אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עו.
כי אתא ר"ד אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו', והנה הרמב"ם פ"ה ה"ח מאסו"מ כ' וז"ל הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה הבעלים הראשונים, וכ' הכ"מ דמקורו הוא מהך דהכא דפריך והרי חזרה קרן לבעלים ומ"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי עכ"ל, אמנם מפירש"י הכא והרי חזרה קרן לבעל הבית הואיל ולשם בעלים נזבחו, משמע דלא כהכ"מ, דאי אפילו בסתמא כשר לשם בעלים, א"כ ל"ל לרש"י להוסיף הואיל ולשם בעלים נזבחו, ובע"כ דדייק לשון הש"ס דקאמר ששחט לשם בעלים, להכי מפרש הואיל ולשם בעלים נזבחו ולאפוקי סתמא, אולם לפ"ז צ"ל דהירושלמי בשקלים פ"ב ה"ב פליג על אוקימתא דרב דימי דהכא, דהתם קאמר אילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם סתמא לא לשם בעלים הראשונים מכפרת ע"ש, והרמב"ם נקט כדעת הירושלמי ושלא כרב דימי דהכא דאמר דוקא אם שחט לשם בעלים כנלע"ד, וע' שעה"מ פ"ז ה"ד מה' חובל.
אולם לכאורה מ"ש מהא דתנן ר"פ התערובות קדשים בקדשים יקרב לשם מי שהוא ופריך שם ע"ד ע"ב והא בעי סמיכה ע"ש, והכא דוחק הוא לאוקים בקרבן נשים כדהתם, וי"ל דהיכא דבעל הקרבן ידוע לפנינו בודאי דלכתחילה בעי סמיכה כדהביאו התוס' שם ובגיטין כ"ח ע"ב הרבה דוגמאות מכמה מקומות וגבי תערובות התם משום דאפשר ברעייה ע"ש, משא"כ הכא דכהן המקריב סבור על הגנב דהוא בעל הקרבן וסומך עליו, ובנוגע לעצם הקרבן סמיכה לא מעכבא הכפרה כדאמרינן במנחות צ"ג ע"ב שאם עשאו לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר, והכא בעל הקרבן אונס גמור הוא על חסרון הסמיכה בקרבנו ושפיר פריך הש"ס והרי חזרה קרן לבעלים.
רש"י ד"ה דריה"ג בסה"ד. אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם ע"כ, וקשה הרי רש"י גופיה פי' לעיל י"ב ע"ב כי אמר ריה"ג ממון בעלים הוי מחיים שאחריות הוא עליו ע"ש, ובשעת טביחה כבר נסתלק מאחריותו כדפירש"י בחולין קל"ט ע"א ובמעילה י"ט ריש ע"א, ולשיטת התוס' בחולין כ"ב ע"ב ד"ה והביא, נסתלק מאחריותו משעת מסירתו לכהן ע"ש וצ"ע כעת.