברא, כדכ' התוס' בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבעית.
רש"י ד"ה כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן שנשחט עולה לשם שלמים ע"כ, הנה רש"י כייל בזה רק שינוי קדש אולם הר"ש בידים פ"ד מ"ב פי' שלא לשמן בין שינוי קדש בין שינוי בעלים והוא כתירוץ השני שכ' התוס' בד"ה כל הזבחים כו' ועוי"ל דשלא לשמן כו'.
רש"י ד"ה כשרים לזרוק דמן ולהקטיר כו', והרמב"ם בפיה"מ כ' וז"ל מה שאמר כשרים ר"ל כשנגמרה העבודה לשם הזבח אע"פ ששחט שלא לשמן כגון ששחט עולה לשם חטאת ואח"כ נודע שהוא קרבן עולה אז הוא מקבל הדם לשם עולה אע"פ שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים כו', וכ' בחק נתן משמע מדבריו דלא אמרינן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא בתנאי שנגמרה העבודה לשם הזבח הא לא"ה פסולים, וע"ז הקשה עליו הלא בספר היד לא כתב לתנאי זה, ורש"י נמי כתב בסוגיין דזה אינו אלא לכתחלה אבל אם עבר ושינה כשר ונשאר בצ"ע.
ולעד"נ שלא בא בתנאי זה לאפוקי אם שינה ביתר העבודות, ולאמר דאז פסולים אפילו בדיעבד, אלא אדרבה מדבריו אלו גופה משמע דדעתו נמי כרש"י, דבנוגע ליתר העבודות אף דאסור לשנויי בהן לכתחלה מ"מ אם עבר ושינה כשר, והרמב"ם עם תנאו בפיה"מ סובב הולך על ענין אחר לגמרי, היינו אחרי ששחט שלא לשמן, ולפ"מ דסוף סוף לא יעלו לו לא לשם עולה שהוא חייב בה ולא משום שלמים כדכתב בר"פ ט"ו מפסוה"מ ומשו"ה לא ירצה בעל הקרבן כלל לגמור את יתר העבודות, ויחשוב נמי דהא דילפינן בקידושין דנ"ז ע"ב לאסור חולין שנשחטו בעזרה, היינו דוקא אם שחט בפנים לשם חולין, משא"כ הכא דשחטה לשם קרבן רק שלא לשמה. ולכן יפרש דעל זה סובב דין משנתנו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, וא"צ לגמור בבהמה זו שום עבודה אחרת, רק כך היא כשרה לבעלים לאכילה. לכן התנה הרמב"ם תנאי ומפרש, דהא דתנא במשנתנו כשרים הוא דוקא כשנגמרה העבודה לשם הזבח כו', וחזינן לדעתו מדלא קאמר לאיזה זבח אם לשמה או שלא לשמה, רק סתם לשם הזבח, מזה גופה מוכח דס"ל נמי כרש"י, דבדיעבד כשר אפילו אם יתר העבודות ג"כ גמר שלא לשמה, רק אתא לאפוקי בדבריו אם לא גמר יתר העבודות כלל, כנלע"ד.
רש"י ד"ה אלא שלא עלו וכו' וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו כו', וכ' בשטמ"ק בשם תוס' הר"פ דדוקא נדר שהוא חייב באחריותו אבל נדבה אם שחט שלא לשמה אין צריך להביא אחר דהא אפילו אם נאבד אינו חייב באחריותו ע"ש. ולע"ד צריך להוסיף על דבריהם דאיירי נמי דהוא עצמו לא שחט נדבתו, רק מסר לאחד לשחטו, ולפ"מ דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כדתנן לקמן דמ"ו ע"ב, לכן לא היתה המחשבה דשלא לשמה בפשיעתו, אבל אם הוא בעצמו שחטה, ולפ"מ דשלא לשמה דהכא היה בזדון, דאי בטעות אפילו הפסח והחטאת נמי כשרים ועלו לשם חובה, דאנן פסקינן כרבא במנחות דמ"ט ע"א דעקירה בטעות לא הויא עקירה. וכדביאר הרמב"ם ברפט"ו מפסוה"מ וע"ל ד"ג ע"ב תוד"ה הכא. ולפ"ז הלא לא דמי לנדבה שנאבדה, דהתם כיון דאמר הרי זו נסתלקה אחריותו ממנה, והא דנאבדה לא היה בפשיעתו, משא"כ הכא דבזדון שינה את שמה, והרי הוא מזיק את הקרבן בידים, ועי' מל"מ רפ"ז מה' חובל.
והנה מצאתי פה מקום להעיר אהא דכתב הש"ך בחו"מ סי' כ"ה סק"ו דמפגל מזיק הוא דבמחשבה דידיה מזיק בשחיטה דשוחט בפסול והו"ל כעביד מעשה בידים, והביא ראיה לזה מדברי הרשב"א ע"ש, והקשה עליו בנה"מ שם סק"ג הלא בהולכה ג"כ יכול לפגל ואז אינו עושה מעשה בגוף הבהמה ע"ש מה שתירץ.
