אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף קו:
וא"ר חייא בר אבא אר"י הטט"ג באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר, והנה לעיל נ"ז ע"א בפלוגתא דשומר אבידה דרבה אמר כש"ח ורב יוסף אמר כש"ש הקשה אביי מהך דהכא דאס"ד כש"ש אמאי משלם כפל קרנא בעי שלומי ומשני ליה רב יוסף דאיירי כגון שטען טענת לסטים מזויין והקשה ליה אביי לסטים מזויין גזלן הוא וקרא בגנב כתיב א"ל שאני אומר לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינש גנב הוא.
והנה לפמש"כ הלח"מ בפ"א ה"ג מגניבה ליישב שתי הגרסאות ברמב"ם שם, נראה שהבין כן גם במחלקותם בש"ס דלסטים מזויין אי גנב או גזלן, תליא בהכי לפ"מ דחזינן דמיטמר מאינשי כגנב ונושא עמו כלי זיין כגזלן. ולכן בהכרח לנו לירד לסוף דעתו דאם יעמדו כנגדו יקח בחזקה, ומעתה מובן מחלקותם דמ"ד דבלשון הכתוב נקרא גנב, איהו אזיל בתר תחילת פעולת הגניבה לילך כגנב בהחבא ובחשאי, ומ"ד דבלשון הכתוב נקרא גזלן ס"ל דמתחשבין בזה שנושא עמו כלי זיין כדי ליקח בחזקה אם יעמדו כנגדו ע"ש, ולפי דבריו קשה מה מקום להסתפק בזה הלא משנה שלימה שנינו בסנהדרין ע"ב ע"א הבא במחתרת נידון על שם סופו, וביאר רבא שם בגמרא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו ע"ש, הרי דהתם נמי מיטמר מאינשי רק משום דירדה תורה לסוף דעתו. ומכש"כ בלסטים מזויין דהוכיח סופו על תחילתו בזה שנושא עמו כלי זיינו בודאי דאנו צריכים להתחשב עם סוף דעתו, והשתא כמו דהתם כתיב אם במחתרת ימצא הגנב, הרי דמשום ראשית בואו בחשאי ובהחבא נקרא בלשון התורה גנב, מדוע לא נימא גם בקרא דוגונב מבית האיש ובהא דכתיב ואם לא ימצא הגנב דמיניה ילפינן טט"ג, דג"כ בגנב דמיטמר מאינשי איירי קרא.
ובע"כ לפ"מ דהכא קאי אליבא דר' יוחנן ואיהו קאמר בהדיא לעיל ע"ט ע"ב דהא דקא מיטמרו דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מינייהו ע"ש, ולפ"ז אדרבה לדידיה מראשית בואו בחשאי עד סוף ההשתמשות עם כלי זיינו יבא כגזלן, ופלוגתתם היא רק בסברא ע"ד תחילתו, דמר סבר דבואו בחשאי הוא משום דירא לנפשו אם יראוהו, ולהכי רק כגנב יחשב, ומ"ס דלנפשו לא ירא כלל כיון דכלי זיינו עליו ובוטח הוא בכחו, רק מיטמר מאינשי דלא ליערקו מקמיה, ולפ"ז אף מה שיבא מתחילה בחשאי יעשה כן למטרתו כגזלן, וא"כ מקראי לאו הוכחה היא כלל, דאפשר דקרא איירי בגנב ממש בלא זיין, וכמ"כ קרא דמחתרת נמי בלא זיין איירי כנלע"ד.
רש"י ד"ה היקישא הוא. דסטיכי קראי אהדדי כו', וכן פירש"י לעיל ס"ג ע"ב ד"ה היקישא הוא, וע' שושנת העמקים להפמ"ג כלל א'.
תוד"ה אבל אכלו בסה"ד. ואין זה מיגו כדאמר לקמן דאין מעיז פניו לאמר להד"ם, ע' בס' מעיני החכמה לב"מ בקונטרס אחרון סי' י"ב.