אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף פו:
במשנה נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבשת כו', ונרשם עה"ג בשם מהרש"ל שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין ע"כ, ולפנינו נמצאת גרסת המהרש"ל ברי"ף וברא"ש ע"ש, ויל"ד טובא הלא דרשה זו מהאי קרא ר"ש דריש לה לעיל ע"א ומשמע דרבנן פליגי עליה, ולהכי מקשו שם התוס' ושאר ראשונים ז"ל לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ועמש"כ בחידושי שם, כן לפ"מ דר"ש מקיש שם לקטלא מה קטלא עד דמתכוין ליה דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו בשת נמי עד דמכוין ליה דכתיב ושלחה ידה ע"ש, וזהו דוקא דעת ר"ש כדביאר דבריו בברייתא דהנשרפין דע"ט עד שיאמר לפלוני אני מתכוין. אבל רבנן פליגי וס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג א"ז חייב כדדייקינן לעיל מ"ד ע"ב ממתניתין דהתם. והאי וארב לו מבע"ל לרבנן לדרשא אחריתא ע"ש, ומשמע נמי דהאי הקישא דבשת לקטלא איצטריך, דאל"ה גם לר"ש גופיה מיותר הוא, דהא כמו דאית ליה קרא דוארב לו לכוונה דקטלא כמ"כ אית ליה קרא דוהחזיקה במבושיו לכוונה דבשת והקישא למ"ל, ומדהביא ר"ש האי הקישא שם דאיצטריך ליה, ומדר"ש נשמע לרבנן דגם לדידהו איצטריך האי הקישא, וממילא כמו דפליגי עליו בקטלא כמ"כ פליגי עליו בבשת.
ועוד לעיל ספ"ב מלבד מה שלא העתיק משנתינו כגרסת הרי"ף והרא"ש, תניא נמי התם דאתא האי והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש ע"ש, הרי בהדיא מברייתא דהתם דהאי קרא אתי לכוונת נזקין ולא לכוונה דבשת, וכן פירש"י שם בהדיא חייב על הבשת אע"פ שלא נתכוין לשם בשת ע"ש, וממשנתנו דהכא משמע דהאי קרא אתי לכוונת בשת, ואם נימא דברייתא דהתם אתי כרבנן ומשנתנו דהכא כר"ש כמש"כ לעיל אתי שפיר, אך קשה להחליט סתמא דמתניתין דאתי כר"ש וצ"ע.
שם ביישו ישן ומת מהו כו', ע' בת' הריב"ש סי' כ"ז.
תוד"ה סומא אין לו בשת. דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור כו'. ע' בחידושי קול יהודא על סדר הש"ס מש"כ בשם הגאון מהרא"ל ז"ל אבד"ק סקאל.