אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף צח:
לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן כו', ע' בס' שאילת שלום ס"ס י"ג.
שם לא דכו"ע אמרינן באיסוה"נ הש"ל כו', ע' שעה"מ פ"ז ה"ג מה' חובל ובח"ס חא"ח סי' ק"ה.
שם תנינא והשיב את הגזילה מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל כו' חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, וקשה דבירושלמי דמכילתין פ"א סוף ה"א אמרינן, דבגזילה אין שמין הנבילה והשברים להנגזל מהאי קרא גופיה דוהשיב את הגזילה אשר גזל, וע' בתוס' ב"מ צ"ז ריש ע"א ולעיל י"א ע"א ד"ה אין שמין, והשתא איכא למידק הרי ודאי דמטבע שנפסל וחמץ שעבר עליו הפסח אינו שוה כמו הנבילה והשברים. ואפ"ה אתא קרא דאשר גזל ומרבה להו לדין השבה, ואיך אתא האי קרא גופיה למעט הנבילה והשברים מדין השבה אלא צריך להשיב במילואו אשר גזל, וניהי דמרבינן מחד קרא תרי מילי כדאמרינן לעיל ס"ז ע"א, דאשר גזל מרבה שינוי קונה, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו ע"ש, וה"ה דמרבינן אפילו טובא, משא"כ בשתי ילפותות דהכא, הלא אתא אשר גזל להורות על שני דברים הפכיים דהא דאין שמין הנבילה והשברים הוא לטובת הנגזל, והא דאומרין באיסוה"נ הרי שלך לפניך הוא לטובת הגזלן, ואע"ג דתיבות אשר גזל סובלות לפרש את שני הדינים גם יחד, אבל למעשה הרי הם מנגדים להדדי וצע"ק.
שם חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל מאן תנא אומרין באיסוה"נ הרי שלך לפניך כו', ולכאורה אמאי לא קאמר האי תנא הוא דתניא בתוספתא ב"מ פ"ח המשכיר בית לחבירו ונתנגע אומר לו הרי שלך לפניך, ובערכין ד"כ ע"ב הגרסא אע"פ שחלטו כהן אומר לו הש"ל, ובתוס' הכריח שם דאיסור הנאה רכיב עלה מדרשת התו"כ צרעת ממארת תן לה מארה שלא יהנה ממנה, והטעם כדאוקים דא"ל בית זה ומשום דהוא בעין אומר לו הש"ל, ולפ"ז הו"מ למיפשט נמי בחמץ בפסח ובשוה"נ דאסירי בהנאה והוו ג"כ בעין דאמרינן בהו הש"ל, ודוחק לחלק בין חמב"פ ושוה"נ דיש לו בזה קנין הגוף בעצם ובין בית המנוגע דהתם דאין לו בה רק קנין השימוש, דהא חזינן דגם התם נשתמשו חז"ל בלשון הרי שלך כמו בחמב"פ. ומכש"כ לדעת הסוברים דלאו דוקא גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אלא בכל הדברים אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא וע' בש"ך וביאור הגר"א לחו"מ סי' שי"ג, לפ"ז ודאי דאין לחלק ביניהם, וצ"ע כעת.
רש"י ד"ה לר"ש חייב, שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור כו' ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו כו', ע' בת' משאת בנימן סי' צ"ז ובת' חו"י סי' מ"ח ובאבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח ס"ק ס"א.
רש"י ד"ה מאן דדאין דד"ג כו' מגבי ליה מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד ע"כ, פי' שהרי עיקרו היא שיעבודו וכל שאין שיעבודו קיים אינו יכול ל"ל הש"ל, כדהסביר הר"ן בחידושיו לגיטין נ"ג ע"א.
רש"י ד"ה ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ע"כ, ובכתובות פ"ו ע"ב פירש"י כפייה רפרם לרב אשי שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו בראיות ואגביה מדינא דגרמי ע"ש, אמנם פירש"י דהכא בלתי מובן מדוע לא חפץ רב אשי לשלם ההיזק מילדותו מרצונו הטוב עד שהוצרך לכפייה, ונלע"ד דר"א לגרמיה היה משלם רק ירא היה שע"פ פסק זה יקבעו הלכה לדורות, ואיהו סבר דבאמת אינו צריך לשלם וכדפסק הרמב"ם בפ"ד ה"כ מה' חובל, והגר"א ז"ל בביאורו לחו"מ סי' תכ"ד סקט"ו הביא סמוכין לזה ממשנה מפורשת לעיל פ"ז ע"א מדקאמר בסיפא אעבד ואשה אבל משלמין לאחר זמן וגבי חש"ו ברישא לא קאמר הכי ש"מ דפטירי, ורפרם הוה ס"ל דקטן חייב לשלם כשהגדיל כדפסיק בהגהת אשרי לעיל פ' החובל שם, משום דס"ל כר' יוסי ב"ר חנינא לעיל ל"ט ע"ב דחוזרים ונפרעים מיתמי לכי גדלי כנלע"ד, וע' בת' שבות יעקב ח"א סי' קל"ו ובסוף ת' מהר"ם מפדוואה וע"ע בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תשנ"ה ובט"ז וביאורי הגר"א לאו"ח ס"ס שמ"ג.