ולע"ד בלתי מובן כלל קושית הנתיבות לכתחילה, לא מיבעיא למ"ד ביומא ד"נ ע"א דדם איקרי פר, ורב אשי קאמר התם מסתברא דהכי הוא ע"ש, לפ"ז כל פעולה שנעשתה בדם נקראת בגוף הבהמה אפילו בלשון תורה, אלא אפילו למ"ד שם דדם לא איקרי פר מ"מ הרי הולכת הדם מעכבא כפרה כדאמרינן שם מ"ח ע"ב, ולקמן ד"ד ע"א אמרינן והקריבו זו קבלת הדם ואפקיה רחמנא לקבלה בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה והשתא אם פיגל באחת מעבודות הדם שזהו עיקר הקרבן איך נופל לאמר שלא נעשה ההיזק בגופה, הרי ודאי דעל איזה חלק מעבודות הדם שהניח מחשבתו לפגל נקרא בזה מזיק, ואין כוונת הרשב"א והש"ך דוקא על השחיטה אלא עבודה קמייתא בדם נקטו כנלע"ד.
רש"י ד"ה שמעון. על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו כו', ע' ת' אבקת רוכל סי' ב'.
רש"י ד"ה בכור ומעשר בהמה נמוכין משלמים כו', ע' בת' ח"צ סי' מ"ה.
רש"י ד"ה אבל, מיהו אם עבר ושינה כשר ע"כ, פי' לאכול הנאכלין, וע' רש"י במשנתנו ד"ה כשרים ובמש"כ בחידושי שם.
תוד"ה כל, עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדקתני סיפא כו' ע"כ, הנה הא דתנן במשנתנו כשרים, זה ידעינן מקרא דכאשר נדרת לה"א נדבה, דאם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא כדאמרינן בסוגיין, וכל הוראת התוס' אמתניתין דלקמן די"ג ע"א, דדין אחד ליתר ג' העבודות עם השחיטה, הוא רק על פסול דחובה לבעלים דתנן הכא, דהתם מסיק שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה.
ולפ"ז יל"ד קצת למאי איצטריך לאשמעינן פסול דשלא לשמה ביתר העבודות, פשיטא דאם שחיטה דאיתכשרו בה כל הפסולים, עד דמשו"ה אמרו דלאו עבודה היא כדפירש"י לקמן י"ד ע"ב וכן מצד הסברא, אם הבעלים מסרו אל הכהן לשחטו לשמה, ושחט שלא לשמה, הלא יש מקום להבעלים לומר דלאו להכי מינהו שליח ואפ"ה אמרינן דאלים כח דשחיטה שלא לשמה לפסלו לחובה דבעלים, מכש"כ מקבלה ואילך דהעבודות הן מצות כהונה כדלקמן ל"ב ע"א, ופסול דשינוי קדש ושינוי בעלים הלא ילפינן מקראי, והשתא אם הני כהני שלוחי דרחמנא עשו עבודות אלו שלא לשמן, בודאי דלא יעלו משום חובה.
וי"ל דבע"כ לאו משום קלות דשחיטה לגבי חומר דשאר העבודות אתינן עלה, דהא חזינן לקמן ד"ד ע"א דאיצטריכו קראי למילף מינייהו פסול דש"ק וש"ב על כל עבודה כמו על זביחה, ולא גמרינן חד מן חבריה מצד הסברא, ועפי"ז צריך נמי התנא למיתני שהזבח נפסל בארבעה עבודות בשחיטה ובקבול כו'.
בא"ד ונראה דסמיך אמתניתין דלקמן פרק ב"ש דתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח כו', ע' בגבורות ארי ליומא מ"ד ע"א.
בסה"ד ובפ' המפקיד פירשתי הא דמחשבה פוסלת בקדשים אי בדבור הזבח נעשה שלא לשמה או אפילו במחשבה, הנה מלשונם הכא משמע דבפ' המפקיד יש בזה אריכות דברים בהא דמחשבה פוסלת בקדשים. עם ספק והכרעה בזה, ובאמת לפנינו שם ליכא שום ספק, אלא החלטה קצרה וברורה דמחשבת פגול הוי בדבור, ולפ"ז יל"ד דהו"ל להתוס' הכא רק לחזור על ההחלטה דהתם ולא להניח בגדר ספק, וע"ל ד"ד תוד"ה מחשבה ובמש"כ בחידושי שם.
תוד"ה לשם גבוה, וחילול משמע פסול גמור, ע' בהעמק שאלה על השאילתות פ' תצא סי' קנ"ד אות ב'.