אור הישר על בבא קמא· הרב שמואל יצחק הילמן
דף עא:
שוה"נ איסוה"נ נינהו לאו דמריה קטבח, הנה בכתובות ל"ד הגרסא לאו דידיה הוא דקטבח, והיינו הך, דגמ"ד הב"ד לסקילה אוסרו בהנאה לכל דעולם, וממילא כמו שהוא לאו דידיה כן הוא לאו דמריה, אמנם לפי המסקנא באוקימתת הש"ס דהכא חילוק גדול בין בעלים לשומר, דבעלים הצריכים לקנין גוף השור ומפני גמר דינו לסקילה אינו שוה מאומה, להכי מתייאשים מן השור בהחלט גם מעורו כמו מבשרו לאכילת כלבים כמש"כ התוס' בזבחים ע"א סוף ע"א, משא"כ השומר דמצי לפטור חיובו מבעליו גם אחרי הגמ"ד, איהו לא מתייאש מיניה כלל מפני האיסור הנאה שיש בו, לפ"מ דקיימינן הכא דאומרין באיסוה"נ הש"ל (ובת' ברית יעקב סי' ז' קאי על קושית הש"ס ולא לפי המסקנא).
והנה לקמן ד"צ ע"ב אהא דפריך וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייניה דיני ממונות, הקשה הגרע"א שם בגה"ש ובתשובותיו סי' קע"ו ובקצוה"ח סי' ת"ו ובקו"א לחו"מ של הגר"ז ס"ס י"ד ובח"ס חו"מ סי' קס"ה הלא השור נעשה הפקר מסיבת יאושו של בעה"ב כדאמרינן בכריתות כ"ד ע"א, ואמרינן לעיל י"ג ע"ב נגח ואח"כ הפקיר פטור ועמש"כ בחידושי לכריתות שם, אולם אם נוקי סוגיא דלקמן ד"צ כמו הכא דנגמר דינו בבית שומר ודאומרין באיסוה"נ הש"ל, א"כ לא נתייאש השומר כלל משום דמצי פטר א"ע בשור זה מחיובו ולא נעשה הפקר, ולהכי פריך שפיר דנידייניה עוד דיני ממונות.
שם וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כמ"ד, ע' צל"ח לפסחים ד"ה ע"ב.
תוד"ה איסורי הנאה. וא"ת ול"ל טעמא דלא דמריה קשחיט תיפ"ל דאין זו טביחה דמחתך בעפר הוא כו', עמש"כ בחידושי לחולין ד"מ ע"ב.